לפני מספר ימים יצא לי לשוחח עם חבר לעבודה על השאלה האם ניתן לזהות הומואים על פי קול. סוגיה זו, שהיא לא רק בעלת משמעות פילוסופיות, אלא בעלת משמעויות פרקטיות חשובות עבור הרווקים שבינינו, היא סוגיה החוזרת תדיר בדיונים אודות הקהילה (ממש כמו הדיון בשאלה האם נשים יותר "רכות" מטבען). חברי טען במרץ שאת הרוב המוחלט של ההומואים ניתן לזהות על פי משהו שונה שיש להם בקול. אני כמובן טענתי שכמו כל אדם, גם הומואים נעים על הציר שבין תכונות המזוהות כ"גבריות" ו-"נשיות". התחושה שהומואים הם יותר נשיים נובעת מאופן ההתבוננות ולא משונות אמיתית. כאשר גבר מדבר בקול המזוהה כנשי, ומסתבר שהוא הטרוסקסואל, התכונה הזאת הופכת לזניחה, חסרת משמעות, ולכל היותר היא מאפשרת להתבדח על חשבונו. לעומת זאת, כאשר הומו מדבר בקול המזוהה כ"נשי" תכונה זו הופכת לבולטת, היא זוכה למשמעות ונתפסת ככרוכה באישיותו. יתר על כן, במסגרת פרשנות שבדיעבד, לאחר ידיעה, תכונה זו תבלוט הרבה יותר באוזני השומע, על פני תכונות "גבריות" של אותו אדם. לבסוף, טענתי שהתחושה שאצל הומואים יש הרבה יותר "נשיים" קשורה להנחה שכל אדם הוא הטרו עד שיוכח אחרת. ברב המקרים, איננו מוודאים את זהותם המינית של מי שאנחנו מקטלגות. הקטלוג נעשה על בסיס שלל תכונות חיצוניות, וללא בחינה של ממש. לפיכך, הומואים "נשיים" בולטים הרבה יותר, בעוד שהומואים "גבריים" נבלעים בקהל הרחב. אף אם הציבור יודעת על הזהות המינית של ההומו הגברי, הוא אינה מייחס לה משמעות, וזאת בשונה מלזהותו המינית של ההומו ה-"נשי". את הדברים חתמתי בקביעה נחרצת שמדובר בעמדה הומופובית לעילא ולעילא.

בעודי מתמוגג על הטיעון, חברי לא היסס וציין שלדעתו דווקא עמדתי היא ההומופובית, בשל חוסר נכונותי להכיר במאפייני הנשיים, ובמאפיינים הנשיים של הומואים ככלל (למעשה, בין השורות הואשמתי גם בהחזקת עמדה שוביניסטית). הופתעתי. בעוד שביקשתי לנתק בין הספקטרום המיני והספקטרום הטרנסג'נדרי, ולטעון כי כל אישה ואיש יכולות להיות בכל נקודה בכל אחד משני הספקטרומים, ביקש חברי לטעון שיש זיקה בין השניים, ולמצוא בזיקה הזאת מקור של כוח קהילתי. מצאתי את עצמי מסווג, שלא מרצוני, באותה קבוצה בקהילה השואפת להפריד בין הקבוצות השונות בה ולנתק את הזיקות העמוקות שבין נטייה מינית וזהות מגדר. אותה קבוצה שנלחמת למען פונדקאות תוך התעלמות ממשמעויות ההליך עבור האימהות הנושאות, אותה קבוצה שמקימה מגזין איכות חיים להומואים על בסיס הטענה ש"הפוליטיקה לא מעניינת את ההומו הממוצע". קבוצה כלפיה, באופן שיטתי, אני מביע חשדנות, ואשר משקפת, בעיני, תפישה מהותנית, התוחמת ומגבילה את גבולות הזהות של הפרט למסגרות הטרונורמטיביות מוגבלות.

