תגיות

, , ,

פוסט אורח מאת אמנון פורטוגלי* ומאיה מארק**

סוסים טרוייאנים במגזר הציבורי

איושן של משרות בכירות במשרדי הממשלה, ברשויות ובחברות הממשלתיות, באנשים בעלי השקפה פוליטית ו/או כלכלית-חברתית הדומה או למצער 'מתאימה' לזו של הממנים היא תופעה חמורה.  תופעה זו מכונה ע"י פרופ' יוסי יונה "סוסים טרויאניים במגזר הציבורי".

לתופעה זו יש שתי השפעות ישירות: ראשית, וכפי שכותב פרופ' יונה, מעורבותם של עובדי ציבור בכירים בתהליכים שמטרתם להעביר את נכסי הציבור לרשותם של גורמים פרטיים, ושנית, החלשת שלטון החוק. בשנים האחרונות מתגברת המגמה המסוכנת של הימנעות ממילוי ומימוש הוראות החוק ובתי המשפט כרוחן וכלשונן,  ואי ציות להוראות בתי המשפט על-ידי גופים ואורגנים שונים של הממשלה. התפשטות תופעת הסוסים הטרויאניים תביא, מטבע הדברים, גם להעמקתה של מגמה זו.

בשנים האחרונות אנו עדים ל'מיסוד' תופעת הסוסים הטרויאניים, בין היתר באמצעות הקמת מכוני חשיבה פרטיים שתפקידם לחנך ולהכשיר את הדור הבא של אנשי התקשורת, האקדמיה והפוליטיקה. באופן כזה, כשיגיעו האנשים הללו לעמדות של קבלת החלטות הם יחזיקו בתפישת העולם שהוטמעה בהם ע"י המוסדות השונים האמונים על כך.

סוסים טרוייאנים בארה"ב – מלחמת עיראק השנייה

תופעה זו אינה ייחודית למדינת ישראל. בארה"ב היא שוכללה לכדי שיטה שמטרתה להשיג שינוי בתפיסה הפוליטית ויש לה חלק לא מבוטל בהפיכת הניאו-ליברליזם לתפיסה הכלכלית-חברתית השלטת.

אחד מהישגיה הבולטים של השיטה היא מלחמת עיראק השנייה.

בשנת 1991, בעקבות התפרקות ברית המועצות והניצחון במלחמת עיראק הראשונה, התקבע מעמדה של ארצות הברית כמעצמה המובילה בעולם. לאחר סילוק הכוחות העיראקיים מכווית, החליטו הנשיא בוש ומפקד המטות המשולבים גנרל קולין פאוול לסיים את המלחמה, להסיג את הכוחות ולהותיר את סאדאם חוסיין בשלטון. החלטה זו  נתפסה על-ידי חלק מאנשי הממשל, כמו פול וולפוביץ, אז תת שר ההגנה למדיניות, ובעיני הוגי דעות ניאו-שמרניים (Neoconservatives) כטעות קשה וכבגידה בעקרונות הדמוקרטיה האמריקאית. אלו רצו בהמשך המלחמה עד לסילוקו של סאדאם חוסיין והשלטת משטר דמוקרטי בחסות אמריקאית בעיראק. השגת שליטה במקורות הנפט העצומים העיראקיים הייתה כמובן חלק ממערך השיקולים.

בשנים שלאחר מלחמת עיראק הראשונה, פעלו החוגים הניאו-שמרנים באגרסיביות להדחתו של סאדאם חוסיין. עם  תום מלחמת המפרץ ב-1991, כתבו פול וולפוביץ ולואיס ליבי את דוקטרינת וולפוביץ שבקשה "לקבוע את כיוון האומה למאה הבאה." התוכנית קראה "למכת מנע" (preemption) ולפעולה "חד צדדית" (unilateralism).

