תגיות

, , , , , ,

פוסט אורח מאת דניאל מגן*

לאחרונה שב והתעורר הדיון התקשורתי ביחס לכך ששופט בית המשפט העליון סלים ג'ובראן אינו שר את מילות "התקווה", והפעם בטקס השבעתו של הנשיא גרוניס. דברים רבים כבר נכתבו בעבר בסוגיה מורכבת זו, ולאחרונה ביקש כאן גל אמיר להצדיק את מעשהו של השופט ג'ובראן כמעשה הצהרתי מובהק – דממה רועמת היוצאת כנגד האפליה הקשה של ערביי ישראל. אחרים ביקשו להתעלם מהמעשה ולהגדיר את העיסוק בו כחטטנות בעלת מאפיינים פשיסטיים. מנגד, דווח הבוקר במהדורת החדשות בגלי-צה"ל כי "גורמי ימין" הביאו זעזוע מההתרסה של השופט כנגד הממסד.

אל מול כל אלו נמסר, על פי אותה מהדורת חדשות, ממקורביו של השופט ג'ובראן כי מדובר בהחלטה הנובעת מרגשות אישיים, ונדמה לי שאין דיון ממשי באפשרות זו כאפשרות מהותית, המאתגרת את התפיסה הפוליטית הרווחת בישראל.

אנו נוטים לשכוח כי לליבראליזם שורשים לאומיים חזקים. החל מהמהפכה האמריקאית, דרך המהפכה הצרפתית ואביב העמים, הקריאה לביצור זכויות הפרט הלכה יד ביד עם הדרישה לשחרור לאומי; אף מבחינה רעיונית תפיסת הפרט כנשא זכויות ורעיון מדינת הלאום נתפסו כיוצרים זה את זה. במובן זה, השוויון הליבראלי הקלאסי הינו קודם כל השוויון בין אזרחי המדינה, זכויות האדם הינן זכויותיו כאזרח, וככלל האדם נתפס כיצור פוליטי לאור זיקתו למדינה.

במדינת ישראל, המבקשת לראות בעצמה מדינת לאום ליבראלית, הערכת מעשיו של אדם מבחינה פוליטית נעשית מנקודת המבט הלאומית – יוסף סידר אינו קולנוען המתחרה בתחרות פרסים יוקרתית אלא חוד החנית של הקולנוע הישראלי הלאומי במאבקו אל מול האיום האיראני; תקיפה ברוטלית של עוברי אורח תמימים בשל טעות בזיהוי אינה מעשה עבריינות אלא לינץ' חבלני על רקע לאומני; ועוד ועוד. אלא שלמרבה הצער מדינת ישראל אינה רק מדינה לאומית אלא מדינה לאומנית. יש בוודאי מי שיחלוק על קביעה זו, אך בעיני הדבר מצביע על אי הבחנה בין לאומנות וגזענות (אם כי נדמה לא פעם שהשיח הישראלי חצה גם גבול זה). בשונה ממדינות לאום ליבראליות אחרות, הקשר בין הלאום היהודי ומדינת הלאום הישראלית אינו נתפס רק כקשר גיאו-פוליטי, הנובע מנסיבות היסטוריות ייחודיות, אלא כקשר קדוש והכרחי, המזהה באופן מוחלט בין הטריטוריה המדינית והלאום היהודי. התפיסה הלאומית הישראלית אף אינה רואה בלאום היהודי ראשון בין שווים בזיקתם למדינה, אלא אחד יחיד ומיוחד, המוכן לכל היותר להסכין עם קיומם של לאומים אחרים במדינתו.

כתוצאה משילוב זה של ליבראליזם ולאומנות נוצרת מציאות טעונה בכל הנוגע ליחסם של בני לאומים אחרים למדינת הלאום היהודית. בהתאם, המנון המדינה, שעשוי היה בנסיבות אחרות להיתפס כארכאי ובעלי חשיבות סמלית בלבד, נושא מטען לאומי חריף ביותר. בשל התפיסה הליבראלית שאנחנו נושאים לא ניתן להתעלם מקיומו של ההמנון ולטעון לפעולה כאדם פוליטי; ובשל הלאומנות שמאפיינת את השיח הישראלי התייחסות זו אינה יכולה להיות ניטראלית – מי ששר את מילות ההמנון נתפס כמבצע מעשה של נאמנות למדינה ומי שאינו שר נתפס כמעשה של התרסה כנגד המדינה וכנאמנות סותרת ללאומו הייחודי. יש מי שרואה בראשון כמעשה הבלעדי הנדרש משופט בישראל ויש מי שרואה באחרון את מפלטו היחידי של האזרח הערבי. זכויות האדם וזכויות האומה קשורים זה בזה בקשר גורדי שאינו ניתן לפרימה ומחייב הכרעה פוליטית זועקת.

