תגיות

, , ,

כידוע, על פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה לא ניתן להגיש ערעור, כך שעתירה לבג"ץ היא הדרך היחידה העומדת בפני מי שמבקש לתקוף את פסק הדין. זהו מצב הדברים אף באשר לאפשרות התקיפה של פסק דין של בית הדין הרבני. האם בדומה למגבלות הזמן הקבועות להגשת ערעור על החלטות ופסקי דין בערכאות השונות, קיימת מגבלת זמן כלשהי להגשת עתירה שכזו? שאלה משפטית זו עלתה אגב הדיון בפסק הדין שניתן ביום חמישי האחרון, 17.5.2012, על-ידי בית המשפט העליון בבג"ץ 1758/11 גורן נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ.

באותו עניין זכתה העותרת בתביעה שהוגשה על-ידה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב הן לתשלום הפרשי שכר מכוח חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו-1996, והן לפיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, וזאת לאחר שנמצא כי השכר שקיבלה בעבודתה אצל המשיבה נמוך משכרו של גבר שעבד אצל המשיבה באותו תפקיד, ומשלא עלה בידי המשיבה להראות הצדקה כלשהי להבחנה זו.

ערעור הוגש על-ידי המשיבה לבית הדין הארצי לעבודה. במסגרת הערעור נטען, בין היתר, כי בניגוד לקביעתו של בית הדין האזורי, הוכחת תביעה מכוח חוק שכר שווה לעובדת ולעובד אינה מזכה בהכרח, באופן אוטומטי, את העובדת גם בפיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. חשיבותה של טענה זו שהועלתה נובעת מהאפשרות הקיימת בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק (אפשרות שאינה קיימת בחוק שכר שווה לעובדת ולעובד). בית הדין הארצי לעבודה קיבל ברוב דעות טענה זו, ועל כן גם את הערעור של המשיבה.

בנקודה זו ראוי לשוב להבהיר. ככלל, פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה אינו ניתן לתקיפה בערעור. יחד עם זאת, קיימת אפשרות לתקוף את פסק הדין, על דרך של הגשת עתירה לבג"ץ. מכיוון שבג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, הוא אינו דן בכל עתירה כנגד פסק דין של בית הדין הארצי. על-פי הלכת חטיב (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986)), בג"ץ יתערב בפסיקת בית הדין אך במקרים חריגים ובהתקיים שני תנאים מצטברים: נתגלתה טעות משפטית מהותית בפסק הדין של בית הדין לעבודה והצדק מחייב את התערבותו של בית המשפט. תנאים אלה מחייבים את בג"ץ לבחון האם לשאלה מושא העתירה יש חשיבות ציבורית כללית החורגת מעניינו הפרטני של העותר.

נחזור לענייננו. העותרת לא השלימה עם תוצאות פסק הדין והגישה עתירה לבג"ץ. עתירתה אכן העלתה שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינה הפרטני (כמפורט לעיל). ואולם, העתירה הוגשה רק למעלה משלוש שנים לאחר מתן פסק הדין של בית הדין הארצי. המדובר בפרק זמן ארוך ביותר לכל הדעות. וזאת, במיוחד בהתחשב בכך כי מגבלת הזמן הקבועה להגשת ערעור על פסקי דין של בתי משפט אחרים נמדדת בדרך כלל בפרק זמן של חודש עד חודשיים.

ואכן, במסגרת פסק הדין בעתירה קובעת הנשיאה (בדימוס) ד' ביניש כי "העותרת אמנם השתהתה בהגשת העתירה שלפנינו באופן שעשוי ללמד על ויתור על זכויותיה, ואף יש יסוד לטענה כי למשיבה קם אינטרס הסתמכות מסוים ביחס לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, שהוא נשוא העתירה שלפנינו."

למרות זאת, על אף חלוף הזמן הרב וההשתהות, מצא בית המשפט העליון לדון בעתירה לגופה. נימוקו לכך היה "חשיבותה המשפטית והציבורית הרבה של השאלה המתעוררת בעתירה זו, הנוגעת ליחס בין דברי החקיקה השונים המסדירים את איסור ההפלייה בין גברים לנשים במקום העבודה". בית המשפט העליון אף הוסיף וציין, כי "חשיבותה של ההכרעה בעתירה שלפנינו חורגת… מעניינן הפרטני של העותרת והמשיבה, ועשויות להיות לה השלכות בלתי מבוטלות על היקף זכויותיהם וחובותיהם של עובדים ומעבידים במשק."

