תגיות

,

על הדיור הציבורי, הזכות לדיור ציבורי, והמאבק הצודק להגשמת הזכות הזו במדינת ישראל נשפכו כבר הררי מילים. המדובר בזכות שצריכה להיות זכות בסיסית הניתנת לכל, בתנאים הוגנים, במחירים ברי השגה, בכל זמן ובכל מקום. משזה נאמר, מה צריכה להיות המדיניות ב'תקופת הביניים' עד לקיום התנאים שיאפשרו לממש את הזכות במלוא היקפה? וזאת בהנחה שאלו יתממשו אי פעם.

כיום הדיור הציבורי הוא משאב מוגבל. יש מספר מצומצם של דירות שניבנו בעשורים הראשונים של המדינה, ודיירים רבים המחכים לתורם. המספר המצומצם הזה מצטמצם והולך עם כל דירה שנרכשת על ידי הדייר במבצעי רכישה שונים אותם מעודדות החברות המשכנות. המצב הזה מעלה כמה שאלות – במציאות מצומצמת כזו, איזו חובות עומדות לדייר כנגד זכותו לדיור ציבורי? והאם עדיף להעדיף את זכות הדיור של מי שנמצא כבר בדירה כזו, אל מול מי שממתין לתורו, ובאיזה נסיבות?

זה המקום ליתן גילוי נאות – בין לקוחותי במשרד עורכי הדין שלי חברות משכנות, וחלק מעבודתי עבורן הוא הוצאת צווים לסילוק ידם של דיירים שונים במגוון של נסיבות. מה שאני כותב כאן הוא על דעתי בלבד, ואינו משקף כל מדיניות או דעה של מי מלקוחותי. אבל אוסיף שאני עושה את עבודתי הזו בגאווה, מתוך ידיעה שאני עושה שירות לציבור.

התשובה לשתי השאלות ששאלתי קודם היא פשוטה למדי. לגבי השאלה הראשונה, ברור שבמציאות של הדיור הציבורי כמשאב מוגבל, חובתו של הדייר, העומדת מול זכותו לדיור ציבורי, היא לקיים את החוזה שבינו ובין החברה המשכנת. המדובר על קיום סביר, ברמה שמאפשרת את המשך המנגנון המטפל בדיור הציבורי מבחינה כספית ומבחינה אחרת. דייר הצובר חובות של עשרות אלפי שקלים בשכר דירה לא עמד בחובתו זו, ואין המדובר על דייר שצובר חוב של חודש או שניים, בתנאי מצוקה כלכלית קשים. כך גם מגוון של התנהגויות קיצוניות כגון יצירת מטרדים חמורים, בנייה בלתי חוקית בהיקף נרחב, וכיוצא בזה. ברור שיש לשקול בצורה רצינית ולהעמיד אל מול זכותו של הדייר לדיור ציבורי את עמידתו או אי עמידתו בתנאי ההסכם. חוב כספי משמעותי המהווה נטל על המערכת, יוצר מצב בו הדייר פוגע בזכותם של האחרים לדיור ציבורי. לטעמי, יש כל הצדקה שבעולם להתחיל בהליכי סילוק יד אל מול דייר מסוג זה.

התשובה לשאלה השנייה ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים כשבתו כבית הדין לחוזים אחידים בע"ש (י-ם) 90/96 עמותת סינגור קהילתית נגד היועץ המשפטי לממשלה  בו נאמר –

" בעניין זה יש להתחשב בכך שמלאי הדירות שבניהולה של עמידר מהווה, כפי שטוענת עמידר בסיכומיה, משאב ציבורי מוגבל בהיקפו. על רקע זה, על עמידר לתת דעתה, בקביעת תנאי החוזה, לא רק לזכויותיו של הדייר הספציפי החותם על החוזה, אלא גם לשיקולים אחרים הנוגעים לאמצעים שהמדינה מוכנה להקדיש למטרה זו, שהם מטבעם מוגבלים, כמו גם לקיומם של נזקקים אחרים, שגם את טובתם על עמידר להעמיד לנגד עיניה בבואה לקבוע את התנאים החוזיים. נציין כבר עתה, שרבות מטענותיה של המבקשת התמקדו בהגנה על הדיירים המחזיקים בדירות בפועל, בלא לתת את הדעת לדיירים פוטנציאלים, שגם לצורכיהם על עמידר להיות קשובה. "

במקרים רבים הסיקו מכך בתי משפט כי יש להעדיף את זכות אותו ציבור בלתי מוגדר של הממתינים לתורם לקבלת דירה ציבורית, על פני זכותו של מי שאירע המקרה והוא מחזיק בדיור ציבורי בנסיבות אלו ואחרות, וראו לעניין זה את ע"א (ת"א) 2054/01 עמידר נ. סוליקה ואחניש פ"מ תשס"ג (2), 281.

