פסק הדין החברתי החשוב ביותר בתולדות המדינה, אבל … אז מה?

פסק דינה האחרון של נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, עורר התרגשות גדולה, ולא בכדי. מדובר למעשה בפסק הדין העשירי בתולדות המדינה בו בית המשפט מבטל חוק הכנסת, וכיאה למעמד, היה בו ערך מוסף שלא היה בקודמיו: מדובר למעשה בפסק הדין הראשון בו בוטל חוק כיוון שהוא פוגע בזכות לקיום אנושי בכבוד, בהיותו פוגע באופן ממוקד באוכלוסיות חלשות כלכלית – תיקון לחוק הביטוח הלאומי אשר שולל את גמלת הבטחת ההכנסה ממי שיש בבעלותו רכב. ככזה, ניתן בהחלט לומר שמדובר בפסק הדין החברתי החשוב ביותר שניתן בתולדות המדינה.

יתר על כן, פסק הדין של הנשיאה בייניש דחה את האבחנה בין זכויות חברתיות לבין זכויות כלכליות ואת התלות ההדדית בין שני ה"סוגים" של הזכויות. אדם רעב אינו אדם חופשי, וכבודו של אדם המתגורר ברחוב נפגע לא פחות מכבודו של אדם אשר חופש הביטוי שלו נפגע. באמירה זו יש חשיבות לא מבוטלת. יתר על כן, אף שאמירות מסוג זה נשמעו בפסיקת בית המשפט העליון בעבר (ובין השאר – בפסק הדין הבעייתי בעניין מחוייבות), זו הפעם הראשונה שהמליצה הרטורית מגובה בקביעה אופרטיבית רחבת היקף, בדמות ביטול חוק של הכנסת. נקודה זו היא חשובה, כיוון שהביקורות שהוטחו בבית המשפט העליון בעבר הדגישו את חוסר נכונותו לטפל בבעיות חברתיות וכלכליות מהותיות. אכן, בית המשפט הורה על הנגשת בית ספר עבור תלמיד מסויים, ואפילו על הקמת גשר מעל נהר מזוהם בכפר בדווי לא מוכר, אבל קביעות אלו היו נקודתיות, וקשה היה להשליך מהן על מצבה של שכבה רחבה באוכלוסיה. באותם מקרים בהם היתה לבית המשפט הזדמנות לעשות זאת, כאשר קוצצו גמלאות הבטחת ההכנסה (כדוגמת אותה פרשת מחוייבות), או קצבאות הזקנה (פרשת מנור) – בית המשפט נרתע מאד מלומר משהו מהותי, ודחה את העתירות בשלב מקדמי מאד.

מכל הסיבות האמורות, יש לברך את בית המשפט על העמקת ההבנה של תפקידן של זכויות חברתיות וכלכליות ושל תפקידו של בית המשפט במתן תוקף לזכויות הללו. בעשותו כן, הוא בהחלט העלה את הרף ביחס לפסיקותיו עד כה. ועם זאת, חשוב לציין שהרף היה נמוך מאד לכתחילה. על אף שפסק הדין חשוב כשלעצמו, הוא לא מהווה מהפכה בקו האידיאולוגי שבית המשפט נקט בו, מבחינת תפיסת מדינת הרווחה הישראלית. ומדוע? כיוון שהסיבה בגינה נפסל החוק הינה אחת – הפיקציה שקבע חוק הביטוח הלאומי, לפיה רואים אדם שהינו בעל רכב כמי שנהנה מהשתכרות בגובה של גמלת הבטחת ההכנסה. לא זו בלבד שפיקציה זו מופרכת מעיקרה, בית המשפט אף מביא נתונים קונקרטיים (רכב בנפח מנוע מסויים, משנה מסויימת, משפחה עם גמלה בגובה נתון) אשר בהתקיימם ברור לחלוטין שה"ערך" של הרכב נמוך מגובה הגימלה. מכאן מסקנתו: לו היה המוסד לביטוח לאומי בודק כל מקרה לגופו (שווי הרכב מול גובה הגימלה) – לא היה טעם לפסילת החוק. והנה, לפתע, פסק דין חברתי וחגיגי נראה כעומד על אדנים טכניים וצרים.

מסקנה זו עצובה כשלעצמה, אבל היא עגומה עוד יותר לאור הערת אגב מעניינת של הנשיאה בייניש בפסק הדין. בהתייחסותה לתשובת המדינה בדבר הצורך לסייע רק לאנשים אשר עוניים נובע מ"כורח" ולא מ"בחירה", מהרהרת בייניש באפשרות בכלל להבחין בין השניים. כדבריה "השאלה מהן נסיבות חיים שהן תולדה של בחירה חופשית ונסיבות חיים שהן תולדה של כורח ואילוץ היא פעמים רבות מורכבת. היכן עובר קו הגבול שבין בחירה חופשית והבניה חברתית? שהרי אפשרויות הבחירה מושפעות, בין היתר, מהסביבה בה גדל אדם – ממצבו המשפחתי, הכלכלי והחברתי". זו תובנה שחשיבותה עצומה ואשר הוגים רבים מנסים ללא הואיל לשכנע בה את הציבור הרחב. אלכסיס דה-טוקוויל כתב לפני למעלה מ-150 שנה בדבר הקושי להבחין בין  ‘unmerited misfortune from an adversity produced by vice’ (התנצלותי, אבל לא מצאתי תרגום ההולם את המקור). הנשיאה בייניש ממשיכה וקובעת, עם זאת, שלשאלה עקרונית זו אין נגיעה ישירה לשאלות הראויות להכרעה, ובכך היא צודקת לגמרי.

עם זאת, העובדה שפסק הדין מתמקד בבעייתיות שבפיקציה, ומחייב בדיקה פרטנית של "נזקקותו האמיתית" של כל אדם, מחזירה את הגלגל השמרני על מכונו. כאילו למדינה יש אפשרות אמיתית לקבוע מיהו הנזקק האמיתי. כאילו נזקקות זו היא תופעה של פרטים, ולא תוצר של מבנה חברתי וכלכלי רחב היקף, בו חוברים מערך התעסוקה, הדיור, דיני המשפחה והאפליה הקשה השורה בחברה. בנוסף, ההעמדה של פסק הדין על אדן אחד ויחיד – בדיקה פרטנית ואינדיווידואלית של נזקקות האדם מאששת, למעשה, את התפיסה של מדינת הרווחה כשיורית, ככזו שנחלצת לעזרתו של אדם כאשר קלו כל הקיצין. במובן זה, בשורתו של פסק הדין מוגבלת למדי. אין ברירה – העם צריך להמשיך לדרוש צדק חברתי.

מודעות פרסומת