עבודה בעיניים

אם מישהו היה אומר לי לפני שלוש שנים, כשהתחלתי לחקור את הנושא של העסקת עובדים באמצעות קבלני כוח אדם, שיבוא יום וכל המשק ישבות משך חמישה ימים על צורת העסקה זו, הייתי שולח אותו לאבחון (ולא מאלה שעושות ועדות קבלה). הרי מן המפורסמות שההסתדרות היתה שותפה, ולו בהעלמת עין, להיווצרות מאסה קריטית של עובדים אשר מועסקים אצל מעסיק מסויים אך אינם עובדים של אותו מעסיק. אך המחאה עשתה את שלה, ולכן גישתנו להסתדרות צריכה להיות בבחינת מודה ועוזב, אז קדימה – דף חדש.

או שלא.

שכן בחינה של התוצאות שהביאו חמישה ימים של מגה שביתה בתחום זה, של העסקת עובדים באמצעות חברות קבלן, מביאה לאכזבה עמוקה, בלשון המעטה. כל כך מדוע? נפתח במושכלות ראשונים.

שביתה היא מאורע דרמטי במערכת יחסי העבודה. על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, שביתה צריכה להיות אמצעי אחרון, אחרי שכלו כל הקיצין ולא נמצאו דרכים ליישב את המחלוקות בין עובדים לבין מעבידים בדרכים חלופיות. כך הם פני הדברים ככלל, וקל וחומר, כשמדובר ב"מגה שביתה" – שביתה כללית במשק. שביתה כזו מהווה סימפטום לשבר מוחלט, שבבסיסו חוסר הסכמה וחוסר אמון בין האזרחים העובדים לבין המדינה בכללותה, בפועלה כמעסיק וכגורם המסדיר את שוק העבודה.

על רקע זה, קשה לחשוב על מוטיבציה הולמת יותר לשביתה כללית במשק מאשר ההעסקה של עובדים באמצעות חברות קבלן וחברות שירותים. צורת העסקה זו, אשר הפכה לשכיחה ושגורה מאז אמצע שנות השמונים, אמורה לצמצם את היקפו של המגזר הציבורי ולהעביר את כובד המשקל אל המגזר העסקי ואל העמותות במגזר השלישי. אלא שתפיסה טכנוקרטית זו לא מאפשר הבנה, ולו חלקית, של האתגרים הניצבים בפני מדינת הרווחה בישראל ומונעת דיון כן ואמיתי על עיצוב דמותה. כיניתי תפיסה זו "טכנוקרטית" מכיוון שבהעברת שירותים רבים לעובדי קבלן נמנעת מדינת ישראל מלומר שהיא נסוגה ממחוייבויותיה לדאוג לתלמידים, לחולים, לנערים בסיכון, לקשישים או לניצולי שואה. יתר על כן, היא מתגאה בכך שהיא ממשיכה לממן שירותים אלו, או לפחות – את חלקם המכריע. כיצד, אם כן, יוקטן גודלו של המגזר הציבורי? על ידי העברת "סעיפי השכר" בתקציבי משרדי הממשלה והרשויות המקומיות אל "סעיפי השירותים". לא עוד "מורים בשכר", "עובדים סוציאליים בשכר" או "מדריכי נוער בשכר", אלא קניית שירותי הוראה, עבודה סוציאלית או הדרכה. בכך יש עבודה בעיניים. התוצאה היא, ועל כך מלינים כבר שנים מבקר המדינה, נציבות שירות המדינה ואחרים, שאנו פשוט לא יודעים מה גודלו של המגזר הציבורי, מי המועסקים בו, מה כישוריהם ומה טיב השירות האמיתי הניתן לילדים, לקשישים ולחולים שלנו. יתר על כן, גופים אלו מצביעים על כך שכלל לא ברור שצורת העסקה זו חסכונית ביחס להעסקה ישירה. איוולת בהתגלמותה.

אבל אם באיוולת ובכישלון הניהולי היה כל הסיפור, לא היה בכך כדי להצדיק את אותה מגה שביתה. והיא אכן היתה מוצדקת, מכיוון שהיא מסמלת לא פחות משבר אידיאולוגי, ממחלוקת קשה וחריפה על דמותה של החברה והכלכלה בישראל. למעשה, אין קושי רב להצביע על הקשר בין העלייה התלולה בשיעור העסקת עובדי הקבלן בישראל– הגבוה ביותר בקרב מדינות ה-OECD – לבין המחאה החברתית של הקיץ האחרון. שכן את העול של אותה "הקטנה" פיקטיבית של המגזר הציבורי נושא מעמד הביניים – המורים, האחיות, העובדים הסוציאליים והרופאים, אשר מעולם לא הרוויחו משכורות עתק, אולם כעת חלקם מגרדים את שכר המינימום, ולעיתים – מלמטה. עובדים שמועסקים שמונה חודשים בשנה, נעדרים ביטחון תעסוקתי, מתכחשים לאתיקה המקצועית שלהם בכך שהם מחוייבים לשיקולי רווח והפסד בעניינים שהם בגדר דיני נפשות. כיוון שעובדים אלו נמצאים לכאורה "מחוץ" למערכת (אף שהם משרתים אותה באדיקות), נשללת מהם אפשרות הקידום והניעות (מוביליזציה) החברתית. וגולת הכותרת היא התמורה. האם בסופו של יום – זה שווה לנו כ"צרכנים" של השירות? על כך אומר באופן נוקב החשב הכללי לשעבר, פרופ' ירון זליכה: "מן המוסכמות הוא שעובד מנוצל, שאינו מקבל את תנאי השכר המינימליים שהוא זכאי להם וזכויותיו החוקיות נשללות ממנו, לא ייתן את התפוקה הראויה בעבודתו, ואיכות השירות שתקבל הממשלה תהיה נמוכה".

