עורכת הדין אפרת שוסטר פרסמה ביום שבת את הפוסט "על הפרעות אכילה, פטרנליזם ודימוי גוף נמוך – עוד קצת על חוק הדוגמניות". בקליפת אגוז, עו"ד שוסטר טוענת כי על אף שלחוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות עשויה להיות מטרה ראויה – מדובר בחוק בעייתי, עד כדי כך שהיא מעלה סימני שאלה בנוגע למטרתו האמיתית. את עוה"ד שוסטר מטרידים כמה דברים הנוגעים לחוק. ראשית, מתנגדת היא לכך שמשתמע מהחוק כי לרזון יש רק משמעות שלילית. לא רק שלרזון יכולה להיות גם משמעות חיובית – בריאות, ספורט, משמעת עצמית – אלא גם ספק אם המחוקק מסוגל להבחין בין אותו רזון "בריא" לבין הרזון-הרזה-מדי, שאינו בריא, טוענת עוה"ד שוסטר. מבחינה פרקטית, טוענת עוה"ד שוסטר, החוק אינו עושה די כדי להבטיח שהדוגמניות ישמרו על משקל תקין, וממילא – אין וודאות לכך שמשקל המוגדר "לא תקין" (כלומר BMI של מתחת ל-18.5) הוא גם לא בריא.

כמענה לכך, ולחלק מהטענות האחרות העולות בהקשר לחוק, חשבתי להוסיף כמה דברים על הפוסט הקודם שפרסמתי בנושא ועליו הגיבה עו"ד שוסטר. נראה לי כי חלק מהדיון בחוק הדוגמניות נסחף למחוזות עקרוניים ועל כן כי הוא יוצא מעט מהקונטקסט. נכון, כשניקח דוגמנית בעלת BMI 18.4 אל מול דוגמנית בעלת BMI 18.6 – כנראה שלא נצליח להבדיל ביניהן. אבל החוק לא נועד לטפל בדוגמניות שה-BMI שלהן הוא 18.4, אלא עם המציאות שבה דוגמניות רבות עומדות על BMI נמוך מכך בהרבה. קשה מאוד למצוא נתונים מדויקים לעניין זה, מסיבות מובנות. אבל רק כדוגמה (קיצונית, אני יודעת) – הדוגמנית אנה קרולינה רסטון נפטרה בגיל 21, כשהיא שוקלת 38 ק"ג על גובה של 1.73 = BMI  של 12.7. היא הטריגר לחוק ובמקרים כאלה החוק נועד לטפל. אז תמיד ניתן לקחת ולהגחיך את הרף. כמו בכל תקן – ההבדל בין מי שממש מעט מתחתיו למי שממש מעט מעליו תמיד יראה אבסורדי, אפילו שרירותי. אבל הבעיה מתחילה במי שרחוקה ממנו בהרבה. את ההבדל בין BMI 18 ל-BMI 15 – אפשר בהחלט לראות גם בעין בלתי מזוינת (בגובה 1.75מ' למשל, מדובר בכעשרה קילוגרם).

עוד נקודה שצריך להכניס לדיון היא מה בדיוק הגדרת האנורקסיה. לפי מדריך ה-DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות המקובל ברוב העולם המערבי, מבחינה רפואית-פסיכולוגית האנורקסיה מוגדרת באמצעות ארבעה קריטריונים:
1.    סירוב לשמור על משקל גוף מינימאלי תקין;
2.    פחד עצום מעליה במשקל ומהשמנה, למרות מצב נתון של תת משקל;
3.    הפרעה בתפיסת משקל הגוף או צורת הגוף ומצבו;
4.    בקרב נשים ונערות שקיבלו ווסת – העדרם של לפחות שלושה מחזורי ווסת רצופים.

מדריך ה-IDC, של ארגון הבריאות העולמי, משתמש בקריטריונים דומים. עם זאת, הוא מפרט גם רשימה של דרכים ספציפיות לירידה במשקל וכמה סימנים פיזיולוגיים שיכולים להעיד על אנורקסיה כמו שינויים הורמונאליים או אובדן חשק מיני.

