תגיות

, , ,

מסקנות ועדת שניט ביחס לחזקת הגיל הרך נדונו אתמול בישיבה משותפת של הועדה לקידום מעמד האישה והועדה לזכויות הילד. לבד מחברי הכנסת נכחו בישיבה עשרות מוזמנים ואורחים. ביניהם היו כמה מחברי ועדת שניט, כולל פרופ' שניט עצמו אשר הציג את עיקרי הדו"ח; השופטת רוטלוי, אשר העריכה את מסקנות הדו"ח לאור מסקנות הועדה לזכויות הילד בראשה ישבה, וכן לאור ניסיונה השיפוטי רב השנים; מומחים לדיני משפחה; נציגי מגוון ארגונים וגם כמה ילדים שביקשו לספר מניסיונם. הדיון היה טעון מאוד מראשיתו, ובשל העומס ניתן לדוברים זמן מוגבל ביותר להצגת דבריהם, וגם כך לא הספיק הזמן לשמיעת כל מבקשי זכות הדיבור.

בפוסט קודם הבעתי את עמדתי ביחס לבעיות העיקריות שבדו"ח. הדיון הנוכחי לא חידש לי הרבה בהקשר זה, ובכל זאת היה מעניין, בעיקר בשל הדינמיקות ויחסי הכוחות שנחשפו במסגרתו הן בין קבוצות מומחים שונות, הן בין מומחים לציבור הכללי, וגם בין נשים לגברים (אם היה אי פעם מאבק אמיתי בין גברים לנשים, הוא הופיע באולם הועדה אתמול). נראה היה שהיחסים בין הקבוצות אינם מצליחים להתעלות מעל האמוציות שמעורר הדיון, ולכן הייתה תחושה של עוינות ממשית. לבד מזאת, היה בדיון כדי להאיר כמה נקודות חדשות ולהבהיר את עיקרי המחלוקת ונקודות המבט השונות.

אחת מנקודות המבט המסקרנות ביותר הייתה, מטבע הדברים, זו של פרופ' דן שניט, שישב בראש הועדה, ומתמחה בעבודה סוציאלית. בהקשר של טובת הילדים וקידום הרווחה החברתית, ברור כי מומחיותו של פרופ' שניט ניכרת וחשובה. אולם, מאחר שיישומו של הדו"ח הוא משפטי, ועיקר תחולתו הוא בתוך סכסוך משפטי, מעניין היה לראות כיצד מציג פרופ' את החובות המשפטיות של ישראל בהקשר הבינלאומי, הדין הקיים בישראל, והדברים שהם בני השגה במסגרת זו. תגובותיהם של המשפטנים לחוות הדעת האירו בבירור את הפער בין המציאות של המשפט לבין התפיסה של המשפט בעיניי לא-משפטנים, או אפילו משפטנים שאינם מומחים לתחום, גם אם הם מלומדים ומיודעים. בהקשר זה ראויה לציון עמדתה של פרופ' רות הלפרין קדרי, אשר הציגה את המצב המשפטי בישראל כמכלול. חוות דעת זו לא הוגבלה לדיני המשפחה בישראל, כולל המגבלות שנובעות מהדין הדתי, אלא כללה התייחסות נרחבת למחויבויות הבינלאומיות של ישראל ביחס לזכויות ילדים, עליהן ביססה הועדה את חוות דעתה, והבהירה מדוע התחייבויות אלה אינן מופרות במצב המשפטי הקיים, ובכך שמטה את אחד האדנים המרכזיים בהנמקת הדו"ח. עמדתה של פרופ' הלפרין קדרי מקבלת משנה תוקף עקב חברותה בוועדת האו"ם למימוש אמנת CEDAW, המקנה לה מגע בלתי אמצעי עם האו"ם והיכרות ייחודית עם חובותיה המשפטיות של ישראל ביחס לארגון זה.