 עצרתי לחשוב. עיקר התהייה הופנתה כלפי עצמי. איך, למרות הדרך הארוכה והעיסוק הלא מועט בסוגיות האלו ממש, שוב נקלעתי למלכודת המהותנות / אנטי מהותנות. מתח זה, הוא העומד במוקד הויכוחים בשלושת המישורים המקובלים של השיח הפמיניסטי, הדומים, מתודולוגית, לשיח הלהט"בי. תפישה ליברלית ותפישה רדיקאלית כאחד, מניחות כהנחת מוצא היעדר שונות "טבעית", ונחלקות בשאלה כיצד יש לפרש את השונות בעולם. במילים אחרות, בשתי התפישות הנחת המוצא היא תפישה רזה של זהות, אך בעוד שהשיח הליברלי בוחר ליחס משמעות מוגבלת, אם בכלל, למבנה החברתי הפועל באופן שונה על קבוצות שונות, מעמיד השיח הרדיקלי מבנה זה במוקד. השיח התרבותי מבקש להציע חלופה אחרת, ונקודת המוצא שלו היא שונות, תוך שהפרויקט הוא לבטל את ההיררכיה בין קבוצות שונות, ולא לבטל את עצם השונות (מובן שהתיאור של כל שלושת הגישות אינו מקיף ובתוך כל אחת מהגישות וביניהן ניתן למצוא עוד אין ספור מודלים ופרשנויות).

השיח הקווירי, למול אלו, מבקש לערער על עצם המבנה הבינארי שבין מהותניות צרה למהותניות רחבה. במילים אחרות, הוא מבקשת לערער על עצם ההנחה המקדמית, כי ניתן לזהות "גרעין" של סובייקט בכל אדם, והשאלה היא רק מה מצוי בתוך גרעין סובייקטיביות זה, ומה תוצר של הבניה חברתית. במסגרת פרויקט רחב זה, פעלו ופועלות מזה שנים ארוכות חוקרים וחוקרות לנסות ולהראות שכל אחת מההבניות הזהות, לרבות הזהות הלהט"בית, מבוססת על נורמות חברתיות המזוהות לא על ידי מהותו של הפרט, כי אם על ידי הפרפורמנס שלו, והמשמעויות החברתיות הנלוות לפרפורמנס זה. כך לדוגמא, אף שמשיכה מינית לבני אותו המין הייתה קיימת מאז ומעולם, הרי שתפישת משיכה זו כחלק מזהותו של הפרט, וכגורם מבחין ומכונן של זהות זו, היא תופעה מודרנית. זאת, בעוד דרכים חלופיות למשמע מיניות ולכונן זהויות (דוגמת על פי צבע השיער של בן או בת הזוג) נתפסות כחסרות משמעות חברתית. כמובן שקו מחשבה זה עורר אי נחת מרובה לא רק בקרב החברה הכללית, אלא אף (ואולי בעיקר) בתוך הספירה הלהט"בית. תפישה קווירית נתפסת כאיום על היכולת לפעולה פוליטית, ולכוח המכרסם בעצם הלגיטימציה של הזהות הלהט"בית. רבות ורבים רואים בשיח הקווירי כפירוק ללא בניה, כהרס חסר תועלת של הכלים ששימשו את הקהילה במשך זמן כה רב. מתח זה, והרצון לגבש תשובה משכנעת לחברי המהותניות (רדיקאלים ותרבותיות כאחד), הם שהובילו, בתחילה לכתיבתם של שורה ארוכה של פוסטים בנושא בבלוג "יחסי מין" שעניינו מגדר וזהות מינית ושאני בין מנהלותיו, ובסוף למאמר "אלעד רוט לא הומו: התיאוריה הקווירית בפרקטיקה המשפטית", שפורסם ב-"מעשי משפט" המהווה את הבסיס לפוסט זה.

בטרם אחזור לדיון בשאלה האם ניתן לזהות הומואים על פי קול, אפנה למספר מחשבות באשר ליכולתה של התיאוריה הקווירית לשמש כבסיס נורמטיבי משפטי.

