משפט תחת מחאה

 Law… is a bridge, a normative space connecting our normative understanding of the "world that is" with our projections of the "world-that-might-be"… law is neither to be wholly identified with the understanding of the present state of affairs nor with the imagined worlds.  It is the bridge – the committed social behavior which constitutes the way a group of people will attempt to get from here to there

Robert Cover

פוסט זה מהווה המשך לקשר החדש והמרגש בין כתב העת "מעשי משפט" לבין הבלוג הטרקלין, במסגרתו מועלים עיקרי הרעיונות המופיעים במאמרים שפורסמו בכתב העת כפוסט בטרקלין, באופן המאפשר המשך העיסוק בנושא. אני מוכרח להודות שיוזמה זו צריכה להיות בעיניי בבחינת תקדים מבורך, אשר יעודד כתבי עת נוספים לנקוט במדיניות דומה. אבל בל נקדים את המאוחר…

במקרה של המאמר שלי, מדובר בסוג של סגירת מעגל, שכן היוזמה לכתיבתו החלה מ… פוסט בטרקלין. עורך כתב העת, ד"ר עופר סיטבון, קרא את הפוסט והציע לי להרחיב אותו למאמר, ועתה הוא חוזר, במתכונת שונה ודגשים שונה (מאד), כפוסט חדש.

למעשה, בין פרסום המאמר לכתיבת הפוסט התקיים אירוע נוסף – כנס להשקת חוברת זו של כתב העת. על בסיס ההערות מהקהל ומחברי הפאנל שכבר עיינו במאמר, ניתנה לכותבי הפוסטים כעת (ובהם הח"מ) האפשרות להוסיף, לעדכן ולעדן מחשבות שהופיעו במסגרת המאמר המקורי. עוד התפתחות מרתקת שמשנה את המסגרת הישנה של הכתיבה המשפטית, ובכלל.

מבחינת מאמר זה, התפתחות זו באה לידי ביטוי בשניים, הכרוכים זה בזה. ראשית, בכך שעופר סיטבון עודד אותי להציג את המאמר במסגרת הכנס תחת הכותרת: "מדוע דפני ליף לא היתה משפטנית, ומה זה אומר על משפטנים ומחאה". לאחר הצגת המאמר, התעקש יו"ר הפאנל, פרופ' אייל גרוס, שאדרש לשאלה זו באופן ישיר. למזלי, היו לי כמה דקות לחשוב על הסוגיה, והגעתי למסקנה הבאה, שלא באה לידי ביטוי מפורש במאמר: אף שמדובר בטיעון נוגד מציאות, על כל המשתמע (אי אפשר להוכיח או להפריך אותו), אני חושב שאם דפני ליף היתה לומדת משפטים – היא לא היתה מקימה אוהל בשדרות רוטשילד ביום הבסטיליה (14 ביולי) 2011. מדוע?

ובכן, ראשית, מחקרים מצביעים על כך שלימודי המשפטים הופכים סטודנטים רדיקלים, הרוצים לשנות את העולם, לשמרנים יותר, המקבלים את תמונת העולם הנתונה. שנית, משפטנים נוטים להיות שבעים יותר, ליהנות מלקוחות הנהנים מהמצב הקיים, ובסופו של יום, עבור רבים, ההווייה קובעת את התודעה. אבל גם אם נניח שדפני ליף היתה הופכת, כמו רבים וטובים, להיות "משפטנית חברתית", אשר מגיעה ללימודי המשפטים כדי לשנות את העולם, וצולחת את הלימודים כשהאידיאולוגיה שלה יציבה ומעוגנת מתמיד – גם אז יש להניח שהיא לא היתה נוטה אוהל. היא היתה רצה לבג"צ. זו נראית לי נקודה חשובה – גם כשהם אינם משנים את תפיסות העומד, לימודי המשפטים מעצבים את הטקטיקות של פעילים חברתיים ופעילי זכויות אדם.

עד לאחרונה, חשבתי שיש בעיקר כדי להצר על כך. חשבתי שכוחות משמעותיים אובדים למחאה כשרבים וטובים בוחרים ללמוד משפטים. רות גביזון, מבינה את הספר "התקווה החלולה" של רוזנברג כמקדם המסקנה (לה היא מסכימה, ככל הנראה, ולו באופן חלקי) ש"ארגוני זכויות אדם צריכים לחדול מלהשקיע משאבים בהתדיינות משפטית ולהעביר משאבים לפעילות חברתית ופוליטית". היתה לי אמפטיה לא מבוטלת לעמדה זו. אלא שהמחאה החברתית ונגזרותיה (ועדת טרכטנברג והוועדות האלטרנטיביות) הביאו אותי למסקנה שונה במקצת: משפטנים הרגילים לעבוד במסגרת הכללים המקובלים (הגשת בג'צ, יוזמת חקיקה) אולי לא ידליקו אש של מחאה, אבל דווקא בגלל תכונה זו (יכולתם לעבוד במסגרת כללים) ומומחיות זו(לעצב כללים חדשים) – שינוי עמוק ומהותי של כללי המשחק לא יכול להתממש ללא משפטנים.

מבחינה אקדמית – אפשר לראות בהתפרצות של המחאה החברתית, ובדיון שבעקבותיה, דיון לא על פתרונות, אלא על פרדיגמה, ובהקשר האקדמי – על דיסציפלינה. השאלה החשובה שצצה עם המחאה: האם נשארים במסגרת כללי המשחק, או דורשים לשנות אותם? ההקשר הדיסיפלינרי, כפי שנראה מייד, הוא זה אשר חייב בחירה (מצומצמת למדי) בין כלכלה לבין משפטים.