נדמה בעיני כי אלו המבקשים להתעלם מהמעשה מתוך ראיית העיסוק בו כחטטנות או כפשיזם, עושים כן מתוך המבוכה שנוצרת בשל הדיסוננס בין תפיסתם הליבראלית ובין ההשלכות המניכאיות שיש לתפיסה על המציאות הישראלית. מבחינה זו, העיסוק בשירת ההמנון מביא למסקנות לא נעימות, ולכן עדיף שלא לעסוק בו.

אבל כמדומני אפשר גם אחרת, וכך אני מבין את דבריו של השופט ג'ובראן מפי מקורביו. לאחר המשבר החריף של מלחמת העולם השנייה, הבינו הוגים רבים (ונדמה שהמרכזית בהם הינה חנה ארדנט) שהקישור בין מדינת הלאום לשמירה על זכויות האדם פשט את הרגל, והגיע הזמן להבנה שונה של הפוליטיקה, באופן השם במרכזה את האדם כאדם, ולא כאזרח המדינה. תפיסה זו של הפוליטיקה מבקשת להסיט את הבכורה המוענקת למימד הציבורי של הפעילות האנושית ולהחליפה בתמונה מלאה יותר של אנושיותו של האדם הפוליטי.

אף אם בעינינו הליבראליות הישראליות הדבר בלתי נתפס, הרי שאפשר גם אפשר לראות אדם כאדם, ואת מעשיו הציבוריים כמעשים אנושיים, גם אם הוא שופט ערבי בבית המשפט העליון. אכן, שופט ממלא תפקיד ציבורי, ומכריע בסוגיות פוליטיות (כלומר אנושיות) המובאות בפניו. אכן, אדם ערבי הינו חלק מקבוצה אתנית מסוימת, שלה קשרים תרבותיים, היסטוריים, לשוניים ורבים אחרים. אולם לא זה ולא זה בהכרח מאפשרים רדוקציה של מהותו כיצור פוליטי. בדומה, אדם המועסק על ידי הנהלת בתי המשפט בתפקיד בכיר, ממוצא אתני ערבי-נוצרי, יכול לבחור שלא לשיר את מילותיו של המנון המדינה רק בשל כך שהדבר יוצר בעבורו קושי רגשי, שכן מילותיו של ההמנון מבטאות בעבורו את היחס השלילי שנוקטת כלפיו, וכלפיו בני משפחתו ורבים מחבריו ומכריו, החברה שבה הוא חי. אין הכרח לראות בכך מעשה של התרסה או נאמנות, אלא מעשה פוליטי לא פחות ולא יותר מכל מעשה אנושי אחר.

במצב בו תפיסתנו הפוליטית דורשת מפלח ניכר באוכלוסייה להכריע החלטה בלתי אפשרית בין המדינה ובין הלאום, תוך מתן משקל אקוטי לכל הכרעה שלא יכריעו – "איתנו" או "נגדנו", "בוגדים" או "משתפי פעולה", נדמה שלכל הפחות אנחנו צריכים להכיר באפשרות קיומה של פוליטיקה אחרת, בה ההחלטה שלא לשיר את ההמנון יכולה פשוט להיות מעשה אישי, שמבטא רגשות ולא מניפסט מדיני. אין צורך לשאול האם מדובר במעשה "לא לגיטמי" או אולי דווקא מעשה שמקדם את זכויות המיעוט, או שמא עדיף בכלל לא לדון בו. העובדה שמדובר במעשה אישי לא הופכת אותו לחסר מובן פוליטי, גם אם תפיסה זו אינה עולה בקנה אחד עם הפוליטיקה הליבראלית הקלאסית. מובנו של המעשה נובע מהקשרו האישי, התרבותי, החברתי, וגם הלאומי. המעשה מבטא כאב של אוכלוסייה מסוימת בשל יחסה השלילי כלפיה מצדה של אוכלוסייה אחרת, תחושת ניכור אך לא זרות. אם אנחנו באמת רוצים לעסוק בשאלה הפוליטית שעומדת מאחורי המעשה האישי הזה, נראה לי נכון יותר שנתחיל משאלות אלו, למרות שבוודאי הדיון בהן מורכב יותר מהשאלה האם הימנעות משירת ההמנון מצביעה על נאמנות למדינה.

[גילוי נאות: הכותב שימש מספר שנים בלשכתו של השופט ג'ובראן כמתמחה וכעוזר משפטי. יובהר עם זאת כי הדברים נכתבים על דעתו של הכותב בלבד]

דניאל מגן הוא מסטרנט למשפטים באוניברסיטת תל אביב, עבודת התיזה שלו עוסקת בתאוריה של משפטים פוליטיים, תוך התמקדות במשפט הפלילי הסובייטי של שנות השלושים.

Advertisements