עם בחירתו  של ביל קלינטון לנשיאות ב-1992, עברו בכירי הממשל הקודם למכוני חשיבה ימניים, שהחשוב בהם לענייננו הוא PNAC   Project for the New American Century.  PNAC הייה מכון חשיבה אמריקאי שפעל בוושינגטון בשנים 1997-2006. הוא נוסד כארגון חינוכי ללא מטרות רווח על ידי ויליאם קריסטול ורוברט קגן, מאבות הניאו-שמרנות האמריקאית. בין החותמים על הצהרת העקרונות של המכון היו ריצ'ארד צ'ייני, פרנסיס פוקויאמה, נורמן פודהורץ, דונלד ראמספלד, ופול וולפוביץ. מטרתו המוצהרת של PNAC הייתה שמירה וביצור של ההגמוניה האמריקאית העולמית לקראת המאה ה-21. הרעיון שעמד בבסיס  PNAC הוא שהמנהיגות האמריקאית טובה לאמריקה וטובה לעולם. מטרותיו המוצהרות של הארגון היו שמירה על ביטחון ארצות הברית, וקידום האינטרסים האמריקאיים בין היתר תוך שימוש בכוח צבאי. PNAC שאף לעצב את המאה החדשה לטובת עקרונות ואינטרסים אמריקאיים, ולשימור מעמדה של ארה"ב כמנהיגה גלובלית.  ההיסטוריון הימני ניאל פרגוסון תאר מדיניות זו: "הניאו-שמרנים טענו כי שאר העולם צריך למהר ולאמץ את הדרך הפוליטית האמריקאית, או להכין עצמו להיות מופצץ לעידן הדמוקרטי".

בשנת 1996 ריצ'רד פרל, שחבר מאוחר יותר ל- PNAC, כתב עבור ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, דו"ח שפורסם ברבים, שכותרתו היא: A Clean Break: A New Strategy for Securing the Realm.

הדוח קרא, בין היתר, לסילוק בכוח של סאדאם חוסיין מהשלטון, וכלל רעיונות נוספים לשינויים במזרח התיכון.

שנתיים לאחר מכן, בינואר 1998, חברים מרכזיים ב- PNAC דוגמת פול וולפוביץ, דונלד רומספלד, וויליאם קריסטול, רוברט קגן, אליוט אברמס, ג'ון בולטון, ריצרד פרל ואחרים, היו בין החותמים על מכתב פתוח לנשיא קלינטון שקרא לצאת למחמה בעיראק ולסילוק חוסיין. ארבעה חודשים לאחר מכן, חברי PNAC המרכזיים העבירו מכתב לניוט גינגריץ' מנהיג הרפובליקאים בבית הנבחרים ולטרנט לוט מנהיג הרוב הרפובליקאי בסנט, בו דחפו את הקונגרס לפעול ברוח זו.

בספטמבר 2000,  פרסם PNAC דו"ח עב כרס שכותרתו:

Rebuilding America's Defenses: Strategies, Forces, and Resources For a New Century. .

נקודת המוצא של הדו"ח היתה  "אמונה כי אמריקה צריכה לשאוף לשמר ולהרחיב את עמדת ההנהגה העולמית שלה ע"י שמירה על עליונותם של כוחות צבא ארה"ב". אחת המשימות העיקריות המתוארות בדוח היא "להילחם ובנחישות ולנצח בו זמנית, במספר מלחמות גדולות בזירות שונות."

עם עליית הנשיא בוש לשלטון ב-2000, מונו מספר ניכר של חברי PNAC, למשרות מפתח בממשל החדש. סגן הנשיא צ'ייני הביא אתו קבוצה גדולה של ניאו-שמרנים  מ-PNAC ומ-IASPS (המכון ללימודים אסטרטגיים ופוליטיים מתקדמים בוושינגטון ובירושלים). קבוצה זו הייתה מוכוונת אידיאולוגיה ומוכנה לפעולה. נציין כמה מהידועים בהם ותפקידיהם: דונלד ראמספלד שר ההגנה, פול וולפוביץ סגן שר ההגנה, ריצ'רד פרל יו"ר הועדה המייעצת למדיניות בטחון, אליוט אברמס עוזר מיוחד לנשיא, ריצ'רד ארמיטאג סגן שר החוץ. כל אחד מאלו הקיף עצמו בניאו-שמרנים נוספים כמו לואיס ליבי ראש לשכת סגן הנשיא, אליוט כוהן חבר הועדה המייעצת למדיניות בטחון, ואחרים. כתוצאה ממינויים אלו ממשל בוש נשלט למעשה ע"י הניאו-שמרנים שחיכו להזדמנות המתאימה. זו באה בעקבות אירוע הטרור במגדלי התאומים.