אסביר: עם התמשכות המחאה, המערכת הפוליטית החלה להבין שהיא מחוייבת להגיב. תגובה זו חייבת לבוא, במודע או שלא במודע, מתוך דיסציפלינה מסויימת. והנה, הן בהצעותיה הראשוניות והן באלו המנומקות והמבוססות במסגרת ועדת טרכטנברג, ניכר ההתייחסות המועטה להקשרים משפטיים, לשינוי הכללים במסגרתם החברה והכלכלה פועלים. למען הסר ספק, אין בכך כדי לומר שההצעות שהתגבשו היו בחלל ריק. חלל זה התמלא בדיסציפלינה אחרת – כלכלה. זו הפכה להיות הפרדיגמה דרכה משקיפים על המדיניות, ועל הכלים לשנותה. אלא שבצד היתרונות המסויימים של פתרונות כלכליים (הם מאפשרים העברת הון ונכסים מקבוצה אחת לקבוצה אחרת), חשוב לתת את הדעת למוגבלותם – הם מקבלים את כללי המשחק כנתונים ורק משנים במידה מסויימת את הרווחים המופקים ממנו, הם ניתנים לשינוי עם חלוף העיתים והלחצים הפוליטיים, והם מקבלים את ההנחות שביסוד השיטה (תמריצים כלכליים, רציונליות, חשיבות הבחירה החופשית והתחרות).

העלייה בעוצמתה של החשיבה הכלכלית ושל הדיסציפלינה של כלכלנים אינה חדשה, כמובן. חברי רונן מנדלקרן כתב על כך את עבודת הדוקטורט שלו.      כלכלנים הפכו להיות הציר המניע את המדיניות החברתית-כלכלית בישראל בשלושים השנה האחרונות, כך שהכל חייב לעבור דרכם ולקבל את אישורם. רפורמה בחינוך? מעבר לאנרגיה סולארית? שירותי רפואה פרטיים? תוכניות רווחה לעבודה? כל התוכניות הללו, ורבות אחרות, אינן יכולות להתקדם בלא ברכת הדרך של הרפרנטים באגף התקציבים. התוצאה היא שמקומן של תחומים אחרים, ובהם פילוסופיה, היסטוריה, סוציולוגיה, מדע המדינה, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית נדחק, אף הם היו יכולים ללמד אותנו לא מעט על הליכי קבלת החלטות, תוצאותיהן ולתמרץ חשיבה מחוץ לקופסא.

המשפט כדיסציפלינה והמשפטנים כפרופסיה התמודדו כשווים עם הכלכלה והכלכלנים, בעיקר בשנות ה-80 וה-90, וכוחם של היועצים המשפטיים היה ידוע לשמצה, בעיני רבים וטובים (וגם בעיני כמה פחות טובים). אבל בסופו של יום, הכלכלה והחשיבה הכלכלית הכריעה את הכף. לא זו, אף זו – מדובר בפן מאד מסויים, ואף מאד צר, של החשיבה הכלכלית: תפיסה ניאו ליברלית, פשטנית, מובהקת.

כיצד רקע זה קשור למחאה? פרופ' מייקל כץ מציין כי "משברים כלכליים הופכים להיות משברים אינטלקטואליים. אירועים גוברים על פרדיגמות קיימות". המשבר הכלכלי של 2008, והמשבר החברתי-כלכלי של העשור האחרון אשר בא לידי במחאה, היו עשויים לעודד מדיניות חדשה, חשיבה חדשה. אבל הפוטנציאל שלהם להתממש תלוי במידת הבשלות שלהם, אם יש אלטרנטיבה לגישה השלטת המחכה להזדמנות המשברית. והנה, בעיצומה של המחאה, בישראל ובעולם, נכתבו מאמרים רבים שכותרתם What Would Keynes Do?. במילים אחרות, מנהיגי המחאה ותומכיה ביקשו למצוא אלטרנטיבה לפרדיגמה השלטת בגישה כלכלית שנהנתה מפופולאריות (מוצדקת, במקרים רבים) לפני למעלה משישים שנה. הנצחון של הגישה הכלכלית הנוכחית, אם כן, הוא לא רק חומרי ומוסדי, אלא גם אינטלקטואלי.

ואם נשוב למחאה בישראל, נמצא שלתהליך זה היה ביטוי פרסונלי מעניין. כך, ועדת טרכטנברג כללה 12 (מתוך 15) אנשי כלכלה ומינהל עסקים, ולא ראתה לנכון לכלול משפטן מובהק (להבדיל מאדם שלמד משפטים) אחד. מצב דומה, ואולי אף חמור יותר, היה בוועדות המשנה: כך, למשל, בוועדת הדיור (והמדובר ב'מחאת הדיור', כזכור) – היו חברים תשעה אנשים – מהם שישה כלכלנים, אף לא משפטן אחד, ואשת תכנון אחת בלבד!

מצב שונה מאד היה בוועדות האלטרנטיביות. שם היתה נוכחות בולטת של אנשי מקצוע מהתחומים הרלוונטיים, וכן נוכחות משמעותית של משפטנים. האם הבדלים פרסונליים אלו משנים.

המאמר מסתיים בהעמדה, זו מול זו, את המלצות ועדת טרכטנברג ושל הוועדות האלטרנטיביות, ומגיע למסקנה שבעוד שדרישתן של הוועדות האלטרנטיביות היתה לשנות את כללי המשחק, ההצעות של טרכטנברג שומרות על הקיים. יתר על כן, שינוי כללי המשחק בא לידי ביטוי, באופן בולט, באמצעים משפטיים (בעיקר בדרך של קבלת או שינוי חוק, אך גם בדרכים נוספות).

המסקנה היא, אם כן: המשפט והמשפטנים (כפרופסיה) לא יניעו שינוי חברתי עמוק ומשמעותי. אך שינוי כזה אינו אפשרי בלעדיהם.

Advertisements