שיטה העסקת עובדי הקבלן העמיקה את העוני ואת הפערים החברתיים, הקטינה את כדאיות היציאה לעבודה, הביאה את הפרות חוקי העבודה לרמות בלתי נסבלות ופגעה באיכות השירותים הציבוריים. ועדיין – הממשלה מתעקשת על שמירתה. צריך סיבה טובה מזו כדי לתמוך בשביתה?

ומכאן – להסכם שהתגבש. שני רכיבים עיקריים להסכם: ראשית, העלאת שכרם של עובדי הקבלן בתחום השמירה והניקיון ושיפור התנאים הסוציאליים להם הם זכאים. ושנית, קליטה של חלק קטן מהעובדים המועסקים "כתף אל כתף". כמובן שאין אלא לשמוח על כל עובד שנקלט בהעסקה ישירה, ובכל מקרה שעובד מקבל העלאה בשכר. אז למה תחושת החמיצות וההחמצה?

תחושה זו נובעת מכך שהעיסוק המשמעותי בעובדי השמירה והניקיון הוא מבורך כשלעצמו, אבל הוא במידה רבה ממשיך את הטיפול בתופעה בת כמעט ארבעים שנה. אכן, כבר באמצע שנות ה-70 החלו בנקים ומוסדות נוספים להעסיק עובדי שמירה וניקיון דרך חברות "כוח אדם", ואליהם הצטרפה כמובן המדינה בהתלהבות רבה. בעשור האחרון גברה באופן משמעותי המודעות לפגיעה בזכויות עובדים אלו (ובכלל זה – להעסקתם בעקבות "מכרזי הפסד" אשר מבטיחים שהעובדים לא ייהנו אפילו מזכויותיהם החוקיות). כיוון שכך תוקן חוק העסקת עובדים באמצעות קבלני כוח אדם, תשנ'ו-1996, והוסף לו ס' 10א המחיל מספר סעיפים חשובים על חברות הניקיון והשמירה. בנוסף, לפני מספר חודשים נחקק, לאחר מאמץ של שנים, חוק הקובע את אחריות המעסיק על עובדי הקבלן. שוב – בתחום הניקיון והשמירה (וההסעדה). שוב, אדגיש, עדיף להתמודד עם בעיה בת כמעט 40 שנה מאשר לא להתמודד איתה. אולם הבעיה היא שמאז נוספו עוד מספר לא מבוטל של סקטורים לתצורת העסקה זו, כשהבולטים שבהם הם תחומי השירותים החברתיים – רווחה, חינוך ובריאות, שם אותן  "עמותות", או בשפת דיני העבודה – חברות קבלן, שהוזכרו לעיל, מעסיקות עובדים סוציאליים, מורים, פסיכולוגים, אחיות ועוד ועוד. מה יש להסכם החדש לבשר לעשרות אלפי העובדים הללו? ניחשתם, כלום.

ולסיום – מה באשר לעובדי "כתף אל כתף" המפורסמים? לו אני משרד האוצר (מחשבה לא פשוטה לעיכול) – הייתי מקבל בשתי ידיים את הדרישה הזו. מדוע? מכיוון שברור לחלוטין שעובדים אלו, המבצעים את תפקידי הליבה של המשרד יחד עם עובדים אחרים, המועסקים באופן ישיר, אינם "עובדי שירותים" אלא "עובדי חברות כ"א". לשון אחרת: ברור לחלוטין שאם הם יתבעו הכרה ביחסי עובד-מעביד – הם יזכו. על כן, הסכמת משרד האוצר היתה מעניקה לו קרדיט לא מבוטל בציבור, כאשר למעשה כל שנעשה הוא ציות לפסיקת בתי הדין לעבודה. מאידך, העיקשות של משרד האוצר כמוה, למעשה, כהתעקשות על מצב לא חוקי. כאילו אומרים שם: רוצים – תתבעו, אבל כל עוד אתם לא תובעים – תישארו בסטטוס של סוג ב'. טוב, כנראה שיש סיבה לכך שאני לא במשרד האוצר.

Advertisements