תגיות

פוסט אורח מאת ניב חכלילי

למרות שמעולם לא הגבתי באתר הטרקלין עד עתה, אני מוצא את הדיונים המתפתחים בו, חשובים ומעשירים. אבל כעת, בעקבות הרשימה של עו"ד גל אמיר על הזכאות לדיור ציבורי בתקופה של משאבים מוגבלים, הרגשתי צורך להגיב לדברים בפירוט.

אני מודע לעובדה ש"הטרקלין" משמש בראש ובראשונה כ"פלטפורמה לדיונים משפטיים" על פי יוצריו, אבל אני רואה בהעלאת הרשימה של עו"ד אמיר הזדמנות נדירה ליצירת דיאלוג עמוק יותר בנושא קריטי. מתוך הדיון שנוצר גם מתבהר לי, עד כמה הוא דוגמא נהדרת לפער שבין איכות הטיעונים של אלה שיש להם גישה מלאה למידע, לבין אלה שאינם חשופים אליו.

גם עלי מוטלת חובת הגילוי הנאות, כל הנכתב פה הוא על דעתי בלבד – איני עו"ד, אבל במסגרת עבודתי כעיתונאי, אני עוסק, לצד נושאים אחרים, בנושא הדיור הציבורי כבר קרוב לעשור ואין כמעט יום שאני לא נוגע בו בצורה כזו או אחרת. בשנה וחצי האחרונות אני גם שותף לעשיית סרט דוקומנטרי בנושא, ביחד עם הבמאי אהרון שם-טוב. חשוב לי לציין גם כי במסגרת כתבת התחקיר שלנו על הדיור הציבורי, שפורסמה בינואר שנה שעברה ב"הארץ", היה לנו מגע קצר עם משרדו של עו"ד אמיר, שמטפל מטעם עמידר בתיק של אחת המשפחות שאנחנו מלווים.

כמו שציין עו"ד אמיר, על הנושא נשפכו הררי מילים, אלפים מהן שפכתי באותה כתבה שהזכרתי ולכן אשתדל מאוד לא לחזור על הדברים שכבר מופיעים בכתבה אלא להתייחס ספציפית לנקודות שהועלו ברשימה, ועדיין, אני מתנצל מראש בפני אנשי הטרקלין על התגובה הארוכה.

שוב, חשוב לי להקדים ולהדגיש כי אני מעריך מאוד את עו"ד אמיר על העלאת הרשימה והצגת עמדתו בצורה מפורטת ומקיפה, וברור לי שגם הוא, כמוני, מודע למורכבות של המציאות שאותה אנחנו חיים. מציאות שמלאה בגוונים רבים בין השחור ללבן, ושכמו בכל סיפור אנושי שצוללים לעומקו, יש בו אנשים טובים וטובים פחות, אנשים שעושים טעויות, כאלה שמודים בהן וכאלה שלא, ורבים רבים שמשלמים את המחיר.

החוזים עליהם הוחתמו דיירי הדיור הציבורי

אני מתחיל בכוונה מהתגובות לרשימה, מכיוון שעו"ד דניאל ורדי מציגה בתגובתה את השאלה המרכזית שאותה אני מבקש להעלות. מהן החובות של החברות המשכנות ומה קורה במידה שהן לא עומדות בהן. עו"ד אמיר כתב לה בתשובה שבגלל מורכבות המצב יש לקיים "עמידה דווקנית על קיום חובותיהן (של החברות)", לצד הדרישה לקיום חובות הדייר ובכך פטר את עצמו מהעניין.

כאן חשוב לי לעמוד על אותה נקודה מהותית, והיא העובדה שבפועל אין "עמידה דווקנית" כל שהיא על קיום חובותיה של המדינה (שנציגותיה הן החברות המשכנות), ובניגוד לפעולות החריפות שננקטות נגד הדיירים, כנגד הפרת החובות של החברות והמדינה לא נעשה דבר.

עו"ד אמיר כותב כי יש "להבין כי עד שיורחב ההיצע, יש לפעול באופן ברור לפי קריטריונים ברורים", אבל מהם אותם קריטריונים ברורים? בדיון שמתפתח עם אחד המגיבים, שמודה שהוא לא בקיא בפרטים, מדגיש עו"ד אמיר כי "החוזים עליהם הוחתמו דיירי הדיור הציבורי עברו ביקורת של בית הדין לחוזים אחידים"  וטוען ש"בזריקת האמירה 'מי שסבו הוחתם על חוזה שכירות לפי חוק ודינים שלא הכיר' אין די. יש להבהיר מהו שאינו הוגן בחוזים אלו".