ג'ורג' בוש כמועמד לנשיאות, טען למדיניות חוץ מאופקת והתנגד לרעיון של בניית אומה (nation-building), וממשל בוש המוקדם לא הפגין תמיכה חזקה בעקרונות הניאו-שמרנות. מדיניות זו השתנה באופן דרמטי לאחר אירועי  11 בספטמבר, 2001.  כבר ב -20 בספטמבר 2001 (תשעה ימים לאחר הפיגוע במגדלי התאומים), שלח PNAC מכתב לנשיא ג'ורג' בוש הקורא ל"מאמץ נחוש לסלק את סאדאם חוסיין מהשלטון בעיראק", והחלפת המשטר בה "גם אם הראיות לא קושרות את עיראק ישירות להתקפה, כל  אסטרטגיה המכוונת למיגור הטרור ונותני החסות שלו, חייבת לכלול מאמץ נחוש לסלק את סאדאם חוסיין מהשלטון בעיראק. כישלון לבצע פעילות כזו יהווה כניעה מוקדמת ואולי מכריעה במלחמה בטרור הבינלאומי". השינוי במדיניות הממשל הביא לפלישה לעיראק בשנת 2003 – וכל היתר הוא היסטוריה.

הנה כי כן, במהלך השנים 2000-1997 היו סילוק סאדאם חוסיין ושינוי המשטר בעיראק מטרות מוצהרות של PNAC.  פול וולפוביץ, וניאו-שמרנים אחרים, ראו במלחמת עיראק השנייה שהתרחשה בשנת 2003 את השלב הסופי של מלחמת המפרץ משנת 1991, שהנשיא בוש הראשון, לשיטתם, לא ביצע כהלכה.  באמצעות ההשפעה הרבה של אנשי  PNAC על פקידים בכירים בממשל של נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, קנה לו הארגון השפעה מכרעת על פיתוח מדיניות המלחמה ומדיניות החוץ, כאשר הדוגמא המשמעותית ביותר להשפעה זו היא מלחמת עיראק השנייה.

תהליך זה ממשיך. זמן קצר לאחר בחירת אובמה לנשיא ארה"ב, השיקו ארבעה מחשובי הניאו-שמרנים ביל קריסטול, רוברט כגן, אריק אדלמן, ודן סניור את 'יוזמת מדיניות החוץ'  FPI, היורשת של  PNAC, כדי לשמר את דוקטרינת בוש בעידן אובמה.  שלושה מתוך ארבעת חברי הדירקטוריון של FPI הם יועצים של מיט רומני המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב.  אליוט כהן, שהוזכר לעיל, כתב את ההקדמה למסמך מדיניות חוץ של רומני מה-7 לאוקטובר 2011, שנקרא, אולי לא במקרה, "המאה האמריקאית". כיום, רוב יועצי מדיניות החוץ של רומני הם ניאו שמרנים.  הם היו התומכים הנלהבים של מלחמת עיראק השנייה והם חסידי התקפה אמריקאית או ישראלית על איראן. הדוקטרינה של ניאו-שמרנים אלו היא "אויבים נוספים, ופחות חברים" המזכירה את העולם שהנשיא אובמה קבל בירושה מבוש.  החיבוק של התפיסה הניאושמרנית ע"י רומני, גם אם נעשה בציניות כדי לחזר אחרי הימין האמריקאי, יכול להפוך לסיוט אם הוא יבחר כנשיא.

דיון זה בא להדגיש שני שלבים בשינוי פרדיגמה פוליטית, כלכלית או חברתית. הראשון הוא פיתוח קורפוס של רעיונות ע"י אקדמאים, אינטלקטואלים, והוגי דעות, שיחליף את הפרדיגמה השלטת. השלב השני הוא מימוש רעיונות אלו הלכה למעשה, ע"י אנשים המאמינים ברעיונות החדשים, והמוצבים בעמדות מפתח בשלטון.  מה שהפך את הניאו-שמרנים לבעלי כוח ועוצמה היה מספר האינטלקטואלים בעלי השפעה שהגיעו לעמדות הכוח בממשל ובתקשורת.

