בחודשים האחרונים ניתנו שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בסוגיה אשר מעוררת מחלוקת עזה בקרב המשפטנים השונים בדיני החברות (ראו חילופי העקיצות בין דידי לחמן-מסר ופרופ' פרוקצ'ה בעניין "תדביק").

השאלה היא האם בעל השליטה רשאי "להשתיק" את המיעוט ולהגביל את כוח ההצבעה שלו באסיפה הכללית, בטענה כי למיעוט יש אינטרס אישי בהצבעה? מתברר שכן.

 כידוע, כלל ההצבעה בחברות ציבורית אינו 'אדם אחד – קול אחד', אלא דווקא 'מניה אחת – קול אחד'. כל מניה מקבלת קול נפרד בהצבעה. אדם המחזיק ברוב המניות של החברה, הצבעתו היא אשר תכריע את גורל ההצבעות בחברה. בעל רוב המניות בחברה הוא "בעל השליטה" בחברה. כל שאר בעלי מניות בחברה – קרי אנחנו, בעלי המניות מן הציבור – מחזיקים במניות מיעוט בחברה ונתונים פעמים רבות לחסדיו של בעל השליטה.

החלטות החברה מתקבלות ברגיל על ידי המנהלים והדירקטורים. בעל השליטה הוא זה שממנה אותם והוא ממנה לתפקידים הללו את עצמו או אנשים מטעמו הסרים למרותו (הלא-פורמלית). כאשר חברה ציבורית רוצה להתקשר בעסקה עם בעל השליטה שלה (לדוגמה, הסכם ניהול בין החברה לבין בעל השליטה הקובע שהחברה תעביר לבעל השליטה כספים מקופתה, כביכול תמורת שירותי ניהול), ניתן להניח כי בעל השליטה יעדיף במקרים הללו את טובתו האישית על פני טובת החברה, על חשבון בעלי המניות מן הציבור.

במקרים כאלה המחוקק מתערב וקובע כי "עסקה חריגה" שלבעל השליטה יש "עניין אישי" בה, תהיה כפופה לאישור הדירקטוריון ואישור ועדת הביקורת (שני גופים המאוישים על ידי עושי דברו של בעל השליטה, לכן קל מאד לבעל השליטה  להשיג אישורים אלו) ובנוסף לכך, גם את אישור האסיפה הכללית של בעלי המניות בחברה, ברוב מיוחד – רוב רגיל הנתמך ברוב מקרב חסרי העניין האישי בעסקה. קרי, רוב של המיעוט.

ניתן לומר כי גורל העסקה של בעל השליטה נמסר להכרעתו של המיעוט. מה יכול לעשות בעל השליטה כדי "לעקוף" הוראה זו? מתברר כי בעל השליטה רשאי לעיתים "להשתיק" את קולו של בעל מניות מיעוט המתנגד לו.

 חברת ב. יאיר, חברה קבלנית לעבודות בניה 1988 בע"מ, היא חברה ציבורית ש- 85% ממניותיה מוחזקות על ידי האחים ביטון. שאר 15% ממניות החברה מוחזקות על ידי הציבור. האחים ביטון רצו שהחברה בשליטתם תעביר להם מידי חודש משכורת של כחצי מיליון ש"ח, זאת אפילו שלחברה כבר היה מנכ"ל בשכר. כאמור בחוק, האחים ביטון פנו לקבל את אישור האסיפה הכללית להסכם הניהול הנדיב מאד עבורם. בדרך כלל, הסכמים שכאלה מקבלים את אישור בעלי מניות המיעוט. ברם, בחברת ב. יאיר היה בעל מניות דומיננטי בשם מרדכי אלבוים, אשר רכש לעצמו עוד ועוד מניות של החברה, עד שהחזיק ב- 10% מהמניות. אלבוים למעשה קנה לעצמו רוב מכריע מקרב מניות המיעוט (היו לו 10% מתוך ה- 15%) ובכך אלבוים השיג לעצמו מעמד חוקי מעניין מאד. גורל הסכם הניהול הנדיב מאד של האחים ביטון כפוף להכרעה של אלבוים: הסכמה של אלבוים מבטיחה לאחים ביטון אישור תומך של המיעוט, התנגדות של אלבוים מבטיחה את הכשלת אישור ההסכם.

שני הצדדים פצחו במשא ומתן. עבור האחים ביטון, מיליוני שקלים בשנה מכספי החברה היו מונחים על הכף. אלבוים מצידו דרש אף הוא לקבל "נתח" מכספי החברה, בתמורה להענקת "הסכמתו" להסכם הניהול. ברם המו"מ התפוצץ ואלבוים הודיע שהוא מסרב לאשר את הסכם הניהול.