 *

הקהילה הגאה וזכויות הפרטים בה עומדים, מזה למעלה מעשור, במוקד דיון משפטי ער. באופן שיטתי, אומץ בפסיקה ובחקיקה מודל ליבראלי, המגן על זכות הפרט לשוויון. יחד עם זאת, ניתוח של השיח המשפטי מגלה שהמשפט הישראלי מתקשה, פעם אחר פעם, לעצב את גבולותיו של שוויון זה, ונדרש להנחות כוללניות באשר לטיבו של הפרט הלהט"בי בכדי להגדיר את קבוצת השוויון הרלבנטית ואת האופן שבו יש לבוחנו. כך לדוגמא, נותרת החקיקה המגנה על השוויון חסרת תוכן, מקום בו פרשנותה המשפטית נשענת על הנחת שונות (כתבתי על הנושא בעבר, בהקשר של תיקון חוק שירות התעסוקה, פה). בתי המשפט נתקלים בקושי המהותי באופן תדיר, שכן הזכות לשוויון המבוקשת אינה הזכות לקיים יחסי מין עם בני מינך, כי אם הזכות שהזהות המינית של הפרט לא תהווה בסיס לאופן הסדרתן המשפטית של זכויותיו. כך לדוגמא, נדרש בית המשפט לשאלה האם זוג הורים בני אותו המין יכול לספק מסגרת משפחתית טובה במידה דומה. לשאלה זו, הדורשת להכריע בשאלה האם יש קשר בין הנטייה המינית והמסוגלות ההורית, בסביבה חברתית נתונה העויינת להט"בים, סירב בית המשפט לתת מענה (חרף הנטייה לראות בפסק הדין בעניין ירוס חקק כפסק דין מכונן, למעשה מדובר בקביעה צרה ונקודתית בלבד ביחס לאימוץ ההדדי בין בנות זוג של ילדים שממילא גרים עימן).

במאמר ביקשתי להתמקד בשני פסקי דין מרכזיים שניתנו באחרונה – פסק הדין בעניין אלעד רוט (שניתן על ידי השופטת אביגיל כהן), במסגרתו נקבע כי יחוס נטייה מינית הומוסקסואלית למי שאינו "באמת" הומו הוא בגדר לשון הרע (על פסק דין זה כתבתי כאן); ופסק הדין בעניין הבית הפתוח, שניתן על ידי השופט יצחק עמית, במסגרתו נקבע כי עיריית ירושלים הפלתה בתקציב את הבית הפתוח בשל נטייה מינית, אפליה פסולה הן במישור המנהלי, הן במישור החוקתי (על פסק הדין עצמו כתבתי כאן).

מבלי להיכנס לעובי הקורה (מובן שאתן מוזמנים לעיין במאמר עצמו), ניתן להמחיש את הטיעון אותו ביקשתי להציג דרך פרשת הבית הפתוח כך – השופט עמית, בפסק הדין, קבע כי ישנה אפליה בתקצוב בשל הצרכים המיוחדים של הקהילה, והפגיעה הארוכה והשיטתית בה. במסגרת זו הוא אף נדרש לכמת את חברי הקהילה, בשביל להראות שלא מדובר בקבוצה זניחה. הנחת המוצא הייתה כי לא מדובר בגוף המייצר תרבות, כי אם בגוף טיפולי, הנותן מענה לאוכלוסיה במצוקה, ומשכך, ראוי לתקצבו.

אף שתוצאת פסק הדין נדמית כראויה, הנמקתו משמרת את השיח הקיים. הנחת המוצא  היא שלא מדובר בבעיה של האוכלוסיה הכללית, אלא רק של אלו שהם "באמת" להט"בים. הקושי, עימו מתמודד הבית הפתוח, הוא קושי של קבוצת מיעוט מוחלשת, ושלנו בלבד. משכך, באותה נשימה בה מוסרת האפליה בין הקבוצות, מכוננת ההפרדה ביניהן. ברי, כי לא רק הזהות הלהט"בית מכוננת, אלא אף הזהות ההטרוסקסואלית. על ידי הענקת הזכויות, מאשרר הרוב את קיומו כרוב, ומחזק את קו הגבול המתוח בינו לבין המיעוט.