תהליך דומה של 'שתילת' אנשי שלומנו במערכות הממשל התרחש גם במשרד האוצר האמריקאי  וברשויות האמורות לפקח על המערכת הפיננסית האמריקאית. רוב המשרות הבכירות אוישו ומאוישות ע"י יוצאי מערכת הבנקאות והפיננסים. כך לדוגמה טימותי גייתנר, שר האוצר בממשלו של אובמה, שהיה קודם לכן יו"ר הבנק הפדרלי המרכזי של ניו יורק, והנרי פולסון שר האוצר בממשלו של ג'ורג' בוש, שהיה קודם לכן היו"ר והמנכ"ל של בנק ההשקעות גולדמן זקס. בתקופת כהונתו של פולסון פרץ המשבר הכלכלי (משבר הסאבפריים), וביוזמת פולסון הבנקים הגדולים חולצו מהמשבר באמצעות הזרמה מסיבית של כסף ממשלתי אליהם. עד היום אף בנקאי לא העמד לדין על חלקו באירועים שהביאו למשבר.

סוסים טרוייאנים בישראל

בישראל מתרחש תהליך דומה. רשימת מכוני החשיבה הימניים המובילים כוללת בין השאר את מרכז שלם, המכון ללימודים אסטרטגיים ופוליטיים מתקדמים, המכון לאסטרטגיה ציונית, מרכז אריאל למחקרי מדיניות, המכון לתכנון מדיניות העם היהודי, מכון ירושלים לחקר שווקים, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, וארגונים שונים כמו מוניטור האקדמיה הישראלית, מוניטור הארגונים הלא ממשלתיים, ואחרים.

מרכז שלם, לדוגמא, הינו מכון מחקר עתיר משאבים, שהוקם בשנת 1994.  כאשר הוקם מרכז שלם הוא נחשב לתופעה שולית בזירה האינטלקטואלית הישראלית. כיום כ-18 שנים לאחר הקמתו, אין מוסד מחקרי בעל השפעה רבה כל כך על השלטון בישראל כמו מרכז שלם.

מרכז שלם ייבא רעיונות ניאו-שמרניים וניאו-ליברליים אמריקאיים לשיח הפוליטי והתרבותי בישראל, על פי המודל של מכוני החשיבה הימניים האמריקאיים, ופעילותו מהווה פרדיגמה קלאסית לאופן פעולתם של המכונים האמריקאיים ולשילוב בין חשיבה אסטרטגית/תפיסה פוליטית ניאו-שמרנית ומדיניות כלכלית וחברתית ניאו-ליברלית.

מרכז שלם מצהיר כי הוקם במטרה לפתח את הרעיונות הנחוצים להנהגתו של העם היהודי בעשורים הבאים. המרכז מקדם מחקר מקורי, פרסומים והוראה בתחומים החיוניים ביותר, על-פי תפיסתו, לחיי הציבור של העם היהודי, ובכלל זה מחשבה יהודית מוסרית ומדינית, היסטוריה והגות ציונית, ארכיאולוגיה מקראית, תיאוריה דמוקרטית ומדיניות כלכלית וחברתית. המרכז יוזם מחקרים במדעי הרוח, בעיקר בנושאים יהודיים וישראליים, מציע תוכניות חינוך, ומוציא לאור ספרים ופרסומים אחרים. בשנת 1996 החל לצאת, בעברית ובאנגלית, הפרסום המרכזי שלו: כתב העת 'תכלת'  (Azure).

המכון למדיניות כלכלית וחברתית של מרכז שלם מעודד פיתוח פילוסופיה ציבורית, המתייחסת באהדה לבחירה חופשית של הצרכן ולשווקים חופשיים. עמיתיו מותחים ביקורת על המדיניות הכלכלית ומציעים רפורמות המיועדות להגדיל את החופש הכלכלי וקידום הצמיחה. באמצעות מחקרים, חינוך ומעורבות בוויכוח הציבורי מבקשים עמיתי המכון לסייע ביצירת תמורות הן בחשיבה הכלכלית והן בפרקטיקה הכלכלית בישראל, במטרה לסייע לצמיחת כלכלת המדינה.

במרץ 2009 הגיש מרכז שלם למועצה להשכלה גבוהה בקשה להכרה רשמית בהקמתו של קולג' ראשון בישראל ל- liberal arts. קולג' שלם מתכוון להציע לסטודנטים מישראל ומחו"ל השכלה מסוג שונה לחלוטין, להכין סטודנטים לתרומה לחיים הציבוריים כחוקרים, ואזרחים חושבים בעלי מחויבות לשרות העם היהודי, מדינת ישראל, והאנושות. לתרום לפיתוח ולקידום העיסוק במדעי הרוח ובמדעי החברה, ולהבטיח למדינת ישראל ולעם היהודי מנהיגים שניחנו בלהט, בידע ובכישרונות הנחוצים להנהגה אל העתיד. מחזור הלימוד הראשון של הקולג' עתיד להיפתח בסתיו 2012.