כאן בדיוק טמון הפער העצום בניהול דיון בין מי שבקיא בחומר לבין מי שלא. עו"ד אמיר בחר להביא ברשימתו ציטוט מבית המשפט המחוזי בירושלים (אליו הוא מתייחס גם בתגובה), כשאותו ציטוט מנותק לחלוטין מההקשר הרחב יותר אליו הוא שייך – הקשר שמציג אולי בצורה החריפה ביותר את כישלונן של החברות לעמוד בחובה הראשונית ביותר הנדרשת מהן, חובת קביעת אותם "קריטריונים ברורים" המעוגנים בחוזה ההתקשרות מול הדיירים.

כשישבתי עם דיירי הדיור הציבורי מצאתי שחוזה השכירות עליו הוחתמו (חלקם לפני בין עשר לעשרים שנה) מעלה כי סעיפים רבים מקפחים אותם. למרות זאת, עמידר מעולם לא חתמה עם הדיירים על חוזה מתוקן. היו חוזים של דיירים אחרים שלא הצלחתי לבדוק מאחר ובידיהם לא היה עותק והחברה המשכנת סירבה להעביר להם עותק נוסף של החוזה (הפרת חובתם ? אתם תגידו).

אבל כמובן שלא אני הראשון שגיליתי את זה. כבר בשנת 1996 הגישה עמותת סנגור קהילתי בקשה לבטל ולשנות תנאים מקפחים בחוזה השכירות האחיד שחברת עמידר מחתימה את דייריה עליו (ע"ש 90/96 סינגור קהילתי נגד היועץ המשפטי ועמידר). מאחת ההחלטות בבקשה הזו ציטט עו"ד אמיר.

אני לא אלאה אתכן/ם בכל הפרטים אבל אני כן אתעקש על העיקריים שבהם – בשנת 1998 הגישה עמידר לבימ"ש  "חוזה מתוקן". בנובמבר 2001 החליט בית הדין שאין לאשר אותו בנוסחו הנוכחי, ובשנת 2002, בדיון בוועדה לענייני ביקורת המדינה בכנסת, שעסק בביקורת הקשה של מבקר המדינה על כך שעמידר עדיין עושה שימוש בחוזים אשר אינם תואמים את החלטת בית הדין, ציין יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, ח"כ אמנון רובינשטיין כי "תקופה של שש שנים להכנת חוזה אחיד היא תקופה ארוכה גם לפי הנורמה הישראלית". הוא קבע ש"הוועדה תשלח מכתב ליועץ המשפטי לממשלה או למנהל בתי המשפט בעניין זה. לא ייתכן שנושא כזה, שנוגע לעשרות אלפי ישראלים שחיים במצוקה, יימשך זמן רב כל כך". מאוחר יותר קבע גם היועץ המשפטי לממשלה כי חלק מהסעיפים בחוזה אינם תואמים את הוראות החוק. למרות זאת, לא נעשה דבר והעתירה המשיכה להתגלגל בבית המשפט.

בפסק הדין הנוסף שניתן ב-2008 קבע בית המשפט כי יש לשנות סעיפים רבים בחוזה שהחברה חותמת עליו עם הדיירים מאחר והם פוגעים בזכויות הדיירים. הוא אף הדגיש כי "אנו רואים חובה לעצמנו להביע הסתייגות מדרך התנהלותה של עמידר בהליכים הנוגעים לאישור החוזה. במקום לפעול בהתאם להחלטתו הראשונה של בית הדין ולתקן את החוזה ברוח ההנחיות המפורטות שניתנו בו, בחרה עמידר לבצע מספר לא מבוטל של שינויים שלא עלו בקנה אחד עם ההחלטה הראשונה, ואשר לא היו מקובלים לא על המבקשת (סינגור) ולא על ב"כ היועץ המשפטי לממשלה".

