הסערה הפוליטית של הימים האחרונים לוותה במחאות ובטענות כנגד השחקנים העיקריים באותו מחזה פוליטי, ראש הממשלה בנימין נתניהו, וראש האופוזיציה, שאול מופז, שאותה אפשר לסכם היטב במילותיו של יוסי ורטר מ"הארץ": "לא בכל יום זוכה ראש ממשלה בישראל למתנה כזו, כאשר הסיעה הגדולה בכנסת שהיא במקרה גם סיעת האופוזיציה הראשית, מצטרפת אליו דקה לפני שהכנסת מתפזרת, ומבטיחה לו עוד שנה וחצי בשלטון, עד נובמבר 2013. במונחים פוליטיים זה מקביל לשיחת טלפון מאראלה ממפעל הפיס." מה פתאום שהאופוזיציה תיתן כזו מתנה לקואליציה, שנה וחצי נוספת בשלטון? כיצד ניתן להצדיק את זה מבחינה אידיאולוגית, כאשר ברור שהמשך קיומה של הממשלה, לפי כל אופוזיציה אחראית, מסכן את קיומה של המדינה, וכאשר תפקידה של האופוזיציה הוא למוטט את הממשלה ולקצר את ימיה, ולא להעניק לה עוד שמונה עשר חודשי קיום?

אני טוען שהמחאות והטענות האלו נובעות מתפיסה מיושנת, בת המאה ה-18, של הדמוקרטיה, ותפיסה ריאלית יותר, שאותה מנסח יוזף שומפטר, תפתור את הבעייה הקונספטואלית ותכשיר את מעשיהם של נתניהו ומופז. אני גם סבור ש"הקדמת הבחירות" של כל ממשלה שהיא, ממשלת שמאל או ימין, היא רעה חולה, ושהצעד הראשון שצריך לעשות הוא לבסס מנגנון שיוסיף יציבות ויאריך את ימי הממשלות בישראל לתקופה של ארבע שנים לפחות.

התפיסה הדמוקרטית הרומנטית מבוססת על הרעיון שישנה אידיאולוגיה כלשהי – סוציאל דמוקרטיה, ליברליזם, ציונות ממלכתית, יהדות חרדית, אמונה בכוחותיו של יאיר לפיד לענות על השאלה 'איפה הכסף', וכיוצא בזה. סביב אידיאולוגיה זו, העומדת בעימות עם האידיאולוגיות האחרות, מתקבצים אנשים, ויוצרים מפלגה. מפלגה זו מתעמתת בבחירות עם אחרים, על מנת לקדם את האידיאולוגיה הזו, ובסופו של דבר את טובת הכלל. הבחירות, הן, אם כן, כלי דמוקרטי לקידום טובת הכלל. אם חלילה הפסדת בבחירות, עליך לעשות כל שלאל ידך כדי לקיימן שוב במועד המוקדם ביותר, שכן על פי השקפת עולם זו, היושבים בשלטון אינם מקדמים את טובת הכלל (שאם לא כן היו חוברים אליך), ויש להחליפם. הבחירות הן, אם כן, עימות אסכטולוגי, מניכיאי, זורואסטרי כמעט, בין הטוב ובין שאינו טוב. ובמדינת ישראל בין "גוש השמאל" ו"גוש הימין". לא נתייחס כאן לשאלה האם לאחר תחילת העשור שעבר אכן קיימים במדינת ישראל "גוש שמאל" ו"גוש ימין". זו שאלה אמפירית, וענייננו כאן הוא ניתוח עקרוני, מכל מקום, התפיסה של הבחירות כמאבק בין שני גושים היא תפיסה רווחת מאוד, ורבים הניתוחים מהימים האחרונים שבחנו את האפשרות של "גוש השמאל" לגבור על "גוש הימין" ולהיפך.

אין פלא, איפה, שקריאות האכזבה נשמעו רמות במיוחד כאשר נדחו הבחירות. אנשי האופוזיציה שציפו לגבור על אנשי הקואליציה ולקדם את הטוב הכללי לפי הבנתם, התאכזבו שלא יזכו לכך, ובשלטון תישאר הקואליציה שאינה מקדמת את הטוב הכללי, אלא היא התגשמות הרוע. אנשי הקואליציה התאכזבו שלא יזכו לאישוש של עמדתם, שהיא, היא, הטוב המוחלט ולזכות לעמדת כוח שתאפשר להם להישאר בשלטון למשך תקופה מובטחת של ארבע שנים (אלא אם כן יחליטו להקדים גם את הבחירות הבאות, כשם שהחליטו להקדים את אלו.) אלו וגם אלו נראו אתמול כילד שנגזל ממנו הממתק.

