בימים האחרונים התחוללה סערה זוטא סביב הצעה שמקדם מזכיר הממשלה, לפיה תינתן זכות ההצבעה בבחירות הכלליות לכנסת גם למי ששוהה בחו"ל בעת הבחירות. נמסר כי מזכיר הממשלה הזמין נייר מדיניות בעניין מהמכון למדיניות העם היהודי, וזה הציע כי ישראלים השוהים בחו"ל יקבלו זכות הצבעה עד השנה הרביעית אחרי עזיבתם את ישראל ורק אם יחתמו בנציגות ישראלית על רצונם לשוב ולחיות בארץ, וכי מימוש הזכות יהיה חד פעמי.

מהו הפסול בהצעה זו? והרי הסדרי הצבעה מסוג זה קיימים במדינות רבות בעולם. ועם כל זאת, אני סבור כי המדובר בהצעה שלילית, ובעייתית ביותר. הנקודות בעד ונגד ההסדר המוצע, תוך השוואה למדינות אחרות בהן נהוג הסדר מסוג זה, נסקרו בצורה טובה יותר במקומות אחרים. בקצרה, אל מול הטענה כי גם במדינות כארצות הברית ורוסיה נהוגה הצבעה של תושבי חוץ, עומד המספר היחסי של תושבי החוץ אצלנו שהוא גבוה בהרבה. זהו ויכוח שאיני רוצה להיכנס אליו. טענתי היא במישור אחר. אני סבור שהשילוב של חוק השבות וההסדר המוצע יוצרים פירצה שמוציאה את מושג ה"מדינה" ומושג ה"דמוקרטיה" במדינת ישראל אל מחוץ לגדר הגדרתן בכל מקום שאינו מדינת ישראל.

בהנחה שאנו חפצים בדמוקרטיה ליברלית, בעלת מאפיינים מסויימים של מדינת רווחה, המבוססת על עקרונות של צדק, יש בדיוק מקום אחד שאנחנו צריכים לפנות אליו על מנת לבחון כיצד להסדיר את עניינינו על הצד הטוב ביותר, והוא הפילוסוף ג'ון רולס. לי באופן אישי יש השגות רבות על תורתו של רולס, ואני סבור שהפרכות בה רבות, ובכל אופן, מאז פירסומה של "תיאוריה של צדק" בשנת 1971, הפך רולס לנקודת המוצא בכל דיון על צדק, מדינה, קהילה, וכיוצא בזה, לפי המסורת הליברלית, והניסוי המחשבתי של "מסך הבערות" הפך לקלאסיקה נוסח "משל המערה" של אפלטון.

תרומתו האחרונה, והחשובה, של רולס, שנים ספורות לפני מותו, למחשבה המדינית, הייתה ספרו "חוק העמים". בספר זה בוחן רולס הנהגת עקרונות של צדק, שיפעלו במישור הבינלאומי, בין מה שהוא קורא "עמים" (לצורך הדיון כאן – קהילות פוליטיות המקבילות למדינת הלאום המודרנית, בכמה הבדלים שאינם ממין העניין כאן), בדומה ל"עקרונות הצדק" הפועלים במישור הפוליטי הפנים קהילתי.

מדוע יש צורך בעקרונות אלו? הרי ניתן לראות את האנושות כולה כיחידה פוליטית אחת. למשל, אם עקרון ההפרשיות מכתיב לנו כי "אי שוויון חברתי וכלכלי יהיה מאורגן כך שהוא יהיה לתועלתו המירבית של אחרון המוטבים". (כך תרגם דניאל אטאס עקרון ידוע זה בספר "מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס", הוצאת מאגנס 2007, עמ' 56), הרי שכאשר אנו רוצים ליישם את העקרון על האנושות כולה, יהיה עלינו בפשטות להרחיב את העיקרון למישור הגלובלי, ולהתייחס ל"אחרון המוטבים" כאל האדם העני והמסכן ביותר בעולם. יש להניח כי קהילה גלובלית המאורגנת בצורה כזו תפתור את בעיות הרעב והתמותה ממחלות בעולם השלישי, את בעיות החוב של מדינות אפריקה, וכיוצא בזה בעיות המטרידות את עולמנו.