"המייסדים של מרכז שלם הבינו טוב מאוד את התפקיד שיכול להיות לאינטליגנציה בפוליטיקה ובגיבוש מדיניות בישראל", אומרת ד"ר שרית בן-שמחון מבית הספר לממשל באוניברסיטת תל אביב.  "אנחנו נותנים לחוקרים כאלה את הכלים להתפנות למחקרים שעוסקים במדיניות, ומאפשרים לפוליטיקאים לדעת שהם קיימים", אומר ד"ר אופיר העברי, עמית בכיר במכון לפוליטיקה, פילוסופיה ודת במרכז. בדרך כלל, רוב הפוליטיקאים או המנכ"לים שאחראים על המדיניות הכלכלית או המדינית לא קוראים הגות. לכן, התרגום של הרעיונות למדיניות צריך להיעשות על ידי מישהו שמעכל את זה והופך את הרעיונות ל'קלים למשתמש'.

אנשי מרכז שלם מביטים קדימה אל הדור הצעיר של חניכי המרכז, שמשתלבים אט אט ברשויות המדינה. הרבה מבוגרי הקורסים של המרכז נמצאים כיום בתפקידים זוטרים באוצר, במשרד ראש הממשלה ובמשרד החוץ. כשהם באים לדיונים, הם מביאים איתם הבנה ויסודות עמוקים של אותן תפיסות הניאו שמרניות שהמרכז נטע בהם.

אחד האספקטים המעניינים בפעילות של מרכז שלם וקולג' שלם היא ההפרטה של החינוך האוניברסיטאי בארץ. בעוד שהפקולטות למדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות מיובשות עד מוות, הרי שבסקטור הפרטי משגשגים מכללות, מכונים, ומדרשות למיניהם, מוסדות פרטיים שנשלטים ע"י הון פרטי ומגויסים לטובת האידיאולוגיה 'הנכונה' לגדל את הדור הבא של מנהיגי העם היהודי.

סיכום: סוסים טרויאניים במגזר הציבורי בישראל – בין מינויים פוליטיים למינויים אידיאולוגיים

לסיום, אנו מבקשים להציע הבחנה בין שתי פרקטיקות שהוצגו כאן. הראשונה הינה  מינויים פוליטיים במובנם הקלאסי, כלומר, מינוי אנשים כהענקת טובת הנאה, מינוי אנשים בעלי השקפה הדומה או זהה לזו של הממנה, מינויים המשרתים אינטרס פוליטי כלשהו וכולי. הפרקטיקה השנייה, שבה עיקר עניינה של רשימה זו, היא מינויים אידיאולוגיים כתופעה ממוסדת. ניתן לטעון, ובצדק מסוים, ששתי הפרקטיקות הללו משתייכות לאותה המשפחה וכי ההבדלים ביניהן אינם תמיד מוחלטים וברורים. אולם יחד עם זאת, שני הבדלים מהותיים מבחינים להשקפתנו בין שתי הפרקטיקות.

הגישה המסורתית של פרקטיקת המינויים הפוליטיים, שהינה עתיקה כדברי ימיה של הפוליטיקה, היא, על דרך הכלל, פרקטיקה בלתי מאורגנת. רבים מהמינויים הללו הם בבחינת מינוי אישי, מימוש של הבטחות בחירות, תוצר של פוליטיקה פנים מפלגתית וכולי. לעיתים הקווים מיטשטשים גם כאן. כך, לעיתים ממונים אנשים למשרות מסוימות בשל השקפותיהם ויתרה מכך, פעמים רבות הממונים מחזיקים, ממילא, בהשקפת עולם דומה לאלו של הממנים. ויחד עם זאת, מדובר, ככלל, במינוי של פרטים, בתופעה בלתי מאורגנת, ובמינויים שהמרכיב האידיאולוגי אינו הגורם הדומיננטי או המכריע במינוי.  כאשר ממונה אדם מסוים באמצעות מינוי פוליטי, קיים ציר אפשרויות אשר לתפקודו: בקצהו האחד של הציר, ותחת ההנחה שאותו אדם מחזיק בכישורים הדרושים לביצוע התפקיד, הוא יבצע אותו באופן המניח את הדעת. בקצהו השני של הספקטרום, אורבת האפשרות שאדם שקיבל מינוי פוליטי אינו מחזיק בכישורים הדרושים, יבצע את תפקידו באופן מחפיר, ובה בעת לא יחשוש מפיטורין ולא יפוטר. אפשרות זו היא כמובן מקוממת ופסולה מבחינת מנהל תקין וטובת הציבור, אולם גם במקרה זה, הרשלנות של אותו אדם תהיה רשלנות שהיא ניטראלית מבחינה אידיאולוגית.