דברים אלה מחייבים ליתן מספר הערות.

ראשית, ניתן להבין את המניע העומד מאחורי קביעותיו האמורות של בית המשפט העליון, בדמות רצונו לדון בשאלה בעלת חשיבות ציבורית. ואולם, הנימוק היחיד שניתן לאי-דחייתה של העתירה עקב שיהוי (קיומה של אותה שאלה ציבורית) מעורר שאלות. שהרי, כאמור לעיל, על-פי הלכת חטיב, בלאו הכי עתירה לבית המשפט העליון מהסוג הנדון לא תידון לגופה, אם אין מדובר בנושא בעל חשיבות ציבורית (וזאת אף אם הוגשה יום לאחר מתן פסק הדין של בית הדין הארצי). השורה התחתונה של פסק הדין בעתירה עלולה להיות, אפוא, שאין כלל וכלל מגבלת זמן להגשת עתירה מהסוג הנדון, וזו יכולה להיות מוגשת שנים רבות לאחר מתן פסק הדין, שהרי, בלאו הכי, אם לא יצליח העותר לפסוח על משוכת הלכת חטיב, עתירתו תידחה על הסף, ואם יצליח לעשות כן, גם השיהוי בהגשת העתירה לא יוכל לסייע לצד שכנגד.

דומה, כי גם השופט י' עמית היה מודע למצב דברים זה, על כן, מצא הוא לציין במסגרת פסק דינו כי – "ככלל, אני סבור כי יש להישמר מפני 'העלאה מן האוב' של החלטות ופסקי דין בחלוף זמן מעת נתינתם לשם תקיפתם בבג"ץ, אלא במקרים נדירים כגון, מקום בו מתברר בדיעבד כי לפסק דינו של בית הדין לעבודה יש השלכות רוחב שלא ניתן היה לצפותן בעת מתן פסק הדין, או שקיים אינטרס ציבורי ניכר ומשמעותי המצדיק את הדיון בעתירה למרות חלוף הזמן."

שנית, יש להזכיר נתון נוסף שלא נזכר בפסק הדין של בית המשפט העליון, ואשר עשוי להסביר מדוע פרק הזמן להגשת ערעורים מוגבל על דרך כלל בזמן מוגדר (ולא כך עתירות). ככלל, כאשר בעל דין מבקש להגיש ערעור, פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה להארכת מועד לערכאה הרלוונטית. דומה, כי אפשרות זו אינה קיימת, ככל שמדובר במצב שבו קיימת כוונה להגיש עתירה לבית המשפט העליון. מצב דברים זה עשוי, אפוא, להסביר, ולו במעט, את מגבלות הזמן השונות הקיימות בנדון. אמנם, ניתן היה לפתור קושי זה בכך שהעותר לבג"ץ יצטרך להסביר מדוע עתירתו הוגשה בשיהוי. ואולם, כל הסבר כאמור לא ניתן, ומכל מקום לא נדון לעומק, בפסק הדין בעניין גורן.

שלישית, במסגרת פסק הדין, ובהסכמת באת כוח העותרת, קבע בית המשפט העליון כי נוכח השיהוי בהגשת העתירה, לא ייפסק לה פיצוי, על אף קבלת עתירתה. ואולם, בכך יש מענה חלקי בלבד לאינטרס ההסתמכות של המשיבה על פסק הדין. שהרי, הסתמכותה של המשיבה אינה רק על כך כי לא תידרש לפצות את המשיבה, אלא גם על כך כי לא תצטרך להתדיין מול העותרת פעם נוספת במחלוקת מהעבר.  

סיכומו של דבר – פסק הדין בעניין גורן עשוי היה להוות מקרה פרדיגמטי נוסף, שבו תנאים פורמאליים ומוגדרים, היו מונעים מבית המשפט להגיע לתוצאה, שאליה כיוון. ואולם, כאמור, בית המשפט העליון פסח על תנאים אלה. השאלה הנשאלת הינה האם בכך לא פרץ את הסכר ופגע יתר על המידה בסופיותם של פסקי הדין של בית הדין לעבודה.

לקריאה נוספת – על פסק הדין לגופו – ראו "בג"ץ: מעסיקים יידרשו לנמק מדוע אשה משתכרת פחות מגבר באותו תפקיד"

מודעות פרסומת