ביום ראשון האחרון, פורסם כאן פוסט אורח של עורכת הדין חן זילברמן – 'מחשבות על "חוק הפוטושופ"', על חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות התשע"ב – 2012. הפוסט של עורכת הדין זילברמן מציג נאמנה את החוק החדש כמו גם עמדותיה של הכותבת בגינו. אני בחרתי לבחון את החוק מתוך קריאה ביקורתית של תוכן החוק בהשוואה למטרות המוצגות בדברי ההסבר בהצעת החוק אשר פורסמה ב – 23.05.2011.

החוק הוא חוק תקדימי, לא רק במדינת ישראל אלא בעולם כולו. הוא מציע התערבות חדשה בעולם הפרסום והתקשורת תוך "חדירה" אל תוך גופם של המציגים והשחקנים מתוך הנחה שהוא נועד למטרה מבורכת וחשובה. המטרה, כפי שהיא מוצגת בדברי ההסבר, היא "לצמצם את ההשלכות שיש לחשיפה לפרסום המציג דוגמנים ודוגמניות, וכן אנשים ידועים ומפורסמים, רזים באופן קיצוני, על יצירת דימוי גוף נמוך והתפתחות הפרעות אכילה בישראל."

כמה נתונים סטטיסטיים שמצאתי באתר עוף החול על הפרעות אכילה מציירים מצב עגום: אחת מכל חמש נשים סובלת מסוג כזה או אחר של הפרעת אכילה, כ–70 מיליון בני אדם בכל העולם סובלים מהפרעות אכילה, הגורם ההתנהגותי השכיח ביותר הגורם להפרעות אכילה הוא דיאטה, מחצית מהמשתתפות במחקר שנעשה ב – 1996 לבנות 18–25 טענו כי היו מעדיפות להידרס על ידי משאית מלהיות שמנות.

עוה"ד זילברמן, מציגה בפוסט שלה כי מדובר בהפרעה חברתית המושפעת, בין היתר, מאידיאל היופי המקובל. ההצגה הבלתי פוסקת של דוגמניות רזות למען מכירה וקידום של מוצרים מביאה עמה את המחשבה ש"רזה = יפה". ייתכן וזה נכון, ייתכן וכי בשנים האחרונות באמת החברה רואה ברזה כיפה. ככל הנראה, הדמויות המשתקפות מהציורים המדהימים של בוטרו, לא היו עוברות היום אפילו בהרף מחשבתו של קופירייטר צעיר בחברת פרסום. ייתכן. אבל למה לא? מה הבעיה עם זה שרזה זה יפה? אהא, אז הטענה היא שהרזה הזה עלול לגרום לדימוי גוף נמוך ובכך להוביל להפרעות אכילה (או לספורט, או לאורח חיים בריא יותר, או לשליטה עצמית…). אולם, יש לזכור, כי לעיתים רזה גם שווה לבריא. האם פרסום למשל של מכון כושר של אנשים רזים וחטובים עלול לגרום להתפתחות של הפרעות אכילה? הוא גם גורם לדימוי גוף נמוך. עתה, אין לי ספק כי רבים מכם, לאור דברים אלו, ישר יתקוממו ויאמרו כי החוק איננו עוסק ב"רזה" אלא הוא עוסק ב"רזה מדי".  נכון, כך קובע סעיף 2 (א)  לחוק:

פרסומאי לא יפיק פרסומת שמופיע בה דוגמן ומפרסם לא יציג פרסומת כאמור, אלא לאחר שהדוגמן המציא להם אישור רופא שלפיו הוא אינו בתת-משקל, בהתאם לחישוב מדד מסת גוף לפי בדיקה שביצע הרופא בשלושת החודשים שמקדמו למועד צילום הדוגמן לפרסומת (בחוק זה – אישור תקף).

מה זה "רזה מדי"? ובכן, החוק מתייחס לכך בצורה של הגדרה, הוא מגדיר "תת משקל" כ-"ערך מדד מסת גוף הנמוך מ–18.5 לבגיר…". "מדד מסת גוף" (BMI) הוא היחס בין משקל הגוף שלנו לבין ריבוע הגובה במטרים (לנוחיותכם – מחשבון BMI,  זהירות – בדיקת ה – BMI עלולה לגרום לדימוי גוף נמוך). החוק שם את המפרסמים כאחראים. אל להם לפרסם באמצעות דוגמן למעט אם הדוגמן הציג אישור רופא תקף המלמד שהוא אינו מצוי בתת משקל, כלומר שה – BMI שלו הוא מעל 18.5 (החוק הוא בלשון זכר אך כמובן שהוא גם מתייחס לדוגמניות).

