תגיות

, , , ,

פוסט אורח מאת איילת הוכמן* 

כמה אפשר לדבר על פמיניזם?

סימון דה- בובאר פותחת את ספרה המפורסם "המין השני" במילים: "זמן רב היססתי אם לכתוב ספר על האישה. זהו נושא מרגיז, במיוחד לגבי נשים, והוא אינו חדש. דיו רב נשפך במהלך המריבה שניטשה בעניין הפמיניזם, וכיום הנושא סגור כמעט: אין דנים בו יותר".

אם בצרפת של 1949 לאנשים "נמאס מפמיניזם", על אחת כמה וכמה בישראל של 2012. הנושא כבר נחקר ודובר מכל זווית אפשרית, ויש תחושה ש"פמיניזם" זו קבוצת לסביות שורפות חזיות שמזמזמות כמו זבוב טורדני ליד האוזן, ועוד במדינה בה יש נשים עם הישגים כה מרשימים – נשיאת ביהמ"ש העליון האחרונה הייתה אישה, והאישה העשירה במזרח התיכון שולטת על אחד הבנקים הגדולים בישראל. מה עוד הן בעצם רוצות?

בדיון הפמיניסטי על עבירת האונס, השאלה הזו עולה ביתר שאת. הרי לפני שנים לא רבות שונו דיני האונס ללא היכר, ודרישות ישנות כמו "שימוש בכוח" הושמטו. בפרשת שמרת המכוננת, ביהמ"ש הסכים להכיר באי הסכמה גם כאי הסכמה מילולית בלבד. אך דווקא בעבירת האונס החדשה שנוצרה, העבירה "הרזה", המורכבת רק מחדירה ומחוסר הסכמה, נדרש ביהמ"ש ליצוק תוכן ופרשנות, לעבירה עצמה, ובאמצעותה הוא יוצר נשיות נורמטיבית וחברתית – הוא מגדיר מיהי אישה "טובה", ומהי נשיות "נכונה". כפי שדה-בובואר עצמה כותבת, "אישה אינה נולדת אישה, אלא הופכת להיות כזו".

הנשיות הנורמטיבית שיוצר השיח המשפטי למול השיח הציבורי

הנשיות ה"רצויה" שיוצר השיח המשפטי הזה היא נשיות שונה לחלוטין מזו הקיימת בשיח החברתי ציבורי.

עירית נגבי בספרה "סיפורי אונס בבית המשפט – ניתוח נרטיבי של פסקי דין": מנתחת ניתוח נרטיבי של פסקי דין העוסקים באונס. מניתוחה עולה כי גם בפסקי דין המרשיעים את האנס, התנהגותה של המתלוננת נבחנת בצורה שמרנית. ביהמ"ש מעלה תמיהה כאשר נשים משוטטות בגפן באזורי בילוי, על אף שזו נורמה חברתית מקובלת ואף מוכרת (תפ"ח (ת"א) 355/89 מדינת ישראל נ' מסנר, ע"פ 2864/01 מסילתי נ' מדינת ישראל). ביהמ"ש נאות להגן על האישה, אך הוא עושה זאת תוך הסתייגות מהתנהגותה, וכדברי ביהמ"ש: "המשפט מגן על כל אישה, גם על אישה מופקרת" (ע"פ 235/90 חדד נ' מדינת ישראל). המשפט יוצר את ההבנה של מהי אישה "מופקרת", כאשר פעמים רבות התנהגות "מופקרת" כזו היא התנהגות שאנו מזהים כהתנהגות נשית "חזקה" במובן החברתי – אישה אשר מסתובבת בגפה, בוחרת עם מי להתרועע, ועם מי לעלות לדירה. במקרה אחד, אישה אשר עלתה לדירתו של גבר לאחר בילוי משותף, ומסרבת לקיים עמו יחסי מין, נבחנת בצורה תמוהה – הרי השניים יצאו ל"הרפתקת אהבים", והיא "לא מיהרה להיעתר לו". (ע"פ 5515/94 בנימין נ' מדינת ישראל). דווקא אישה הבוחרת בחירה חופשית לבלות עם גבר, אך מציבה גבולות ברגע בו היא נדרשת להתמסר, נתפסת כ"תמוהה", כמי ש"דוחה את הקץ". ההתנהגות החברתית המקובלת, הברורה מאליה, עומדת לרועץ למתלוננת דווקא ברגע כה מכריע לגביי נשיותה – יכולתה לשלוט על גופה שלה.