בית המשפט ציין כי "חזקה על עמידר, לאור מעמדה הציבורי, כי לאחר התדיינות מקיפה וארוכת שנים בתנאי החוזה, תכבד את הכרעות בית הדין, ותמנע מביצוע שינויים נוספים בנוסח החוזה המאושר בזאת". למרות זאת, עמידר החליטה לא לוותר. באוקטובר 2010 החברה שוב הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון. הנושא לא נידון בבית המשפט העליון ובימים אלה עדיין מנסים הצדדים להגיע למסקנה על חוזה אחיד וראוי.

בעיני, מעבר לעובדה המדהימה שמדובר בפרשה שלא ניתן בה פיתרון כבר 15 שנה, משונה שחברה שמציגה את עצמה כמחויבת בראש ובראשונה לדיירים שלה, ממשיכה לסרב לספק חוזה הוגן, כפי שקבעו מספר ערכאות משפטיות וכפי שכתב, שוב, מבקר המדינה ב-2009,  "על משרד הבינוי והשיכון להכין לאלתר חוזה אחיד שישמש את כל החברות, תוך שימת דגש על הגינות החוזה, על זכויות הדיירים ועל מניעת קיפוחם על ידי החברות. יש לנסח את החוזים עם הדיירים באופן ברור, קריא, ידידותי ושווה לכל נפש". לא פחות משונה, שאיש מהאחראים במשרדי הממשלה ומנציגינו בכנסת לא דאג לשים סוף לסיפור הזה.

אני רוצה גם לציין במהירות נושא נוסף שבו עדיין לא הושגה הסכמה ומעולם לא הופנתה אליו תשומת הלב – במסגרת החוזה עם החברה המשכנת, זכאים שמקבלים דירת דיור ציבורי מחויבים בתשלום פיקדון בסכום של כמה (משתנה מחוזה לחוזה בהתאם לגובה שכר הדירה שנקבע) חודשי שכר דירה. ה"פיקדון" הזה נשאר בידי החברה המשכנת, גם, למשל, לאחר שמשפחה מפונה מביתה, והוא אינו מוחזר לדיירים. פעמים רבות מדובר בסכום שעם תוספת ריבית והצמדה (זכרו שלכל חוב של דייר נוספים ריבית והצמדה מלאים), יכול להגיע לאורך השנים שהמשפחה מתגוררת בדירה, לעשרות אלפים. הוא היה יכול למשל, לשמש עבור תשלום החובות של אותה משפחה חייבת. אבל הפיקדון נעלם אי שם בתקציב המדינה. גם כאן, עמותת סנגור קהילתי מנהלת מאבק ארוך שנים ובין הצדדים מתנהל משא ומתן שבקרוב(?), אולי יוביל להסכם כלשהו.

ישנם נושאים רבים נוספים שאיש לא נותן עליהם את הדין ויקצר המקום מלפרטם ברשימה הזו, אני ממליץ לכל מי שמעוניין לגלוש לאתרים שמרכזים מידע בנושא (למשל כאן וכאן).

שימוש המדינה בדירות הדיור הציבורי

אבל אם כל זה לא מספיק, ויסלח לי עו"ד אמיר, אני מבקש לערער על הטיעון שלו, שמתקבל כמובן מאליו, כאילו ברור שה"מציאות" היא שנראה את "הדיור הציבורי כמשאב מוגבל". זו אולי המציאות שעו"ד אמיר חי, אבל העובדות מראות שאין לטיעון הזה שום קשר למציאות אותה מדינת ישראל חיה. ולמה מדינת ישראל לא רואה את הדיור הציבורי כמשאב מוגבל? כי אם היא הייתה רואה אותו ככזה, היא הייתה, בראש ובראשונה מנצלת אותו, עבור הצרכים להם הוא מיועד, עד תום. אלא שבפועל, אין שום "קריטריונים ברורים" כמעט בשום נושא.

דוגמאות? בבקשה – בניגוד לדבריו של עו"ד אמיר ש"דירות בדיור הציבורי נמכרות רק לדייריהן" – אלפי דירות נמכרו בשוק החופשי, גם ליזמים. אלפי דירות נוספות ניתנו לשלל גורמים שונים ומשונים שאין להם שום קשר לזכאי הדיור הציבורי ומאות דירות, חלקן באזורי ביקוש, נותרות ריקות. הדברים מתועדים גם בכתבה המפורטת במוסף הארץ, ועו"ד אמיר מוזמן לצפות בכתבה של חיים ריבלין ושלי בחדשות ערוץ 2, מקום עבודתי הנוכחי, ולקבל את ההוכחות הנדרשות.