את הקונטקסט הזה צריך לקחת בחשבון כשאנחנו מדברים על עליות וירידות תכופות ועל האפשרות להערים על המשקל. אכן, קיים קושי בכך שהבדיקות נערכות אחת לשלושה חודשים. לא בטוח שזה ריאלי לדרוש בדיקות אחת לשבוע, אבל פרק הזמן הארוך הוא באמת לא אידאלי. נכון גם שדוגמנית בעלת BMI של 18 תוכל בהחלט להעלות קילו למשקלה ולעבוד על הרופא. אבל דוגמנית  ששוקלת 38 קילו – כבר לא תוכל לעשות זאת. לכן כלל לא בטוח שההנחה כי בתוך שלושה חודשים ניתן לרדת ממשקל 56 ק"ג ממשקל 38 ק"ג – ואז להעלות את הכול בחזרה בזמן לבדיקה הבאה – היא אכן מציאותית. כך גם כל הטריקים של לעבוד על הרופא והסוכנים – יוגבלו רק למקרים הקרובים מאוד לרף ה-BMI הדרוש.    בנוסף, עצם היכולת לחזור ולעלות מעל למשקל המינימום יכולה להעיד על כך שהדוגמנית אינה לוקה בהפרעת אכילה, שכן היא אינה מסרבת לשמור על משקל גוף תקין.

אמת, BMI הנמוך מ-18.5 אינו מעיד בהכרח על בעיה בריאותית (ראו הגדרת ה-DSM להפרעת אכילה נוספת שאינה מוגדרת – eating disorder not otherwise specified (EDNOS). הפרעה זו כוללת אנשים שמציגים רק חלק מהתסמינים לאנורקסיה, אך לא את כולם. מבחינה זו סרוב לשמור על משקל גוף תקין מעיד כמעט מעצמו על הפרעת אכילה כלשהי, גם אם לא על אנורקסיה). אבל לפי תקנים בינלאומיים המוסכמים על-ידי רוב אנשי המקצוע (וגם מי שלא מסכים, מסכים כי הרזון גורם לכך, ומתווכח על הדרך למדוד את אותו רזון – עוד על כך בהמשך), BMI נמוך חושף את האדם לסיכון ללקות בהפרעות לב, נזק למערכת העיכול והשתן, לפגיעה בשרירים, לבעיות פוריות וכו' וכו'. כלומר, מדובר בחשיפה לסיכון. ממש כשם שחשיפה לקרינה סלולארית או עישון אינם לא-בריאים כשלעצמם וכשם שהתקנים הרלוונטיים להם מצויים במחלוקת בענף המחקרי. אך החוק שמגביל עישון באמצעי התקשורת כבר התקבל כחלק אינהרנטי מספר החוקים (ועישון אנחנו אפילו אוסרים במקרים מסוימים מחוץ לעולם המדיה) ואילו חוק שמגביל אנורקסיה נתקל בכל כך הרבה ביקורת.

מלבד זאת, אם הטענה היא כי עדיף שתיערך בחינה לכל רכיבי ההגדרה הקלינית של הפרעת אכילה – הרי מדובר רק בתוספת של בדיקות, ולא בהפחתתן. רכיב אחר של ההגדרה הוא אי-סדרים במחזור החודשי, למשל. מי שבאמת מעוניין כי החוק יתייחס להגדרה הקלינית לאנורקסיה ולא לנתון ה-BMI בלבד יצטרך להתמודד עם השאלה אם לא מדובר בפגיעה חמורה יותר בפרטיות ובחופש של הדוגמנית. באשר לדרישה לאישור תזונאי – הצעת החוק מ-2008 (וזו מ-2004) דרשו אמנם אישור תזונאי וכללו רף גמיש יותר לשאלה מהי הפרעת אכילה (אם כי, כאמור, הפרעות האכילה מוגדרות גם לפי משקל הגוף). אולם לא ברור בכלל שתזונאי לא יכול לאבחן את הצד הפסיכולוגי של הפרעות האכילה, ולא רק את התפריט ואת ה-BMI. איזו הכשרה יש לו לבחון – בפגישה אחת יש להניח – את תפיסת המציאות של הנבדקת? לא בטוח בכלל שהתוצאה של חוק כזה הייתה טובה יותר.

רף ה-BMI מעיד על תת-תזונה, וזה בדיוק ההבדל בין "רזה" ל"רזה מדי". הרף של BMI הוא אולי לא אידאלי מבחינת היכולת לברר אם הדוגמנית *באמת* אנורקטית, או רק מצויה במצב המוגדר כתת-משקל. הוא גם לא מושלם כשלעצמו, למשל משום שאינו מבחין בין מבני גוף שונים. אך כל זה עניין למומחים לבריאות הנפש. מרגע שיש רף כזה ושהוא גם מקובל יחסית – אני לא רואה פגם בכך שהמחוקק נעזר בו. הוא גם הרבה פחות פולשני מהאלטרנטיבות, ומסוגל להעיד כשלעצמו על סכנה לבריאות.

