השבוע עבר בכנסת חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, התשע"ב-2012. החוק אוסר על הפקת פרסומות שבהן מוצגות דוגמניות המצויות בתת-משקל, ומגביל את השימוש בתוכנות עריכה כמו הפוטושופּ להצרת מידותיהן.

הפרעות האכילה, ובראשן אנורקסיה נרבוזה, נתפסו בעבר כהפרעה אישית, המושפעת מגורמים ביולוגיים או פסיכולוגיים. כיום התפיסה המקובלת היא כי מדובר בתופעה חברתית. משמעות הדבר היא כי הפרעות האכילה מושפעות גם מגורמים חברתיים כמו אידיאל היופי המקובל. לאמצעי התקשורת תפקיד מרכזי בעיצוב אידיאל זה. ואכן, מבנה הגוף הנשי המוצג בהם נהיה רזה יותר ויותר בשנים האחרונות, והקשר בינו לבין המציאות – מתערער. ניסיונות להתמודד עם תופעת הפרעות האכילה בעולם האופנה החלו לפני מספר שנים, לאחר ששלוש דוגמניות מסלול מצאו את מותן מאנורקסיה ומתחלואיה. מארגני שבוע האופנה במדריד ובמילאנו החליטו כבר לפני מספר שנים להימנע מלהעלות למסלול דוגמניות שאינן עומדות ברף BMI מינימלי (Body Mass Index, אשר מחושב לפי משקל הגוף/(גובה)2). אך ישראל היא המדינה הראשונה שהעבירה חוק בנידון.

עיקר הדיון הנוגע לחוק עוסק בשאלת הפגיעה בזכותה של הדוגמנית לעבוד ובחופש הביטוי של המפרסמים. לדעתי ישנם כמה עניינים חשובים שנעדרים משיח זה. ראשית, הדיון על הגבלת תעסוקתן של דוגמניות המצויות בתת-משקל ובפגיעה בחופש הביטוי מסיח את הדעת מכך שמדובר למעשה בסוגיה צרכנית. חוק הגבלת המשקל עוסק בשאלה איזו מציאות יכולות חברות מסחריות למכור לנו – ואיזו לא. על כן הטענות לפיהן האנורקסיה היא בחירה פרטית ודיונים על הזכות להיות אנורקטית הם טיעונים חלשים לעניין זה. גם ההחלטה לעשן או לשתות אלכוהול היא פרטית – אך נראה כי מעטים חולקים היום על ההגבלה הקיימת בחוק על פרסומות המעודדות פעולות אלה. כמו עישון, גם הפרעות האכילה מתחילות לרוב בגיל ההתבגרות, ושתיהן מושפעות מהדימוי החיובי שקיים להן בתקשורת. כמו עישון, גם אידיאל הרזון מחצין עלויות על מערכת הבריאות הציבורית (וגם על הציבור כולו). מאותה זווית צרכנית יש להבין גם את האיסור על הפוטושופּ, שנדמה שהוא גם טבעי יותר לקהל הישראלי. החובה לחשוף את השימוש בפוטושופּ או להימנע ממנו משמשת כלי לצמצום פערי המידע בין הצרכן לבין המפרסם, במטרה להגשים את הכלל של אמת בפרסום.

זווית אחרת שבה ניתן להשקיף על החוק היא מבחינת יחסי העבודה בעולם הדוגמנות. צעירות רבות שביקשו להיות דוגמניות מעידות על כך שסוכנויות האופנה לא התביישו לדרוש מהן להוריד עוד ממשקלן. גם דוגמניות מספרות שהדפוס הזה מאפיין את יחסי העבודה שלהן. הגבלת משקל מינימלית יכולה להיתפס גם כחלק מדיני העבודה, המקימים דרישות מינימליות לתנאי ההעסקה. הרי גם ספורטאים נדרשים לעבוד בדיקות גופניות כתנאי להעסקתם. לכן גם התנגדותה של הדוגמנית לדרישה הזאת אינה צריכה לשנות. דוגמנית המסכימה לעבוד בתת-משקל היא מבחינה זו כמו אדם המסכים לעבוד עם חומרים מסוכנים או לעבוד 23 שעות ביממה.

עוד טענה של יצרני האופנה היא כי הרזון חשוב שכן "מידה 38 זה לא יפה", וכי חשוב לשמור על האפשרות להציג בפרסומות פנטזיה, דבר בלתי מושג שהלקוחות ירדפו אחריו. טענה זו מבוססת על ההנחה שלפיה רזה יותר – מוכר יותר. אך ניתן אף להעלות ספקות בנוגע להנחה שלפיה המפרסמים נפגעים כלכלית מחוסר היכולת להציג רזון בפרסומות שלהם. אפילו אם הרזון מוכר (הנחה שלא הוכחה, כשלעצמה) – הרי הרזון הוא יחסי. נניח שבשלב מסוים היו רוב הדוגמניות סביב משקל 55 ק"ג. המפרסם הנבון יעסיק מיד דוגמנית במשקל 53 ק"ג כדי לזכות ביתרון יחסי על פני מתחריו. מיד אחריו יחליפו גם שאר המפרסמים את הדוגמניות שלהם לדוגמניות ששוקלות 53 ק"ג או פחות מכך. ככל שמרוץ זה ימשך כך יהיו הדוגמניות רזות יותר ויותר. כך, בעיית שיתוף הפעולה מובילה לכך שאף מפרסם לא נהנה מהיתרון היחסי שהרזון יכול היה לאפשר לו, ולכן יצירת תקן מינימלי למשקל הדוגמניות לא יפגע ברווחיה של אף חברת אופנה ספציפית (תודה לד"ר שמוליק בכר על הערה זו).