שומפטר, כלכלן אוסטרי שחי במאה שעברה, מלמד אותנו בספרו הקלאסי "קפיטליזם, סוציאליזם ודמוקרטיה" (1942) כי תפיסה זו שגויה. הדמוקרטיה היא לשיטתו –

The democratic method is that institutional arrangement for arriving at political decisions in which individuals acquire the power to decide by means of a comeptitive struggle for the people's vote

הראייה היא ראייה פרוצדורלית לחלוטין של הדמוקרטיה, כהסדר מוסדי להסדרת חלוקת הכוח בחברה על פי כללי משחק ידועים מראש, שעיקרם תחרות חופשית על קולות הבוחרים. האינטרס אותו מקדמים הנציגים הנבחרים אינו "טובת הכלל", והבחירות אינן מאבק בין הטוב המוחלט לרע המוחלט על קידום טובת הכלל, אלא האינטרס אותו מקדמים המתחרים הוא אינטרס אישי או קבוצתי מצומצם של האליטות המתחרות על קולות הבוחרים.

לכללי משחק אלו ניתנו גבולות ומסגרת על ידי מדען המדינה רוברט דאהל, שכינה את המדינה המתנהלת על ידי עקרונות אלו "פוליארכיה" – שלטון הריבוי. פרישתם של עקרונות אלו תעביר הערה קצרה זו אל מעבר לתחום הסביר, אך כל המתעניין יוכל למצוא אותם במקומות רבים. אין בהם חידוש – שלטון נציגים, בחירות הוגנות וחופשיות, חופש ביטוי וחופש מידע, הם עיקרי העקרונות. מכיוון שהמושג "דמוקרטיה" הוא טעון בכל כך הרבה משמעויות, עדיף בהרבה המושג "פוליארכיה" לתיאור המשטר בישראל. והנה, אם נאמר שמעשהו של מופז אינו פוליארכי, הדבר נשמע רע בהרבה פחות מאם נאמר שאינו דמוקרטי, ומעבר לכך, הדבר אינו נכון, כי אין דבר שעשה מופז שפוגע באותם עקרונות לפיהם פועלת הפוליארכיה.

משזה הובהר, יש לאמר כי לדעתי מה שנעשה הוא גם דמוקרטי. הדמוקרטיה בישראל מצויה בסכנה משמעותית ממקורות רבים. היא מותקפת ומאויימת מכל הכיוונים. אחת הסכנות הגדולות ביותר, ונורית האזהרה האדומה המהבהבת היא קיומן של בחירות תכופות. זו רעה חולה שפגעה במשטרים רבים, והביאה להתמוטטותם, ודי אם נזכיר את משטרה הרקוב של הרפובליקה השלישית בצרפת, ואת שנותיה האחרונות של הרפובליקה האיטלקית שקדמה לשלטון מוסוליני. בדחיית הבחירות נעשה מעשה דמוקרטי לעילא, שתרם ליציבות המשטר הדמוקרטי או המשטר הפוליראכי לפי טעמו של המגדיר.

בשורה טובה נתבשרנו שהמעשה נעשה על מנת לשפר את שיטת הממשל בישראל. כפי שניתחה איילת במאמרה המצויין כאן ממש אתמול, קשה קצת לדעת למה בדיוק הכוונה. בפוסט קודם הזהרתי ממשחקים מסוכנים בשיטת הממשל, שעלולים, על פי הנסיון ההיסטורי, אך להחמיר את הבעיות הקיימות, ולא לפתרן. אך אם תורשה לי הצעה לשינוי פעוט ולא רדיקלי, שיגביר בהרבה את המשילות של הממשלה ואת היציבות הדמוקרטית, אוכל להציעה כאן. הצעה זו קראתי בבלוג בשם "חשיבה חופשית".

שינויי הממשל בישראל, המעבר לבחירות אישיות ב-1996 והחזרה לשיטה הקודמת ב-2003 מונעות דיוק באמירה הזו, שכן החוקים הנוגעים להצבעות אי אמון השתנו, ובכל אופן, כל הכנסות בעשורים האחרונים בישראל לא שרדו את התקופה שמאפשר להן החוק, אך אף אחת מהן לא נפלה בהצעת אי אמון. כולן התפזרו לאחר שהכנסת קיבלה "חוק לפיזור הכנסת", לעיתים, כשם שראינו בשבוע האחרון, ביזמתה של הקואליציה.

אם אנו מסכימים שבחירות תכופות הן רעה חולה, ניתן גם להסכים כי חקיקה שתמנע "חוק לפיזור הכנסת" ותקבע כי כנסת מתפזרת במועד החוקי, או לאחר שהממשלה הפסידה ברוב המיוחס הנדרש לכך בהצבעת אי אמון, תהווה שיפור מהותי וראוי של המצב. ודאי שהדבר ייתן פחות מקום למשחקים פוליטיים הן לאופוזיציה ובמיוחד לקואליציה, אבל זהו ויתור שראוי לוותר עליו בשל הרווח שיקום משינוי זה ביציבותו של המשטר, וברציפות המעשה הממשלתי, ואני מקווה כי הוועדה שתקום לשינוי שיטת הממשל בעקבות ההסכם הקואליציוני החדש תתחיל בסעיף זה, ואם אפשר לקוות גם תסיים בו.

Advertisements