דוגמה מובהקת היא דוגמתה של ד"ר אורלי אינס, אשר התלוננה על אונס והטרדה מינית של ניצב בר-לב, אשר היה מועמד אז להיות מפכ"ל המשטרה. דוגמה זו היא טובה כיוון שהיא בעלת שני חלקים. בחלקה הראשון, אינס הייתה א', הקורבן, בעלת הפנים המטושטשות והשיער הבלונדיני. ככזו, היא זכתה להערכה ותמיכה ציבורית, שכן אונס הוא בעיני החברה מעשה חמור שיש לגנות, כמובן בידי איש אשר נמצא בעמדת מפתח כמו זו. אולם, מרגע שחשפה אינס את פניה ושמה, והפכה בתודעה הציבורית לד"ר אורלי אינס, המתמחה באלימות באקדמיה, אינס מאבדת את כוחה כקורבן. אז מטיחים בה שהיא מעלילה עלילות, שאישה חזקה כמוה אינה יכולה להיקלע למצב כזה. הרי מובן שאישה כה חזקה, כה אינטליגנטית, הגיעה "למצב הזה", כיוון שפיתתה אותו, כיוון שעישנה עמו סמים בדירתו, וכיוצא באלה. העיסוק באינס כדמות הפמיניסטית הטורדנית, אשר מפריעה לשלווה החברתית שלנו כלוחמים באונס ובחוסר השוויון בין נשים וגברים, מבהיר את גודל הפער בין התפיסה החברתית שלנו ל"נשיות", או מה שאנחנו מאמינים שהיא התפיסה שלנו לגביי נשיות, לבין מיקומה במערכות יחסים. דווקא אז מתגלה התפיסה העמוקה שלנו של "נשיות", של "מיהי אישה טובה". והנשיות הזו אינה מתאימה כהוא זה לנשיות שאנחנו מבנים בתחום הציבורי, שאותו מייצגות נשים חזקות, אקדמאיות, משכילות – בדיוק כמו אינס.

אותן נשים חזקות, ובכללן עורכות דין ושופטות, הן חלק מיצירת המערכת הזו, המערכת אשר נותנת להן הגנה אבל עם סייג, עם "כתם" על הנשיות שלהן, עם עין ביקורתית לגביי מהי נשיות. הקושי עולה בפער הנפער בין הדרישה מנשים במובן החברתי – להיות חזקות ואף גבריות, בדיוק כמו אינס, אל מול הדרישה מהן בניתוח עבירת האונס – להיות כנועות ונשיות, ולענות על נשיות "מסורתית". נשיות מסורתית זו מוכרת לנו מדיני המשפחה בישראל, המקבעים אותה בתחום הפרטי. נראה שאונס, שהיא עבירה כה מכוננת לגביי נשיות, נכללת גם היא באותו תחום פרטי לפי השיח של ביהמ"ש. בתחום זה על האישה להיות כנועה וצייתנית, בניגוד גמור לדרישה החברתית ממנה – להיות גברית, חזקה ועצמאית. האבסורד הנוצר, הוא שדווקא הנשים החזקות, אשר בטוחות שהמשפט לצידן, ואף יוצרות אותו ומכוננות אותו, ננטשות לשיח ביקורתי אודות נשיותן במשפטי אונס.

לקריאה נוספת בנושא ראו:

יופי תירוש – רק סיפור של אונס, לא יותר – פורסם במשפטים לא

אורית קמיר –  היי אישה בביתך וגבר ישראלי (קטן) בצאתך – טרם פורסם

עירית נגבי – סיפורי אונס בבית המשפט: ניתוח נרטיבי של פסקי דין (הוצאת רסלינג)

איילת הוכמן היא סטודנטית שנה שנייה למשפטים, חברת מערכת כתב העת "עיוני משפט". הפוסט מתפרסם במסגרת שיתוף פעולה בין "הטרקלין" ל"עיוני משפט".

מודעות פרסומת