תגיות

פוסט אורח מאת אלמוג גיל אור*

בכל שנה, לקראת יום הזכרון לשואה ולגבורה מתמלאים מסכי הטלויזיה בסיפוריהם הקשים של מאות ניצולי שואה החיים בישראל מתחת לקו העוני. מצבם הקשה של חלק נכבד מאוכלוסית ניצולי השואה נובע מגילם (וערירותם של רבים), ממצבם הבריאותי הלקוי ומחוסר היכולת של חלקם לרכוש השכלה במהלך שנות חייהם בשל המלחמה והנזקים שלאחריה דבר שהקשה על מציאת פרנסה במרוצת הזמן. אין ספק שמדובר באחת האוכלוסיות החלשות שקיימות בישראל. המשפט משמש לא פעם כאחת הדרכים המרכזיות להעצמת אוכלוסיות חלשות. ניתן היה לעצב את המשפט הישראלי כך שיתמוך באוכלוסיה זו,  אבל נראה שפספסנו.

תחום "זכויות ניצולי השואה" הוא אחד מבין התחומים המשפטיים הסבוכים והמסורבלים הקיימים במשפט הישראלי. הוא מסורבל כי הוא כולל לא מעט חוקים שונים שמסדירים חלקים שונים שלו, דבר הגורם לא פעם לקושי אמיתי במימוש זכויותיהם של ניצולי השואה (ומחייב את ניצול השואה לפנות לסיוע משפטי מקצועי, כי לבד הוא יהיה "אבוד" בסבך המשפטי). למרות שלל החוקים, התחום עדין סובל מלאקונות ועמימות רבה (עד היום עוד אין הגדרה ברורה לשאלה מיהו ניצול שואה) והוא לא פעם נוקשה ושרירותי (למשל, ייתכן מצב בו ניצול שואה שהסתתר במסתור שנה שלמה, לא יקבל קצבה רק כיוון שעלה לישראל לאחר שנת 53', לא הגיש בזמן בקשה לגרמניה או לא שהה במסתור לפחות 18 חודשים).

מבין ארבעה חוקים מרכזיים המסדירים את התחום, החוק העיקרי, החל על החלק הגדול ביותר של אוכלוסיית ניצולי השואה הוא "חוק נכי רדיפות הנאצים" משנת 1957. רבות נכתב על הרקע לחקיקת החוק, בין השאר על כך שלחץ פוליטי הביא לחקיקתו (לאור ויתור מדינת ישראל על זכויות ניצולי השואה החיים בישראל במסגרת "הסכם השילומים") ולא בהכרח טובתם של הניצולים. לדידי, ניתן לזהות סממנים לרקע זה בחוק כפי שהוא היום. להלן כמה מחשבות על משמעויות החוק, מבחינה תאורטית ומעשית:

נכה ע"פ החוק הוא "אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה ("הסכם השילומים") היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קיצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה". לקביעה זו שתי משמעויות בעיתיות:

ראשית, ההגדרה בחוק הישראלי, מושפעת במישרין, מההגדרה בחוק הגרמני ואיננה הגדרה עצמאית ישראלית.  ניתן לומר שיש "טעם לפגם" מבחינה מוסרית, בכך שגרמניה שמעשיה הם שהביאו לנכותם של אלו שהחוק מופנה אליהם, היא גם הקובעת של הקריטריונים לזכאות לפיצויים. אומנם מדובר בשלטון שונה בגרמניה, אך ההגדרה ניתנה בסה"כ כחמש שנים לאחר מעשים אלו. מעבר לכך עובדה זו מייצרת תלות אבסורדית של ניצולי השואה בגרמנים. ניתן להרחיב רבות על הבעיה העקרונית בכך, אך אתמקד בבעיה המשפטית: הגדרה כזו, השואבת ישירות לתוך החוק הישראלי הגדרות מהחוק הגרמני, יוצרת תלות במערכת חוקים חיצונית למערכת החוקים שלנו ופוגעת בגמישות המשפטית. ניתן לנתח פגם זה גם ברמה החוקתית בהתבסס על עקרונות הדמוקרטיה: הרשות המחוקקת היא זו המקבלת את "מנדט" העם לקביעת חוקים ונורמות. דווקא בעניין כה רגיש ומהותי במדינת ישראל, בחר המחוקק הישראלי לייצר הגדרה בחוק המעבירה את ההכרעה המהותית לגורם חיצוני. כך, הרייכסטאג הגרמני הוא בעל "המנדט" לקבוע מי נפגע "מספיק" כדי שיפוצה על כך (למשל הוא שקבע את סף אחוזי הנכות הנדרשים לפיצוי).

משמעות שניה להגדרה זו בחוק היא שזכאויות ניצולי השואה וכן הקריטריונים לקבלתן יוצרים למעשה שלוש קבוצות: אלו המקבלים פיצוי מגרמניה, אלו המקבלים פיצוי מישראל (והיו זכאים לפיצוי מגרמניה ללא הסכם השילומים) ואלו שאינם נכללים בשתי הקבוצות הראשונות, כך שאין דין אחיד החל על כל ניצולי שואה.  החלוקה לקבוצות התלויה בהגדרה בחוק הגרמני היא ראשיתה של  אי הודאות והסרבול בתחום זכויות ניצולי השואה (נסו לעיין בעצמכם בBEG  (חוק הפיצויים) הגרמני ולהבין מי זכאי או לא זכאי לפיצויים…). הבעיה המהותית ביותר בהקשר זה היא כמובן הפגיעה בשוויון. החלוקה לקבוצות הנובעת מהגדרת חוק נכי רדיפת הנאצים יוצרת אפליה תוצאתית קשה: הדין לגבי שני אנשים, ששניהם סבלו מעינויי הנאצים באותו מחנה הריכוז וכתוצאה מכך סובלים מבעיה בריאותית חמורה, יכול להיות שונה רק בגלל שאחד מהם לא הפך, למשל, לחסר אזרחות לאחר תום המלחמה (חוק הפיצויים הגרמני קובע שרק חסרי אזרחות או אזרחי גרמניה יקבלו פיצוי). ישנם הבדלים משמעותיים גם בתוך הזכאויות עצמם – ראשית בנוגע להיקף הקצבה, ושנית בנוגע לזכויות הנוספות (כמו הזכות לשירות רפואי, להטבות מס ועוד). אציין, שהחוקים הנוספים העוסקים בתחום ניצולי השואה רק מחמירים את בעיית אי השוויון, שכן שם למשל, לא נדרשת הוכחת נכות שנגרמה בשואה.

בישראל של שנת 2012, קצת לפני שיהיה מאוחר מידי, ראוי לעשות מאמץ לתקן את טעויות העבר. ניתן לסייע ביצירת ודאות וצמצום הלאקונות ע"י קודיפיקציה מסויימת בתחום וניתן לפעול לצמצום אי השוויון (למשל ע"י אפשרות למתן כפל קצבאות לקבוצת ניצולי השואה שתחת החוק הישראלי כדי שקצבתם תתקרב לסכומים של הקצבה הגרמנית). בעייני, זו חובתנו המוסרית.

אלמוג גיל-אור היא סטודנטית שנה ג' למשפטים ומדעי המדינה באוניברסיטת ת"א. חברת מערכת ב"מעשי משפט" וב"עיוני משפט" ופעילה בתחום ניצולי השואה (סטודנטית בקליניקה לזכויות ניצולי שואה באוניברסיטת ת"א בשנת הלימודים תשע"א ומתנדבת בעמותות העוסקות בתחום).

Advertisements