לא, מסביר רולס. לא ניתן להתייחס לאנושות כיחידה אחת. היא פשוט אינה יחידה אחת. רולס, ועמו דוורקין, מסבירים כי אותה קהילה פוליטית, שהיא זו שניתן ליישם בה מושגים כ"צדק", "הגינות" או "ריבונות", היא קהילה מצומצמת והדוקה בהרבה מהקהילה של כל האנושות באשר היא. קיומן של מדינות ריבוניות המהוות יחידה פוליטית אינו מכשול זמני בדרך אל ההגעה לחברה גלובלית צודקת, אלא תנאי ראשוני ליישום כלשהו של עקרונות הצדק. הצדק יכול להיווצר רק מקיומה של קהילה פוליטית המאפשרת לחבריה פיתוח מוסדות פוליטיים משותפים, כתוצאה מיחס שיש ביניהם ובין עצמם, שאותו אינם חולקים עם אנשים אחרים בעולם. דרישות הציות והנאמנות של חברה כזו מהחברים בה יוצרים ביניהם ברית ומצב של חובה הדדית ליחס צודק, שהוא מיוחד אך להם בינם ובין עצמם. השוויון האזרחי אינו נובע כתוצאה מהיות האדם 'אדם', אלא מקיומה של מערכת פוליטית סגורה והדוקה אליה משתייך אותו אדם, ואחרים אינם משתייכים. השוויון – הכלכלי, הפוליטי, האזרחי, אינו ערך שניתן לקיים ברמה הגלובלית או הבינלאומית.

תפיסה זו אינה מקובלת אוניברסלית, והיא בעייתית מבחינות רבות. אך ההיגיון בה הוא רב מאוד. אני אישית סבור כי יש לי חובות כלפי אדם באשר הוא אדם, ולכן, למשל, אתמוך בהעברת כספי המיסים שלי לסיוע לנפגעי אסונות בחו"ל, אך אכן, חובות אלו אינם מחייבים אותי לשתף בהכרעות של הקהילה הפוליטית שלי כל אחד ואחד. יש הגיון בדרישה להתייחס בצורה מיוחדת לצרכים ולדרישות של מי שנמנה על הקהילה שלי, כחשובים יותר, ומחייבים יותר, מאשר הצרכים והדרישות של אחרים. בשנים שלאחר פרסום "חוק העמים" היה דיון משמעותי בטענות אלו, בין פילוסופים "פוליטיים" כדוגמת רולס, ו"קוסמופוליטיים" המתנגדים לראיה זו, והבולטים מביניהם צ'ארלס בייטז ותומס פוגה.

מיהם אותם חברים באותה קהילה מצומצמת, שלהם אני חייב את אותן חובות מיוחדות? התשובה יכולה להימצא במושג ה"אזרחות". ה"אזרחות" היא מושג מדיר מטבעו. יש מי שהוא אזרח, ולכן הוא מקבל זכויות (החשובה בהן זכות הישיבה הפיסית בארץ. אך גם זכויות פוליטיות כזכות לבחור ולהיבחר) ויש מי שאינו אזרח, ולכן אינו מקבל זכויות אלו. כדי שאחוש באותה מהודקות של הקהילה, שהיא המחייבת אותי לאותם חובות מיוחדים, יש חשיבות לכך שמושג האזרחות יהיה מבוסס על מבחנים ראויים, הנשענים על עקרון שעמו אני יכול להסכים מבחינה נורמטיבית ומוסרית. ברור כי המצב בו מעניקה המדינה אזרחות לכל הבא בשעריה הוא מצב אבסורדי המרוקן את המושג מתוכן. בשנים האחרונות עולות שאלות רבות באשר למושג זה. עד כמה ניתן להעניק חלק מחבילת הזכויות הקשורות במושג האזרחות לאוכלוסיות אלו ואחרות? לפליטי ג'נוסייד? למהגרי עבודה? לבני זוג של אזרחים, שהם תושבי השטחים?

מושג האזרחות במדינת ישראל הוא לדעתי בעייתי מאוד. בהקשר זה הבעייתיות נובעת מחוק השבות. לדעתי החוק הוא בעייתי, מיושן, וזה מכבר איבד את המצפן הפנימי שלו, ואת יכולתו להשיג את המטרות שאליהן כיוונו מנסחיו – לדיון מרתק בעניין זה ראו מאמרה של יפעת וייס "הגולם ויוצרו: איך הפך חוק השבות את מדינת ישראל למדינה מולטי אתנית", בתיאוריה וביקורת 19 – ועם כל זאת המדובר בטאבו של ממש, שעצם ההתקרבות אליו היא בעייתית, וכל המנסה לשפר את החוק, לשנותו או למתוח עליו ביקורת, מתוייג מייד כ"פוסט ציוני" אם לא גרוע מכך, ונדון ברותחין.