אני גם מפנה את עו"ד אמיר, שביקש הוכחה ל"מקרה אחד בו עשתה המדינה עסקה עם יזם למכירת דירה בדיור הציבורי, וזה מימן את ההליכים המשפטיים לפינוי הדיירים מאותה דירה"- לפסק הדין "עמוס הדר מרכז סוכנות לביטוח בע"מ נגד מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון" משנת 2009 שעוסק במכירת בניין שלם של חברת הדיור הציבורי פרזות, על דייריו, ליזם. והנה ציטוט מפסק הדין, כדי להבהיר את המקרה, אם הוא אינו ברור דיו –  התובעת "הציעה לדייריהן לרוכשן ממנה, ובדרך זו נמכרו עשרות דירות לדייריהן. עם הדיירים שלא רכשו את הזכויות בדירותיהם נחתמו חוזי שכירות בלתי מוגנת, וכנגד אלה שלא עמדו בהתחייבויותיהם ולא שילמו דמי שכירות – נקטה התובעת בהליכי פינוי וסילוק יד".

לגבי הטיעון של עו"ד אמיר כי "יש כל הצדקה שבעולם להתחיל בהליכי סילוק יד אל מול דייר" שמפר את חובותיו וצובר "חוב כספי משמעותי המהווה נטל על המערכת". חשוב לי להדגיש כמה דברים ברמה העובדתית, גם אם אנחנו מסכימים שזה לא ראוי שאדם לא ישלם את חובו. כפי שכתבה גם עו"ד דניאל ורדי, החוב הכספי לא מהווה נטל על המערכת, מכיוון שעמידר מתוקצבת על ידי משרד האוצר בסכום קבוע, ובכל מקרה תשלומי הדיירים מכניסים יותר כסף למדינה מתקציבה של עמידר.

עו"ד אמיר גם כותב כי "החברות המשכנות מפעילות מנגנון עתק המוקדש כולו לרווחת הדייר". אז נכון שישנו מנגנון עתק. האמת, קשה קצת לראות מה הולך על מה, בגלל שעמידר מסתירה את הסעיפים התקציביים שלה, כפי שאפשר לראות בכתבה שלנו במוסף הארץ (מישהו הזכיר חובת שקיפות?). אבל אולי, מה שמהווה נטל גדול על מערכת העתק הזו, הוא דווקא ההתעקשות של חברת עמידר למשל, להפעיל מנגנון מעוות שאין לו שום קשר ל"רווחת הדייר". מנגנון שמקיים מאות הליכים משפטיים מיותרים במשך שנים ומשלם לעשרות עורכי דין פרטיים (כדי שיהיה ברור – אין לי שום תלונה אישית פה נגד עו"ד אמיר שעושה את תפקידו), מפעיל חוקרים פרטיים במאות מקרים, מנהל קמפיינים פרסומיים בשווי מאות אלפי שקלים, אם לא מיליונים, רק כדי לשפר את תדמיתו (הרי בניגוד לחברות מסחריות – הקהל שלו שבוי), משלם מאות אלפים נוספים לחברת יחסי ציבור שתדברר אותו ועשרות אלפי שקלים לכל הליך פינוי, שפעמים רבות היה יכול להימנע על ידי הליך גישור פשוט יחסית. אז כמה נשאר למשל, לטובת תחזוקת הדירות? על פי עמידר, בסביבות 400 שקל לשנה לדירה (דברי מזכיר עמידר, ערן כהן, בתכנית "סדר יום", ברשת ב' 24.01.11). 

בהקשר של טיעוניו של עו"ד אמיר כנגד דבריו של ד"ר זוביידה –  אין כלל צורך להעמיד מול דיירי הדיור הציבורי את הקיבוצים כדי להציג את האפליה, מספיק להסתכל על החלטת הממשלה להעניק לסטודנטים את האפשרות לגור בדירות דיור ציבורי בדרום ובצפון בשם "העלאת הרמה הסוציו-אקונומית", כשבאותו הזמן שקיבלו אלו דירות בחינם, נזרקות מאות משפחות מדירות הדיור הציבורי שבהן חיו ועליהן נדרשו לשלם.

