פוסט אורח מאת ליאור משאלי

פסק הדין של נשיא בית המשפט העליון הנכנס, השופט גרוניס, בעניין חוק טל, ביטא את התפיסה הפרגמטית לפיה שופטים צריכים לזכור את תנאי המציאות הקונקרטית בה הם כותבים את פסקי הדין, ולקחת בחשבון את היתכנות יישומם במציאות כזו. לדבריו, "זו אשליה לצפות שהחלטות שיפוטיות יביאו לגיוסם של חרדים לצה"ל ולכניסתם לשוק העבודה. שינויים חברתיים וכלכליים עשויים להביא לתוצאה המקווה. היכולת של בית המשפט להשפיע במקרה דוגמת זה שבפנינו הינה מועטה". על פי גישה זו, שינוי מציאות חברתית אמנם תלוי גם במדיניות השלטונית (חקיקה, פסיקה, תקנות וכיוצ"ב), אך היכולת האמיתית לשנות מציאות חברתית נעוצה בשינוי התפיסות והעמדות של הפרטים בחברה. גרוניס מבטא את חוסר האונים של בתי המשפט, או לפחות את חוסר האמון שלו ביכולת של מערכת המשפט להוביל שינוי, וזורק את יהבו על סוכני השינוי החברתיים.

אך בחודשים האחרונים, בתקופת פוסט-המחאה-החברתית, עולים קולות רבים אשר מבטאים את חוסר האונים של האזרחים עצמם אל מול מערכות השלטון. נדמה שהניסיון העוצמתי ביותר להוביל לשינוי של מציאות חברתית-כלכלית שהתרחש במדינה התרסק על שוברי הגלים של ביבי (ועדת טרכטנברג, האיום האירני וכו'), והאמונה הפנימית של מי שהובילו או השתתפו במחאת הקיץ ביכולתם לחולל שינוי גדול, או אפילו קטן, מתרסקת גם היא כל יום עוד קצת. עם העלאת מחירי הדלק, עם עוד צו האוסר על שביתה של עובדים ללא זכויות, עם עוד הפרטה ממנה מרוויחים רק בעלי ההון. כל יום קצת. את התחושות האלו היטיבה לנסח מרב מיכאלי בשבוע שעבר: "למערכת בישראל יש דרכים מתוחכמות בהרבה לסתום לנו את הפה: היא הופכת אותנו – את כל מאות האלפים והמיליונים שאנחנו – לשקופים וחסרי חשיבות. אנחנו צובטים את עצמנו, וזה כואב: אנחנו ערים, אנחנו קיימים, הפגנו כל הקיץ – ושום דבר לא קורה". העמדה הזו קובעת שלמרות כל מה שחשבנו, אין לנו באמת כוח, והקול שלנו, רבים ככל שנהיה, לא באמת יכול להוביל לשום שינוי. אלו קובעי המדיניות בחלונות הגבוהים שיכולים לעשות משהו.

אז מי באמת מניע שינוי? רשויות השלטון או האזרח? בתי המשפט או תנועות חברתיות? מה יביא חרדים להתגייס? כיצד נוכל להבטיח צדק חברתי? האם פסיקת בתי המשפט יוצרת את ההתקדמות אל עבר עולם טוב יותר? או שללא שינויי עומק בתפיסות החברתיות דרך חינוך, מחאות, ואווירה תקשורתית לא יעזרו גם כל ההחלטות השיפוטיות הצודקות שבעולם?

בדיון כזה עולה לעתים קרובות הדוגמא של המאבק לחינוך מעורב של שחורים ולבנים בארה"ב במחצית המאה העשרים. שם, על אף פסיקות חוזרות ונשנות של בתי המשפט לפיהן ההפרדה הגזעית אינה חוקתית, ולכן פסולה, עברו עשרות שנים (בחלק מהמדינות) עד שפסקי הדין האלו נאכפו. הטענה הרווחת בהקשר זה היא שרק לאחר שהבשילו שורה של תהליכים חינוכיים, פוליטיים וחברתיים הציבור בארה"ב שינה את עמדותיו, ורק אז ניתן היה לאכוף את פסקי הדין. מהצד השני נטען שפסיקות בתי המשפט, אשר התעלמו באותה עת מהעמדות הרווחות בחברה, הן שהתניעו את המהלכים החברתיים. שאלת ביצה ותרנגולת קלאסית.

קשה לדעת מי צודק, אך נדמה לי שעמדתו של השופט גרוניס – בתור נשיא בית המשפט העליון, היא הרסנית, ועמדתה של מרב מיכאלי – בתור פובליציסטית וסוכנת שינוי חברתי, היא הרסנית גם כן. כל אחד מהם ממלא תפקיד, וכל אחד מהם הצהיר השבוע שהוא חסר אונים, ואילו הכוח נמצא בידי אחרים. שניהם התנערו מאחריות. הייתי מציעה לכל אחד מהם לאמץ את ההיגיון שהנחה את בן-גוריון בשעתו: גרוניס וחבריו לעליון יילחמו למען הצדק כאילו בלעדיהם לא ייתכן שינוי חברתי והם המוצא האחרון של החלשים והנזקקים, ומרב מיכאלי ושאר אזרחי המדינה ימשיכו לעשות כל שבכוחם לשנות, כאילו לפסיקה ולחקיקה אין שום כוח בשינוי של מציאות חברתית.

ליאור משאלי היא דוקטורנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. הדוקטורט שלה עוסק בשיפוט מוסרי בדיני הגירושין והפיטורין. 

Advertisements