נקודת האור המשמעותית בדיון בעיני הייתה ההסכמה של רוב הדוברים לעמדה (שאני שותפה מלאה לה) לפיה ביטול החזקה בלא קביעת מנגנון קשיח חלופי, להבדיל מכלל הכרעה גמיש, היא החלטה אומללה.  אמנם הייתה מחלוקת על טיבו המדויק של ההסדר החלופי, שלא נידון לעומק כלל, אולם כבר בעצם הדיון הזה ניתן מענה לחשש המשמעותי ביותר שלי מביטול החזקה. עוד התברר במהלך הדיון כי רוב המעורבים מודעים לאבחנה שעושה הועדה בין האחריות ההורית, שתיעשה משותפת לאור המלצותיה, לבין ההחזקה הפיזית והטיפול בילד, שעודן עשויות להיות ביד הורה אחד. כן התברר כי בסופו של דבר כולם מסכימים כי קשה לנתק את שאלת המשמורת משאלות כלכליות (מזונות) וחברתיות (בפרט בעיית סחטנות הגט). נראה היה כי גם יש הסכמה רחבה יחסית ביחס לעובדה ששאלת החזקה בילדים אינה יכולה להידון בנפרד מן המבנה החברתי והנורמות המקובלות בישראל, ובכלל זה מידת המעורבות של גברים כיום, מידת היכולת של בתי המשפט להתמודד עם שאלת טובת הילד, ומידת המסוגלות של שרותי הרווחה להתמודד עם העול הנוסף שביטול החזקה צפוי לגרום. כל אלה הן צפירות הרגעה בערבון מוגבל, בעיקר לאור עמדותיהם הנחרצות של המתנגדים, שהיו מיעוט מספרי אך קולניים ותקיפים מאוד.

ביחס להתמודדות התיאוריה המוצעת עם המציאות החכימו במיוחד עמדותיהן של השופטת (בדימ') סביונה רוטלוי וחברת הכנסת סולודקין. השופטת רוטלוי ציינה שניסיונה רב השנים בבית המשפט מלמד שבמקרים רבים יש לבקש וללחוץ על אבות שיגלו מעורבות כלשהי בחיי הילדים. חברת הכנסת מרינה סולודקין התייחסה לקשיי מערכת הרווחה הישראלית להתמודד עם התערבות במשפחות כבר כיום, והתוצאות המרות של חוסר היכולת הזה כבר כיום. דברים אלה אמנם היו רחוקים מעט מנושא הדיון המרכזי, אולם הם העירו נקודות חשובות אליהן התייחס גם חבר הכנסת שלמה מולא, וכן יו"ר הועדה, ח"כ זבולון אורלב, אשר העיר כי אין מקום לחוקק חוק בלי להקדים לו עבודת שטח מקיפה שתוודא מוכנות של המערכת – המשפטית, הרווחה וכו' – להתמודד עם השינוי.

לצד עמדות אלה, שהיו ענייניות ומועילות, נראה היה שרבים מן הדוברים המקצועיים פחות נטו לבלבל בין החזקה לבין שאלות אחרות כגון היישום בפועל של הסדרי ראיה, כולל על ילדים בגירים, וציפו כי החזקה תשמש לפתרון בעיות אלה. דברים אלה מלמדים כי יכול שהבעיה אינה בחזקת הגיל הרך, אלא, כפי שהדבר בהקשרים רבים אחרים במדינת ישראל, בחוסר הציות לפסקי דין ובקושי לאכוף אותם.

הדיון חידש בעיקר בהארת שתי נקודות. הראשונה היא הלכה למעשה השינויים המדוברים יחולו רק בבתי המשפט האזרחיים, ולא בבתי הדין הדתיים (של כל העדות), אשר יש להם כללים משלהם בהקשר זה. זאת מעבר לעובדה שהם יחולו ישירות– להבדיל מהשפעה עקיפה – רק  על זוגות שעניינם כולו יידון בבית המשפט. לפי אחת מהערות הביניים בוועדה, מדובר על כ-3% מן המקרים. נקודה שניה שהוארה בדיון נגעה למבנה ההטבות הסוציאליות, שכיום לפי רוב מקבלות האמהות החד הוריות מן המדינה, וההשפעות האפשריות של ביטול החזקה על מתן אותן הטבות, על זהות המקבל, ועל החשש מהגדלת חסרונן של אמהות גרושות עוד יותר מהצפוי בדו"ח הועדה. שיקולים אלה עשויים להאיר פן נוסף בדיון על עתיד החזקה. דיון זה צפוי להמשיך בוועדה בחודשים הקרובים, והוא מבטיח להיות מעניין.

Advertisements