תגיות

, ,

פוסט אורח מאת אייל גרוס

"ישראל היא מדינה נורמלית שאינה נורמלית". את המלים האלו כתב השופט אליקים רובינשטיין החודש ביום בו דווח על ההסכם הקואליציוני החדש שהביא ל"ביטול" הבחירות המקדימות. אך הן לא נאמרו על הקואליציה מקיר לקיר שהוכרזה באותו יום, אלא במסגרת פסק דין שדחה עתירה לבג"צ נגד ההארכה החוזרת ונשנית של מצב החירום הקיים בישראל מאז 1948. רובינשטיין ציין שהעתירה הוגשה ב-1999 בשעה של רגיעה יחסית, אך זו חלפה מן העולם בשנת 2000. בג"צ פסק שאין להשלים עם השימוש שנעשה במשך השנים בהכרזה על מצב חירום לנושאים שדורשים חקיקה רגילה, ובירך על כך שהכנסת כבר התחילה לפעול בנושא זה ולהחליף חקיקת חירום בחקיקה רגילה. עם זאת, ה"נורמליות שאינה נורמלית" הצדיקה, כך נפסק, את המשך הארכת מצב החירום. ישראל היא נורמלית, כתב רובינשטיין, כי היא "דמוקרטיה פעילה שזכויות היסוד בה… נשמרות", אך היא אינה נורמלית "כי טרם הוסרו איומים מעל קיומה". וזהו לב ההגיון של פסק הדין: ישראל אינה נורמלית, שכן היא מאויימת. "אין זה המקום להכביר מלים על ההתקפות מן האויר והיבשה מצפון ומדרום מערב, תוך פגיעה בנפש ורכוש, ועל האיומים הבלתי פוסקים מצד אויבינו מקרוב ומרחוק" כותב רובינשטיין, ואף מזכיר ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו".

מה אנו למדים מפסק הדין? שישראל במצב חירום תמידי, במצב של "נורמליות שאינה נורמלית" בגלל שמאיימים עליה, מתקיפים אותה, וכתמיד, עומדים עליה לכלותה. כלומר: הכל קורה לה. היא עצמה אינה אחראית כלל למצב החירום. היא בכלל דמוקרטיה פעילה ששומרת על זכויות היסוד. ה"נורמליות שאינה נורמלית", בניתוח זה, אינה פרי העובדה שישראל מנהלת מזה למעלה מארבעים שנה משטר כיבוש שכבר מזמן התרחק מהרעיון המשפטי של כיבוש זמני של שטח, והפך לסיפוח דה-פקטו של השטח, תוך אי מתן זכויות לאוכלוסיה הכבושה, בצורה שלעתים נראית הרבה יותר כמו קולוניאליזים או אפרטהייד. היא גם אינה פרי העובדה שגם לפלסטינים שהם אזרחי ישראל מתייחסת ישראל בחוסר שוויון.   אף אחד מגורמים אלו לא נמנה בפסק הדין כחלק מהסיבות ל"נורמליות שאינה נורמלית". כולם נשכחו בדרך אל הקביעה שישראל היא בעצם דמוקרטיה פעילה שזכויות היסוד נשמרות בה.

בנרטיב זה בו ישראל היא תמיד המאוימת ולא המאיימת, המותקפת ולא התוקפת, זו שרוצים לכלותה ולא זו שכובשת אחרים, זו שהיא דמוקרטיה שומרת זכויות ולא מדינה ששולטת במיליונים חסרי זכויות תחת שלטון צבאי, המסקנה היא ברורה: מצב החירום הוא משהו שישראל כלל אינה אחראית לו, ישראל היא, שוב, הקרבן האולטמטיבי. פסק הדין משתלב אם כן בנרטיב העל בבג"צ ובחברה הישראלית בכלל לגבי הסכסוך הישראלי פלסטיני, נרטיב שהופיע בפסקי דין רבים אחרים, כגון אלו בנושא הגדר ובנושא חוק האזרחות המונע מפלסטינים תושבי השטחים לקבל מעמד בישראל (גם אם יש להם בני זוג ישראלים). נרטיב זה מסיר מישראל את האחריות למצב: אם ישראל היא רק הקרבן הפסיבי של איומים התקפות ורצון לכלותה, הרי שאין לה את האחריות לפעול כדי להביא לסיומן של הנסיבות שבגינן אנו במצב חירום.

רק יציאה מעמדת הקרבן המוחלט  אל עבר תפיסה שמכירה באחריות של ישראל ושל מעשיה למצב, תאפשר לקיחת אחריות שמשמעותה נקיטת אמצעים לשינויו. עד אז תמשך הפאסדה של הנורמליות, שמאחוריה מסתתרת א-נורמליות זועקת.

גילוי נאות: הכותב הוא חבר בהנהלת האגודה לזכויות האזרח בישראל שהיתה אחת העותרות בבג"צ.

פרופ' אייל גרוס הוא מרצה למשפט חוקתי ומשפט בינלאומי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. כותב את הבלוג "המשתה".

מודעות פרסומת