העובדות הללו כמובן מערערות מאוד את חוזקם של הטיעונים הברורים כל כך. וברורים הם חייבים להיות, כי אחרת איך נצדיק לעצמנו שזרקנו משפחות לרחוב – המשאב מוגבל ויש כל כך הרבה "מסכנים" שמחכים בתור, אז אין ברירה. אבל האמת היא, שזו לא הסיבה שאנחנו זורקים את אותן משפחות לרחוב.

עו"ד אמיר טוען כי האמירה "שפינוי דיירים לא נעשה למען דיירים אחרים שזקוקים לדירות היא הדורשת הוכחה… ומנסיוני אינה מבוססת". במידה ועו"ד אמיר לא השתכנע עד עכשיו מהעובדות שהצגתי, הדוגמא המובהקת ביותר בעיני היא בדיוק במקום שהוא מכיר כל כך טוב. המשפחות שנזרקו מביתן בבית שאן לא נזרקו בגלל מחסור בדירות דיור ציבורי בעיר, ואין בה רשימה של עשרות משפחות זכאיות שממתינות נואשות בתור. העוול הופך למוחשי עוד יותר כשמתברר שבמהלך אירוני שקשה להמציא מוצלח ממנו, חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס, ממקימי "שדולת הדיור הציבורי" בכנסת ותושבת בית שאן בעברה, בחרה להציע לחסרי דיור ירושלמים לעבור לגור בדירות דיור ציבורי שעומדות פנויות בבית שאן, שיינתנו להם מיד במידה וירצו בכך. להפתעתה, הם סירבו להצעה הנדיבה.

"לטעמי", כותב עו"ד אמיר, "מי שמחזיק בדירה…צריך להראות באופן סביר שזכותו להחזיק בדירה טובה מזו של מי…שמחכה לאותה דירה עצמה". לטעמי, מי שמחזיקים באחריות על הדירות הללו צריכים להוכיח שניהולו של ה"משאב" הנדיר והמוגבל נעשה ללא רבב ושכל חובותיהם כלפי הדיירים ממומשות במלואן לפני שהם באים לדרוש ולו דרישה אחת מהדיירים עצמם. על פי העובדות, הם לא הוכיחו זאת.

בסיום דבריו כותב עו"ד אמיר ש"אל בעיות הדיור הציבורי ניתן להתייחס במגוון של דרכים וצורות. הדרך הקלה היא לפסול כל מה שעושה הממסד… ולהתנגד לפינויים של דיירים בכל הנסיבות". דרך אחת להתייחס לזה היא אכן זו של עו"ד אמיר, שביקש לענות על השאלה שהציג, "מהי מדיניות צודקת כלפי דיירי השיכון הציבורי, בכוח ובפועל". התשובה שלי ברורה לא פחות מהתשובה שלו. אני בניגוד אליו מצאתי שהעובדות מראות, שלמרות שישנם אנשים מסורים וטובים במערכת, ואני פוגש ומדבר עם לא מעט מהם, הממסד – כממסד, בכל נושא הדיור הציבורי, מתעסק בעיקר בהצדקה של הטיעונים שעו"ד אמיר העלה ובניסיונות ביטול של כל מי שמשמיע ביקורת נגדו. לכן במקום להקשיב לדיירים, ללמוד מהביקורת, אולי אפילו להתנצל לפעמים (רחמנא ליצלן), ואז להקדיש את מרבית זמנו לעיסוק במהות שלשמה יצרנו אותו, הוא בפשטות, פוסל את עצמו.

עד שהדברים לא ישתנו, אני מתנגד באופן גורף לפינויה של כל משפחה שהיא, לא משנה מה "חובה". מי שיצא לו להיות נוכח בפינוי שכזה יודע איזה פצע בלתי נתפס נפער. הקריעה הזו, הפצע הפתוח של משפחה שפונתה מביתה, ולא משנה מיהי, היכן היא גרה ולאיזה דת או עדה היא שייכת, צריכים לעמוד כל יום, כל רגע, מול עיניו של ה"ממסד", ועל כולנו להבין זאת היטב, ולהיות מודעים להשלכות. כי את המחיר של התוצאה הסופית – זלזול ופגיעה בזכות יסוד בסיסית של האנשים החיים במקום הזה, זריקה של ילדים ומבוגרים לרחוב, בלא פתרון חלופי ראוי, לא משנה מה הסיבות ומה השגיאות שהם או הוריהם עשו – כולנו משלמים כחברה בריבית כפולה ומכופלת.

מודעות פרסומת