השאלה הכמעט נדרשת בשלב זה היא "מהי החלופה?", או במילים מדוייקות יותר "מה לעזאזל אתה רוצה?". אם המסקנה היא שיש להפסיק להבחין בזהויות להט"ביות בכדי למנוע את כינונן, מדובר למעשה במסקנה אולטרא שמרנית, והביקורת על התיאוריה הפוסט מודרנית בכלל, והתיאוריה הקווירית בפרט, ככזו המשמרת את יחסי הכוחות הקיימים, מוצדקת היא.

בקליפת אגוז, המאמר מנסה להציע תשובה אחרת העולה מהתיאוריה הקווירית, ולהתוות כיוון, גם אם ראשוני, לאפשרות כינונה של מערכת נורמטיבית המתייחסת ומקבלת את ההנחות של התיאוריה הקווירית. הנחת המוצא של מערכת זו היא ויתור על הדיון בגבול שבין המהות הטבעית וההבניה החברתית, ואימוץ הנחה של היפר-ממשות. הנחה זו, השאובה, בין היתר, ממודל הסימולקרה של בודריאר (מודל עליו כתבתי כאן), מניחה שיש לתת את המשקל לא לפרקטיקה, כי אם למשמעות המוענקת לאותה הפרקטיקה. במילים אחרות, בתי המשפט צריכים להתחיל ולבחון לא רק את חוסר השיוויון במסגרת השיח הקיים, אלא אף, ובעיקר, את חוסר השיוויון בכוח השיחני.

תחת ההנחה הזו, הזכות לשיוויון נעה סביב שני צירים מרכזיים. הציר האחד הוא האפשרות לנוע באופן חופשי בין עמדות סובייקט שונות. במילים אחרות, זהו הציר של ביטול ההיררכיה בין המשמעויות המוענקות לפרקטיקות שונות. זהו המהלך להרחבת השליטה והבחירה של הפרט (האוטונומיה שלו) באופן משמוע הפרקטיקות של חייו. הציר השני הוא ערעור על סדר השיח עצמו. ציר זה עניינו במתן קול שווה לכל הפרטים בחברה לבחור את האופן שבו נע השיח, את האופן שבו מעוצבות זהויות.

מבעד לשני צירים אלו ניתן לבחון את פרשת הבית הפתוח מחדש. הבית הפתוח פועל בשני המישורים – הוא מבקש לאפשר תנועה חופשית של הפרטים בין עמדות הסובייקט השונות, מבלי לדרוש מהן כל התחייבות מהותנית. בכך הוא מערער על ההיררכיה השיחנית. לצד זאת, הוא מבקש לבחון מחדש את עצם החלוקות שבין הומואים ולסביות לבין הטרואיות, בין ביסקסואליות לבין מונוסקסואליות ובין טרנסג'נדרים וסיסג'נדריות. פועלו של הבית הפתוח, אם כן, ראוי לסיווג כיצירה תרבותית. זהו פרויקט המבקש לשנות את המסד התרבותי והחברתי, והוא משרת את כלל האוכלוסיה, להט"בים וא-להט"בים כאחת.