ההתערבות במשקלם של הדוגמנים עלולה להתפרש כאקט פטרנליסטי של המדינה שכן אם מתנגדים הדוגמנים להתערבות זו, הרי שמדובר בהתערבות בניגוד לרצונם כביכול להגן עליהם מפני אותם המעסיקים רודפי הרזון. עקרון הנזק של ג'ון סטיוארט מיל קבע כי  "אנשים חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם, כל עוד הם אינם מזיקים לאחרים". אינני באה לדון כאן באם פטרנליסטי זה בסדר או לא בסדר, אך להעלות את הטענה כי ההצדקה לאקט הפטרנליסטי במקרה הזה היא מוטעית. אך כן יש להבין שיש בחוק הזה אקט פטרנליסטי שקשה שלא להתייחס אליו.

ראשית, ניקח לדוגמא את הטענה כי להראות אישור תקף יבוא להגן על דוגמניות צעירות שסוכנויות ומפרסמים דורשים מהן להוריד משקל על מנת לעבוד (ראו בעניין זה גם את הפוסט של עוה"ד זילברמן). אין לי ספק כי מדובר בטיעון ראוי, אך לא בטוח כי החוק באמת מתמודד עם בעיה זו; החוק דורש אישור תקף לפי בדיקה שביצע רופא בשלושת החודשים שקדמו למועד צילום הדוגמן…" (סעיף 2(א) לחוק), השר ייאלץ להתקין תקנות באשר לאישור התקף שעדיין לא ברור מה יהיה תוכנו ונוסחו של אישור הרופא.  אומנם אינני רופאה או תזונאית, אך יש לי הרגשה ששלושה חודשים,  הם זמן מספיק דיו על מנת לפעול להורדת משקל, מה שעלול להזיק עוד יותר לדוגמנים שיעלו ויורידו כל הזמן משקלים על מנת שיוכלו להצטלם., הווה אומר כל שלושה חודשים, או תקופות אחרות, קצרות יותר, לפי מועד הצילומים. בנוסף, האם BMI הנמוך מ -18.5 בהכרח מצביע על בעיה בריאותית?

שנית, אם ברצונו של המחוקק להגן על הדוגמן ממעבידים אשר מגבילים את משקלם הרי היה זה מן ההיגיון שיעבירו חוק בהתאם, למשל כמו הצעת חוק שעלתה כבר בשנת 2008 – "הצעת חוק חובת בדיקות רפואיות לדוגמנים ורקדנים", הצעת חוק זו באה לטפל ספציפית בהפרעות אכילה אצל דוגמנים ורקדנים ודורשת אישור תזונאי, היא איננה עוסקת בנתון בלעדי של משקל או יותר נכון של BMI, אלא דורשת אישור שהדוגמן או הרקדן איננו סובל מהפרעות אכילה.

שלישית, בהצעת חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות כתוב בפירוש בדברי ההסבר שהצעת החוק "נועדה לצמצם את ההשלכות שיש לחשיפה לפרסום המציג דוגמנים ודוגמניות, וכן אנשים ידועים ומפורסמים, רזים באופן קיצוני, על יצירת דימוי גוף נמוך והתפתחות הפרעות אכילה בישראל".  על כן, כלל לא ברור שהחוק בא להגן על דוגמנים או לעניין זה – גם על דוגמנים. אז, האם הבעיה היא עם ה – BMI או שמא הבעיה היא עם מי שרואה פרסומות אלו כל הזמן ודימוי הגוף שלו כתוצאה מכך הוא נמוך? אם אנו עוסקים בדימוי הגוף הנמוך כתוצאה מפרסומות עם אנשים הרזים עד כדי סקלטיות, הרי שלא בהכרח ה – BMI הוא זה שקובע איך הדוגמן נראה לנו, אלא מה שכן קובע הוא איך באמת נראה הדוגמן.

ואם כבר במראה עסקינן, לפי סעיף 3 לחוק, אין בעיה להשתמש בפוטושופ להצרת היקפים כל עוד פורסמה הבהרה לגבי שימוש כזה. האם זה עדיין לא משאיר את המסקנה כי רזה (כזה רזה של פוטושופ) =יפה, גם אם כתובה הבהרה? למה לא ניתן להשתמש בפוטושופ הפוך? כלומר, שיהיה ניתן להשתמש בפוטושופ באותם דוגמנים שאינם עומדים בתנאי ה BMI  ולהגדיל אותם למימדים ראויים (שלמען האמת אין לי מושג מהם אותם מימדים וכיצד ניתן להחליט עליהם), ואז לא תיפגע יכולתם לעבוד וגם קהל הצופים לא יהיה חשוף לגופות שעלולים לגרום לו דימוי גוף נמוך.

בסופו של יום, קל ביותר לתמוך בחוק שמטרתו ראויה ביותר ורצויה על רוב אם לא על כל אזרחי המדינה. על אף זאת, כאשר קוראים את החוק בקריאה שנייה ושלישית לא ניתן להתעלם מהבעייתיות העולה מסעיפיו ומניסוחם הגורמת לתהות האם מטרתו "האמיתית" של החוק היא באמת המטרה שלשמה  חוקק החוק – צמצום ומניעה של הפרעות אכילה?

Advertisements