תגיות

, , ,

לאחרונה ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור שהגיש סאבר קאשור על גזר דינו. רבות כבר נאמר ונכתב על פרשה זו (וראו לדוגמה כאן וכאן), שבה הורשע קאשור הערבי על פי כתב אישום מתוקן, שהוגש בעקבות עסקת טיעון, באינוס במרמה ובמעשה מגונה מאחר שהסכמתה של המתלוננת למגע המיני ניתנה (על פי העובדות שבכתב האישום המתוקן) בעקבות מצג שווא של קאשור שהציג עצמו כ"רווק יהודי… [ו]כמי שמעוניין בקשר רומנטי משמעותי".

בפסק הדין בבית המשפט המחוזי נידון קאשור ל-18 חודשי מאסר בפועל, 30 חודשי מאסר על תנאי ו-10,000 ₪ פיצוי למתלוננת.

בית המשפט בערעור דחה את מה שהגדיר כנסיונותיו של קאשור להפוך את הערעור על גזר הדין לערעור על הכרעת הדין. בית המשפט לא מצא לנכון להתייחס לטענה הקשה, כי עובדות כתב האישום המתוקן אינן מתארות עבירה פלילית, מכיוון שהתחזות ליהודי ולרווק לא מביאה לטעות במיהות העושה השוללת את יסוד ההסכמה למגעים המיניים. אוריאל פרוקצ'יה סבור, כי גם בערעור על גזר הדין היה מקום להתייחס לטענות אלה.

עם זאת, בית המשפט העליון הקל את עונשו של קאשור והפחית אותו ל-9 חודשי מאסר בפועל, תוך שהוא הותיר על כנם את עונש המאסר על תנאי ואת הפיצוי למתלוננת.

ברצוני להתעכב על היבט אחר בפסק הדין, והוא כי בית המשפט בוחר שלא להביא בפסק הדין חלק מהנימוקים ששימשו אותו לצורך קבלת הערעור. כפי שקובע השופט מלצר בפסק הדין "נתונים שונים נוספים בתסקירים, שמחמת צנעת הפרט לא אפרטם כאן – תומכים אף הם בעמדה כי יש להקל בעונשו של המערער".

אין ספק שכיום, כאשר פסקי הדין מתפרסמים במאגרים המשפטיים ובאינטרנט, חשיפת פרטים אישיים בפסק הדין פוגעת פגיעה קשה בזכות לפרטיות של המתדיינים (וראו בסוגיה זו כאן וכאן; ועדה בראשות השופט אנגלרד הוקמה לצורך דיון בשאלה זו). לפיכך, אפשר לקבל את הרצון להגן על פרטיותו של קאשור, ולא לחשוף בפני הציבור כולו נתונים פרטיים. ואולם, לדעתי באיזון שבין הנמקת פסק הדין לבין הזכות לפרטיות לא ניתן להעניק הגנה מוחלטת שכזו לזכות לפרטיות, ויש חובה לפרט בפסק הדין את הנימוקים אשר מצדיקים את קבלת הערעור.

לחובת ההנמקה ישנם מספר טעמים, ונאמר עליה, כי "שופט אינו יוצא ידי חובתו בלי לנמק את החלטותיו" (בג"צ  79/63טרודלר נ' פקידי הבחירות לועדות החקלאיות, פ"ד יז 2503, 2516). הטעם שלפיו ההנמקה מסייעת לבית המשפט שלערעור לפקח על פסק הדין אינו רלבנטי לפסקי דין של בית המשפט העליון שככלל אינם ניתנים לערעור, אולם גם לאפשרות הפיקוח הציבורי על פסקי הדין יש חשיבות. בנוסף לכך, ישנם הרואים בהנמקה חלק אינטגרלי מגיבוש פסק הדין, על מנת שהשופט יוודא כי הרעיון שאליו הגיע ניתן לביסוס (אהרון ברק שיקול דעת שיפוטי 46). הטעם הנוסף הוא "כי עשיית המשפט גם תתבטא במראית פני הדברים" (ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60, 70). על מנת לקיים את הטעמים הללו, היה מקום לפרט בפסק הדין את הנימוקים שהביאו לקבלת הערעור.

ביחס לזכות לפרטיות, הרי שזכות זו יכולה להיות מוגנת באמצעות איסור פרסום של פסק הדין כולו, או חלקו – כפי שהיה סביר לעשות בנסיבות המקרה. לחילופין, במקרים שבהם הדבר אפשרי, ניתן לחסות את שמות הצדדים ובכך להגן על פרטיותם (הדבר לא היה אפשרי במקרה הזה, שכן שמו של קאשור כבר פורסם בטרם מתן פסק הדין בעליון).

לסיכום, לדעתי בית המשפט הלך צעד אחד רחוק מדי בהגנה על זכות הפרטיות של המתדיינים, ופגע בכך בחובת ההנמקה יתר על המידה. דברים אלה נכונים בעיני ביתר שאת כשמדובר בפרשה כמו פרשת קאשור, שזכתה לתהודה ציבורית גדולה.

מודעות פרסומת