 *

האם ניתן לזהות הומואים על פי קול? כן ולא. אין ספק שקודים קהילתיים, דוגמת קול, יכולים להיות משועתקים מאחד לשני (בדומה למשל לשיח של משפטנים או נשות צבא). מנגד, ספק רב אם מבחינה אמפירית באמת ניתן לזהות הומואים "אמיתיים" על פי קול. כך למשל, רבים שמקיימים מין עם בני מינם ומצויים בארון נתפשים על ידי החברה כהטרואים ולא מזוהים על פי קולם, ואף הומואים רבים "מחוץ לארון" מגלים פעם אחר פעם שהם נדרשים להצהיר את נטייתם המינית ואינם מזוהים על ידי סביבתם. כמו כן, ישנם רבים אחרים המצויים על הספקטרום ואינם מקיימים כלל יחסי מין עם בני מינם וטבעם ה"אמיתי" אינו נחשף כשהם מדברים. זאת, לצד רבים המזוהים בשל פרפורמנס קולי כהומואים, אף שאינם מקיימים פרקטיקות אחרות המשוייכות להומוסקסואליות (דוגמת יחסי מין עם בני מינם). יתר על כן, ההנחה שישנם דפוסי קול "נשיים" ו-"גבריים" באופן טבעי היא בפני עצמה הנחה בעייתית (לפי ההנחה הזאת מרבית הפוליטיקאיות הן לסביות). השאלה האמפירית, בהקשר הזה, נראית לי כזניחה וחסרת משמעות. מעבר לכך, נדמה לי שמדובר בשאלה מעגלית, שכן המונחים של גבריות ונשיות מוגדרים על פי האב טיפוס המדומיין של "גבר" ו-"אישה", ועל פי עמדת הסובייקט השיחנית של "הומו" ו-"הטרו". המעניין, בראייתי, הוא דווקא הזיקה ההיפר ממשית (משמע, הזיקה הפרשנית) שהתקבעה, בין דפוסי קול "נשיים" (ובהכללה, בין עמדת הסובייקט ה-"נשית") לבין הומוסקסואליות.

הזיקה שבין הקהילה לבין הערעור על הסדר המגדרי, שליוותה אותה מראשיתה, הן על ידי גברים שאימצו דפוסים "נשיים" הן על ידי נשים שאמצו דפוסים "גבריים", היא פרויקט חברתי חשוב. יחד עם זאת, אף שהקהילה היא המובילה של פרויקט זה, הניסיון ללמוד מכך על ה"קול האמיתי" של ההומו הוא ניסיון דכאני. הקול לעולם אינו אמיתי – הוא תוצר של פרפורמנס המשויך לעמדת סובייקט מסויימת, פרופרמנס שיכול להתבצע על ידי הומואים והטרואים כאחד. על בסיס ההכרה כי עמדת הסובייקט הקיימת היא כזו בה קול "נשי" משוייך לנטייה מינית להט"בית (זוהי ההיפר ממשות הנוכחית) ניתן לזהות את הכיוון הקווירי של הפרויקט החברתי. כיוון כזה לא יבקש לנתק את הנטייה המינית מפרפורמנס המיוחס לה על ידי ביטול הפרפורמנס, כי אם לבטל את הסנקציות המוטלות בגין הפרפורמנס, כלפי כל מי שמאמץ אותו. לשם ההמחשה, תפישה כזו לא תאפשר את פיטורי של הומו "נשי" ממקום עבודה בו מועסקים הומואים "גבריים", שכן זוהי עדיין אפליה על בסיס פרפורמנס המשוייך להומוסקסואליות. לצד זאת, תבקש תפישה זו להכיל את אותה הגנה ממש על מי שיפוטר בשל מאפייניו "הנשיים" אף אם הוא מעדיף בנות זוג על בני זוג.

ואולי, ברמת הפשטה גבוהה יותר, זוהי תכליתו של חלק נכבד מהפרויקט הקווירי כולו – הגנה על הקול, על כל קול, מבלי לשכוח כי הקול מוגדר תמיד על ידי שומעיו לא פחות מאשר על ידי משמיעותיו.

חגי קלעי הוא תלמיד לתואר מוסמך במשפטים באוניברסיטת תל אביב. ממקימות ומנהלות הבלוג "יחסי מין – הגיגים של (א)נשים על מגדר". הפוסט מתפרסם ב"טרקלין" במסגרת שיתוף פעולה עם הבלוג "יחסי מין".

Advertisements