כעת, מה יעשו האחים ביטון ללא קולו התומך של אלבוים?

בתרגיל משפטי מבריק, האחים ביטון גרמו לחברה להכריז על אלבוים עצמו כבעל עניין אישי בהסכם הניהול. לטענת החברה והאחים ביטון, אלבוים הוא "סחטן" המבקש לסחוט אותם ולהרוויח אישית מהסיטואציה של אישור הסכם הניהול. אלבוים מתנגד לאישור הסכם הניהול ממניעים אישיים בלבד. הוא אינו פועל לטובת החברה. אלבוים ירוויח מהכשלת העסקה שכן בעקבות אי-אישור הסכם הניהול האחים ביטון יהיו מוכרחים לחזור ולהציע לו סכום גבוה יותר תמורת הסכמתו. לטענתם, לאלבוים יש "עניין אישי שלילי" בעסקה. מכאן, שגם אלבוים עצמו צריך להיות מוכרז כבעל עניין אישי בעסקה, בדיוק כמוהם. לטענת האחים ביטון, אין למנות את קולו של אלבוים במסגרת קולות המיעוט חסרי העניין האישי הנדרשים לתמוך בעסקה.

 סכסוך זה העלה לדיון שאלות משפטיות מעניינות מאד: האם לבעל מניות מן הציבור יכול להיות "עניין אישי" בהחלטה? האם ניתן למנוע ממנו להצביע בגלל אינטרס אישי בתוצאת ההחלטה? האם יכול להיות אינטרס אישי "שלילי" להכשלת הצבעה?

מעניין לציין שהרשות לניירות ערך חשבה שלא, רק לבעלי השליטה יכול להיות עניין אישי בהחלטה. לעמדת הרשות, לבעלי מניות מן הציבור כלל  לא יכול להיות עניין אישי או אינטרס אישי אשר ימנע מהם להצביע כמיעוט.

ברם, בית המשפט לא קיבל עמדה זו של הרשות לניירות ערך. בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע בהחלטתו בעניין ב. יאיר ומספר חודשים לאחר מכן בהחלטה דומה בעניין 'תדביק', כי לבעלי המניות מן הציבור יכול שיהיה עניין אישי שלילי בהצבעה, ויכול שקולם לא ימנה במסגרת הצבעת המיעוט התומך. ברם, בית המשפט אף קבע כי אין לאפשר לחברה עצמה להכריז, טרם ההצבעה, כי בעל מניות מתנגד הוא בעל עניין אישי וכך למעשה "להשתיקו". הסמכות לכך מסורה לבית המשפט, לאחר ההצבעה. למעט במקרים מיוחדים, בעלי מניות מן הציבור, גם אם נטען כי הם כבעלי עניין אישי פסול, קולם ימנה במסגרת אישור המיעוט התומך, ובית המשפט יכול בדיעבד לדון בעניין ולהחליט אחרת.

 בסופו של יום, בית המשפט קיבל מחד את עמדת האחים ביטון – יתכן ואלבוים הוא אמנם סחטן, בעל עניין אישי בהצבעה וניתן שלא למנות את קולו מקרב חברי המיעוט התומך, אך מאידך בית המשפט קיבל גם את עמדת אלבוים – החברה אינה רשאית להכריז עליו כבעל עניין אישי, אלא בית המשפט בלבד.

להרחבה נוספת בעניין זה אני ממליץ מאד לעיין במאמר שאני ועו"ד איתי פייגנבאום פרסמנו בעניין זה, בגיליון "תאגידים" האחרון, ח/4 (נובמבר 2011) 51.

 בסיכומו של דבר, לנוכח התנגדותו של אלבוים, הסכם הניהול של האחים ביטון נכשל ולא קיבל את אישור המיעוט. האחים ביטון הזדרזו והגישו בעניין זה ערעור לבית המשפט העליון. אנו הזדרזנו ופרסמנו מאמר. בית המשפט המחוזי חזר בינתיים על עמדתו בפרשת "תדביק".

ואם תשאלו מה קרה לבסוף עם האחים ביטון ומרדכי אלבוים? לאחרונה נודע כי הם הצליחו להסכים ביניהם כי בית המשפט העליון לא יכריע בסוגיה המשפטית המרתקת והמורכבת הזאת, אלא דוקא כבוד הרב דוד אבוחצירא, נכדו של הבאבא סאלי.

מודעות פרסומת