יתרה מכך, הנזק שאמצעי התקשורת מסייעים ביצירתו הוא רחב יותר מאשר הפרעות האכילה לבד. מלבד החולות באנורקסיה קיים מספר רב של נשים בעלות תסמינים מסוימים מתוך ההגדרה הרפואית של המחלה, אך שאינן עונות עליה במלואה (תופעה המוגדרת כ- disordered eating). אין כמעט אישה שאינה חשופה לתכתיב החברתי הדורש ממנה להיות רזה. ההשפעה של תכתיב זה הושוותה בעבר, על-ידי חוקרות כמו נעמי וולף, ל"מיתוס עקרת הבית המאושרת" של המאה ה-21. מיתוס עקרת הבית הגביל נשים לעיסוקים מסוימים והוביל לכך שנשים נמנעו מהשתתפות בחיים הציבוריים. כך גם אידיאל הרזון, המחייב התעסקות ניכרת בנושאים כמו אוכל, מראה חיצוני ומשטר דיאטה והתעמלות – מוביל לכך שיותר מזמנן של נשים מוקדש לעיסוק בנושאים אלה. השפעת מודל היופי המקובל על נשים היא חריפה במיוחד בשל המחסור בדמויות לחיקוי שהצליחו על בסיס הישגים שאינם קשורים למראה הגופני. מבחינה זו אפשר להשוות את אידיאל הרזון לפורנוגרפיה או לזנות, אשר גם הן משפיעות לא רק על המשתתפות הישירות במעשה אלא גם על התדמית של נשים בכלל.

על כן יש טעמים טובים לקיומה של חקיקה מסוג זה, הנובעים מהבנה של עולם הפרסום ושל הנזק שיש ביכולתו לגרום. אז תכלית ראויה יש. מצד שני, כדי שהחוק יהיה מידתי עליו להיות מסוגל להגשים את המטרה שלשמה הוא נחקק. בהנחה שמטרת החוק היא "לצמצם את שכיחות הפרעות האכילה בקרב הנוער" (מדברי ההסבר להצעה) – יכולתו של החוק להגשימה היא מוגבלת. ניתן לציין אמנם כי החוק עבר כברת דרך לעומת ההצעות הקודמות שהועלו בנושא זה. נוספה לו למשל ההגבלה על הצרת מידות באמצעות בפוטושופּ, שבלעדיה אין משמעות רבה להגבלת המשקל. בנוסף, האחריות שמטיל החוק התמקדה בהצעות הקודמות בסוכן הדוגמניות, ואילו עתה היא הורחבה גם לפרסומאי ולחברה המזמינה את הפרסומת. כתוצאה מכך, אם קסטרו יעסיקו דוגמנית שאינה עומדת בדרישות החוק – גם הם ישאו באחריות על כך. אולם בשורה התחתונה עולם הפרסום אינו היחיד המספק מודלים לחיקוי, ונערות תמיד יחשפו לדימויים מתוכניות טלוויזיה, סרטים ומגזיני אופנה. בנוסף, החוק אינו מגביל דימויים המגיעים מחו"ל וקשה להאמין שהיה מצליח לעשות זאת ביעילות.

מעבר לכך, החוק עתיד להיתקל בקשיי אכיפה, ונראה כי יהיה קל מאוד לרמותו ו"לעגל פינות". אנורקטיות הן ידועות לשמצה בקרב מומחים לרפואת הנפש בזכות יכולתן להסתיר את המחלה ולרמות את סביבתן. באתרי האינטרנט "פרו-אנה" חולקות נערות ביניהן טיפים שונים לשטות בהורים ובאנשי הרפואה, ולהוסיף למשקלן בצורה מלאכותית. ואכן, מיד לאחר שחוקק החוק העידו מספר דוגמניות על כך שישתו ליטר מים לפני השקילה כדי להוסיף קילוגרם למשקלן.

אז אין ספק שהחוק הוא אמצעי זול ופשוט להראות כי "משהו נעשה" בנוגע לאנורקסיה. יתכן אף כי ביכולתו להגשים מטרה צנועה יותר, והיא צמצום התרומה של עולם הפרסום לעידוד הפרעות אכילה. גם העלאת הנושא למודעות היא חשובה. היות שמדובר בגופים מסחריים לחלוטין ובפוטנציאל נזק עצום לקבוצה בעלת כוח חברתי דל (בנות נוער) – גם זה משהו. אולם לפני טפיחות השכם העצמיות של המחוקק, במדינה שבה אנשי המקצוע זועקים שוב ושוב כי קיים מחסור חמור במיטות אשפוז ובמרכזי טיפול בהפרעות אכילה – לא בטוח שטיפול בפרסומות המטעות צריך להיות הצעד הראשון. חוק הדוגמניות נועד למנוע אנורקסיה מלכתחילה ולא רק לטפל בה – ומכאן חשיבותו לעומת מרכזי הטיפול. אולם גם בהיבט המניעה – תוכניות חינוך לתזונה נכונה ולחשיבותה, למשל, יכולות היו להיות אפקטיביות בהרבה. כך גם תוכניות לעידוד מודלים נשיים לחיקוי שאינם מבוססים על מראה.

בסופו של דבר, החוק צועד צעד חשוב בדרך להכרה באחריות של אמצעי התקשורת על עידוד האנורקסיה ועל הנזקים שנלווים לכך. אולם הקשיים שבהם יתקל והכוח המוגבל שלו מחייב שזה יהיה הצעד הראשון בהתמודדות עם התופעה, ולא האחרון.

* הכתוב הוא חלק ממאמר רחב יותר שעתיד להתפרסם ב"חוקים", כתב העת לענייני חקיקה של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.


Advertisements