ובכל אופן. אני תופס את האזרחות שלי במדינה כנובעת משייכותי לקהילה הישראלית. אותם אנשים החיים כאן, הנושאים בחובות ובזכויות של תושב המדינה, בדברים הטובים (והם רבים עד מאוד) שמעניקה המדינה לאזרחיה, ובדברים הרבים (וגם מהם לא חסר) שאזרחי מדינה זו נאלצים לשאת. חוק השבות טוען כי אני אזרח מכוח שיתופי בקהילה גדולה בהרבה, אמורפית במידה רבה, של מי שהוא יהודי, בן זוג של יהודי, בן זוג של ילד ושל נכד של יהודי, להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון. ההכרעה, אגב, בשאלה מיהו חבר הקהילה שלי, אינה נתונה לי. אני משאיר אותה למבחן של רבנים, הפועלים על פי הלכה שהתקבלה משמיים, ואינה ניתנת לשינוי.

עד עתה זה היה כמעט נסבל. החוק המוצע מותח את הגומי מעט רחוק מדי, עד שהוא נקרע, לטעמי. האוכלוסייה הקיימת כיום של אותם בעלי זכות הצבעה פוטנציאלים, של מי שעזב את ישראל לפני ארבע שנים, מוכן לחתום שהוא חוזר לארץ (וכי איזה ישראלי שהיגר מישראל אינו מתכוון לשוב לארץ ביום מן הימים? אני איני מכיר ולו אחד כזה.) ומוכן לממש את זכות ההצבעה החד פעמית שלו, היא רק נקודת המוצא.

גם לגבי אלו איני סבור שיש הצדקה לאפשר הצבעה בקונסוליה. אזרחות היא מעמד שיש עמו חובות כשם שיש עמו זכויות, וגם פוסט דוקטורנט יכול לקחת יומיים חופש, להגיע לביקור מולדת, ולהצביע בקלפי בבת ים ולא בניו יורק. אבל זה רק חלק מהבעייה.

אני רואה אל מול עיני רכבת בלתי נגמרת של מקבלי אזרחות לשם הצבעה. רכבת אווירית הממומנת על ידי בעל אמצעים זה או אחר, של מקבלי שבות לרגע, מצביעים שכירי חרב פוטנציאלים, שבינם לביני אין כל קשר. איני דובר את שפתם, תרבותם זרה לי, איני מכיר אותם ואיני יודע מי הם. ובכל אופן הם יכריעו את גורלי. השילוב של פתיחת הגדר בזכות ההצבעה, עם הקלות הבלתי נסבלת של קבלת אזרחות פותח פרצה לגנב. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי שפרצה מסוג זה לא תנוצל. החשש שלי אינו מסוחר האלקטרוניקה העובד מזה שלוש שנים בחנות של הדוד שלו בברוקלין. איתו אני מסתדר דווקא. החשש שלי הוא מהשכן שלו, שהקשר בינו ובין ישראל רופף למדי, שיקבל חבילה של סיור של שבועים בארץ הקודש + לבקר את הדודה זהבה + להניח פתק בכותל + אזרחות מזורזת, שתיתן לו זכות הצבעה פוטנציאלית לארבע שנים. הוא אינו נושא בכל עול אזרחי. הוא אינו משלם מיסים, אינו משרת בצבא, אינו סובל כאן את החום הנורא והיתושים באוגוסט, ובכל אופן הוא מקבל זכות שווה לזכותי, וטובה בהרבה מזכותם של אחרים החיים כאן בינינו, משרתים אותנו היטב בעבודות שחורות, ואינם זוכים לזכות דומה. כמה כאלו יהיו? כבר ראיתי דברים מוזרים מזה קורים. התמריץ לנצח אחת ולתמיד בבחירות (שהן תמיד 'הגורליות ביותר מאז קום המדינה') מבטיח לנו מאגר מצביעים פוטנציאלים שיתחדש מדי ארבע שנים.

אני רוצה לקבוע את גורלי עם הדומים לי והשווים לי. עם חברי הקהילה שלי. עם מי שיושפעו ממש מההכרעה אליה הם שותפים.

אם מצרפים חקיקה זו, לתזכיר הצעת חוק יסוד החקיקה המוצע, לפיו אותה כנסת שתיבחר על ידי אותה קהילה רחבה ואמורפית, תהיה יכולה לפגוע, בהינתן רוב מצומצם של 65 קולות, בזכויות האדם הבסיסיות ביותר שלי, מגיעים למסקנה שאם חקיקה זו אכן תתקבל נחיה במדינה שונה בהרבה מהמדינה בה אנו חיים כיום. זו תהיה אכן 'מהפכה חוקתית'. הגיע זמנה של הרפובליקה הישראלית השנייה. זו תהיה אכן רפובליקה, במובן שהיא תישלט על ידי נשיא. אני בספק אם זו תוכל להיקרא 'דמוקרטיה'.

Advertisements