במילים אחרות, ברוב המקרים מטרתו של מינוי פוליטי היא עצם המינוי.  לא כך הם פני הדברים בכל הנוגע למינויים אידיאולוגיים כתופעה מאורגנת, שם המינוי הוא רק אמצעי.  במקרים הללו המרכיב האידיאולוגי הוא המרכיב הראשון במעלה. הראייה הינה ראיה כוללת ומוכוונת מטרה, שמבקשת להניע תהליכי עומק ולהשפיע על המדיניות הכלכלית, החברתית והמדינית במובנה הרחב. במובן זה, לפרטים הממונים אין כמעט משמעות. מובן כי ככל שמצליחה מערכת כזו 'לשתול' את שלוחיה בעמדות השפעה גדולה יותר, כן ייטב לה, אולם מטרת העל היא השגת השפעה מרבית על מנגנון קבלת ההחלטות במדינה. בדומה למינויים פוליטיים, גם במערכת הזו לכישוריו האובייקטיביים של הפרט או התאמתו לתפקיד יש משמעות משנית.

הכשרה מאורגנת של אנשים לתפקידים במערכת הפוליטית קיימת מזה מאות שנים. לדוגמה במערכת החינוך והבחינות לשירות הציבורי בסין הקיסרית, בבתי הספר הגבוהים בצרפת – Haute E’cole, ובמידה מסוימת במסדר הישועי בכנסיה הקתולית. מוסדות אלו היו של המדינה (או של הכנסייה) ומטרתם להכשיר את הסגל הבכיר למוסדותיה שלה. השינוי שחל בשנים האחרונות הוא כינון של מערכת פרטית מאורגנת, ממומנת ומשומנת היטב ששמה לה למטרה להוביל שינוי פוליטי באמצעות מוסדות פרטיים. מוסדות אלו הוקמו כדי לשכפל פוליטית, חברתית ותרבותית, 'סוסים טרויאניים', אנשים שיגיעו בעוד שנים לעמדות של מקבלי החלטות במערכת הממשלתית, כשהם נושאים את תפישת העולם של המוסד בו למדו.

במובן זה, אנו סבורים כי השיטה של מינויים פוליטיים אידיאולוגיים מסוכנת הרבה יותר מזו הישנה. היא טומנת בחובה את כל הסכנות, הפגמים והחסרונות של השיטה הישנה, ומוסיפה עליהם רבים אחרים. ככל שתתרחב השיטה, תגבר יכולתה להשפיע על המערכת בכללותה, לשנות את מציאות החיים הציבורית, וכפי שאירע במלחמת עיראק – גם את מהלך ההיסטוריה. באופן כזה, מקבלת אידיאולוגיה שיכולה להיות קיצונית, שולית, אינטרסנטית או כזו המשרתת קבוצה קטנה – משקל וכוח השפעה החורגים בהרבה ממשקלה האמיתי בשיח הרעיונות והעמדות הקיים בציבור ובפוליטיקה. לאורך זמן, וככל שתתרחב, חותרת תופעה זו תחת יסודותיה של הדמוקרטיה. אם לא נשכיל לבלום תופעה זו, לא ירחק היום שבו ניווכח לדעת שהסוסים הטרויאנים הפועלים בשירות הציבורי הצליחו להעביר נתחים נוספים מגופה המדולדל ממילא של המדינה לתאגידים כלכליים, ושתפיסות כלכליות, חברתיות ומדיניות קיצוניות ובלתי מייצגות הן המכתיבות בפועל את סדר יומה של המדינה.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר במרכז לצדק חברתי ע"ש יעקב חזן במכון ון ליר בירושלים ומרצה במכללה הכלכלית חברתית.

מאיה מארק היא תלמידת דוקטורט באוניברסיטת תל-אביב.

מודעות פרסומת