סערה זוטא עוררה בחירתו של כב' השופט סלים ג'ובראן שלא לשיר את ההמנון בטקס פרידתה של הנשיאה בייניש וכניסתו של הנשיא גרוניס. לטעמי, החיטוט בנאמנותם של אלו ואחרים, וקביעת תקן דציבלי לשירת ההמנון, בתנועות שפתיים מתואמות שגם שומעי שפת הסימנים יכולים להבין, ובכלל העלאת כל נושא ה'נאמנות', יש בו טעם לפגם, אך כאן מדובר במשהו מעט שונה, שכן המדובר בהפגנה ברורה של סנטימנט מסויים מאוד, דווקא בלב ליבו של הממסד, מצד מי שמייצג את אותו ממסד, ובילה את מיטב שנותיו כשמאחוריו דגל ישראל, המקבילה הוויזואלית לשירת התקווה.

יחסם של ערביי ישראל בכלל – ורובם, כך נדמה, אינם שופטים עליונים – לשירת ההמנון זכתה לשתי התייחסויות בולטות. האחת, ההתייחסות הממסדית המבקשת לכפות על הערבי הישראלי את שירת ההמנון ואת דגל ישראל, שדומה שאין בהם כדי לבטא ולו מקצת מרגשותיו כאזרח ערבי של מדינת ישראל. גישה זו, כאשר אינה מגיעה ממי שאינו רואה באפלייה זו דבר פסול, וסבור ש'מדינה יהודית' פירושה כפיית הסמלים היהודיים של המדינה על מי שאינו חפץ בכך, מתורצת בנימוק שהמדובר בסמלים שיהפכו ברבות הימים לארכאיים וחסרי משמעות, וכשם שיהודי נאמן לדגל ברבות ממדינות אירופה שבחרו לשים צלב בדגלן, כך על ערבי להיות נאמן לדגל, לסמל ולהמנון בישראל. גישה זו מבטא היטב שלמה אבינרי במאמרו ב"הארץ" שהתפרסם בשנת 1995  (שלמה אבינרי, "התקווה לא תמות", הארץ, 20.10.1995) –

"פעמים שומעים ערבים ישראלים (ויש יהודים המצטרפים לטענה זו) אומרים, שקשה להם לקבל את "התקווה" כהימנונם הלאומי, שאולי דגלה של המדינה וסמלה צריכים להיות אחרים, ושבסופו של דבר צריך גם חוק השבות להתבטל בשמם של ערכים אוניוורסליים – אם אכן תהיה המדינה (בלשונם) "מדינת כל אזרחיה". כאן צריך לומר דברים ברורים. בהחלט אפשר להבין את קשייו של ערבי ישראלי (ואם הוא רוצה לקרוא לעצמו פלשתינאי-ישראלי, זו
כמובן זכותו) להזדהות עם שורות כמו "נפש יהודי הומייה" או ,"עין לציון צופייה". אך הימנונים אינם המכנה המשותף הנמוך ביותר של כלל האוכלוסייה, אלא ביטוי לזהות היסטורית, וברוב החברות הדמוקרטיות יש כאלה שאינם מסכימים לזהות זו.

ההימנון הבריטי, "אל, נצור את המלך", יוצר בעיות דומות: איך ישיר אותו אתאיסט בריטי? ומה יעשה רפובליקאי המבקש לבטל את המלוכה? ואיך ירגישו יהודי או קתולי המודעים לכך, שהאל מתבקש לנצור את המלך משום שהמלך הוא ראש הכנסייה האנגליקנית? התשובה היא שזו דרכם של הימנונים. בסופו של דבר, אין מי שמערער על ההימנון הבריטי
ברצינות.

דבר דומה קורה עם ה"מרסלייז" הצרפתי. ראשית, כל הומניסט רציונליסטי יזדעזע אם יאזין היטב למלים התוקפניות והרצחניות – זה כמעט שיר חיילים של רפובליקה הלוחמת באויביה; ומי שזוכר – ויש לא מעטים כאלה בצרפת – שהמהפכה הצרפתית לא היתה רק סיסמאות יפות של חירות ושוויון ואחווה, אלא גם יעקובינים כרובספייר, טרור והוצאות להורג המוניות,
ניסיון לחסל את הדת הקתולית ואת הכנסייה – איך ישיר הוא את השיר הזה? שוב, התשובה
היא שזה טיבם של הימנונים."

נדמה כי חלק מהנחות הבסיס העומדות בבסיס המאמר, ש-17 השנים שעברו מאז כתיבתו לא היטיבו עמו, התנפצו אל קרקע המציאות, כגון התקווה ש"הסכם אוסלו ב' יוביל לשלום עם הפלסטינים", ובכל אופן, יש להביא תשובה ראויה של סמי סמוחה, שפורסמה במאמר בשם "דמוקרטיה אתנית: ישראל כאב-טיפוס" בספר "ציונות: פולמוס בן זמננו" (עורכים פ. גינוסר וא. בראלי, עמ' 287):

"הטיעון שישראל אינה שונה מארצות המערב, שהן מדינות לאום ודמוקרטיות ליברליות בעלות מאפיינים אתניים ברורים, הוא טיעון רווח בקרב השמאל הציוני. יש בטיעון הזה התעלמות מן השוני הבסיסי בין הדמוקרטיה הליברלית המערבית, שהיסודות האתניים בה הם משניים, ורבים מהם אינם אלא שרידים מהעבר, לבין הדמוקרטיה האתנית בחברה הישראלית, שהאתניות טבועה במהותה, בזהותה, בארגון המוסדי שלה ובמדיניות הציבורית המופעלת בה. העובדה שלא קיימת אומה ישראלית משותפת לכל האזרחים של המדינה, כלומר אין בנמצא אומה שתעמיד אותם כולם על בסיס שווה, היא עובדה המקנה משמעות מפלה לכך שהדגל וההמנון של המדינה הם סמלים יהודיים בלעדיים."

מה על שופט עליון לעשות כאשר הוא נתקל באפלייה ברורה? אין זו זכותו לזעוק, כי אם חובתו. לטעמי, ג'ובראן העומד דומם בשעת שירת התקווה, שר את ההמנון בקול רם וצלול יותר מרבים אחרים שנכחו באולם.

מודעות פרסומת