טענה אחרת היא כאמור כי לרזון יש יתרונות והוא לא בהכרח רק רע. רזון נתפס בעינינו לרוב כתכונה נכספת, המעידה בהכרח גם על בריאות (וגם מתקשרת לאופי טוב, לכוח רצון, ליכולות ספורטיביות, לכושר מנהיגות). אבל האם רזה זה בריא? ממש לא בטוח. המשוואה הזאת של רזה = בריא היא לא פחות מזיקה מהמשוואה של רזה = יפה. כיום כבר ברור שנשים זקוקות לאחוז שומן מסוים כדי להיות בריאות – אחוז גבוה יותר מזה של הגברים. אך על פי כן הן מבוקרות בקלות רבה יותר גם על עליה קלה במשקל. חוץ מזה – BMI 18.5 זה עדיין רזה. לגובה 1.75 מ' זה בסביבות מידה 36 ואף למטה מכך. אני לא בטוחה שרף נמוך יותר, בלתי מושג, של רזון אכן יכול לעודד הרזיה. רוב המחקרים מראים כי הוא בעיקר מעודד מצב רוח רע. אך שוב, בשורה התחתונה, יש הגדרה רפואית לתת משקל. יש גם הגדרה רפואית לעודף משקל. אף אם ניתן להתווכח עליהן – לצו האופנה בוודאי אין קשר לבריאות ואין לו דבר או חצי דבר עם ההגדרות הללו.

יתרה מכך, פרסומת שאינה למטרות מסחריות פטורה מקיום הוראות החוק (סעיף 4(א) לחוק). כך שאם המניע שמאחורי הפרסומת הוא לעודד ספורט – לא תהיה בעיה לאפשר אותה.

אז קודם כל, החוק אינו "פטרנליסטי מובהק". המטרה שלו היא לא להגביל אנשים מלהיות אנורקטיים (שיבושם להם). המטרה היא לתמרץ את מי שמפעיל מערכת של לחצים וכך מעודד אנורקסיה מטעמים מסחריים – להפסיק זאת. מעבר לכך, אפילו ברכיב הפטרנליסטי שלו (שהוא כאמור ההגבלה שהוא יוצר על הדוגמניות) – קיימות התערבויות פטרנליסטיות מוצדקות. בישראל, למשל, אסור לרכב על אופניים בלי קסדה או לצרוך סמים. דומה כי הטענות על פטרנליזם והדיון על הזכות לאנורקסיה מפספסים נקודה מאוד קריטית והיא שתעשיית הדוגמנות לא מלאה באנורקסיה בגלל שיש משהו בצעירות אנורקטיות שמוביל אותן לשם בשיעורים גבוהים בהרבה מחלקן באוכלוסיה. תעשיית הדוגמנות מלאה בצעירות שהגיעו בגיל 15-16 לאודישן, במצב בריאותי טוב, ואמרו להן לרדת במשקל. התעשייה מעודדת אותן לרעוב. כלומר לא מדובר בסביבה ניטרלית אלא משטור כלשהו של גופן כבר קיים שם.

את זה בדיוק החוק מנסה למנוע. יכול להיות שיהיו קשיים בהפעלתו. יכול להיות שהמחשבה שדוגמנית אנורקטית תשנה את אורחות חייה בעקבות החוק היא אופטימית (לדעת מי שתומך בהצדקה של חוק) או איומה (לדעת מי שמתנגד לה). אבל אם החוק ייאכף – כאשר תגיע דוגמנית צעירה בעתיד לסוכן דוגמנות כזה או אחר, הוא יחשוב פעמיים לפני שיגיד לה לרדת במשקל. היא תוכל לדעת שזה לא חייב להיות ככה, ושדוגמניות אחרות אינן בהכרח רזות כפי שהן נראות בפרסומת. וגם כל זה חשוב. גם הבעת העמדה והעלאת המודעות לעניין הזה חשובים.

אז אכן, כמו שנרמז, נקודת המוצא שלי היא שלא קיים אדם שרוצה באמת להרעיב את עצמו למטרות יופי. אולם אני בהחלט מוכנה לבחון את ההנחה הזאת – אם חברות מסחריות יפסיקו לעודד הפרעות אכילה, ונערות יהיו חשופות למגוון רחב יותר של מודלים חיוביים ועדיין ירצו להרעיב את עצמן – החוק אכן היה מיותר. עד אז….

מודעות פרסומת