המקרה הנפוץ הוא של דייר הטוען כי הוא בעל זכות "דייר ממשיך", והחברה המשכנת טוענת כי אינו. מהו "דייר ממשיך"? בשנות התשעים נחקקו שני חוקים שבאו להסדיר את נושא הדיור הציבורי. הראשון, והידוע יותר, הוא חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט – 1998, המכונה "חוק רן כהן". יישומו של חוק זה נדחה שוב ושוב במסגרת חוקי ההסדרים. חוק זה דיבר על זכויות שונות של "דייר ממשיך". מכיוון שאיני רואה מצב עתידי בו החוק מיושם, אין טעם לדון בכך. חוק נוסף הוא חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח – 1998, המכונה חוק גוז'נסקי. חוק זה מיושם, ומעניק זכויות חשובות ומהותיות לדיירים בדיור הציבורי, ביניהן זכויות שונות המוענקות ל"דייר ממשיך" שהוא, על פי סעיף ההגדרות בחוק, " בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי; "

מהן הזכויות המוענקות ל"דייר ממשיך"? דווקא כאן פגעה הכנסת לא מזמן בזכויות אלו, בתיקון לחוק ההסדרים (כמובן…). בעבר הייתה הזכות המוגדרת בסעיף 3 לחוק גוז'נסקי–

(א)     נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר וענין.

(ב) הוראות סעיף זה יחולו על דייר ממשיך, אם לא היתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי, וכל עוד אין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים.

(ג) בתקופה של שנתיים, שתחילתן במועד פטירת הזכאי, או במועד שבו הוא עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יעלה שכר הדירה שישלם הדייר הממשיך על שכר הדירה שהיה משתלם על ידי הזכאי אילו המשיך להתגורר בדירה הציבורית.

(ד) השר רשאי לקבוע כי הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו, או יחולו בסייגים שיקבע, על אדם הטוען לזכות לשכירות לפי הוראות אותו סעיף קטן, במקרה שהוראות הסעיף הקטן האמור חלו כבר על דייר ממשיך, שנפטר או שעבר להתגורר במוסד סיעודי.

אך בחוק ההסדרים של תשס"ט שונתה הזכות, וכיום החוק מדבר על –

(א)      נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים.

           (ב)  הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, ויראו אותו כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין; ואולם היתה לדייר ממשיך כאמור זכות לדירה ציבורית בשטח אחר מהדירה הציבורית שבה התגורר הזכאי – יפנה את הדירה הציבורית שבה התגורר, לדירה הציבורית שהוקצתה לו לפי הכללים.

תיקון משמעותי זה עבר "מתחת לרדאר" של האירגונים החברתיים למיניהם, מבלי שנכתבה עליו ולו מילה אחת. ובכל אופן, גם בנוסחו החדש מעניק החוק זכויות חשובות ל"דייר ממשיך".

המקרה הבעייתי, המגיע פעמים רבות לבית המשפט, הוא המקרה של אדם הטוען לזכות דייר ממשיך, אך החברה המשכנת סוברת כי אינו זכאי לה. חברות משכנות מפעילות מנגנוני בדיקה ופיקוח על הדיירים, שנועדו בסופו של דבר לטובת הדייר. בין מנגנונים אלו 'ביקור מעגל' שאמור להיערך אחת לשנה, ובו מבקר רכז של החברה את הדייר, בודק אם יש בעיות הדורשות טיפול, ושואל גם מיהו המתגורר בנכס. אם תשובות הדייר, בחייו, הן כי הוא מתגורר לבד, ולאחר פטירתו נמצא פתאום בדירה קרוב משפחה הטוען כי התגורר בדירה מזה שנים, יש להניח כי החברה לא תאפשר את המשך השהות של הקרוב בדירה. זו אינה פעולת פינוי 'אוטומטית'. הקרוב יכול להגיש בקשות למספר וועדות של החברה ושל משרד הבינוי והשיכון. על החלטות ועדות אלו ניתן לערער לבית המשפט המינהלי, ויתרה מכך, על פי הפסיקה, רשאי בית המשפט במקרה של תביעת פינוי, להגיע למסקנות משלו בנוגע לזכות להיות 'דייר ממשיך' השונה מהחלטות הוועדה.

לטעמי, מי שמחזיק בדירה מדירות הדיור הציבורי, צריך להראות באופן סביר (למשל, לעמוד בדרישות לנטל הוכחה סביר כנהוג במשפט האזרחי) שזכותו להחזיק בדירה טובה מזו של מי שישן בגן הציבורי באוהל ומחכה לאותה דירה עצמה. רוצים להרחיב את הזכות? בבקשה. לשם כך יש את כנסת ישראל. זו מצאה לנכון דווקא לצמצם את הזכות. כיום, בפני החברה הציבורית יש קריטריונים ברורים לזכאות, ודרך ברורה להפעילם. לא ניתן לבוא אל החברה הציבורית או אל עושי דברה בטענות אם פעלה לפי החוק.

את הדיור הציבורי צריך להרחיב, והרבה. צריך לבנות, ואף לחכור, לשכור, ולרכוש דירות שישמשו לדיור ציבורי. ככל שיגבר ההיצע של משאב ציבורי מוגבל זה, ניתן יהיה להקל את הקריטריונים הנוגעים למימושו. אך כל עוד זה לא אירע, לא ניתן לבוא בטענות למי שמפעיל את המדיניות, שהיא בסופו של דבר מדיניות סוציאלית, שנקבעה בחוק מתקדם וחברתי, הוא חוק גוז'נסקי.

ומשזה נאמר, הנה דוגמה יפה לטענות שלטעמי עדיף היה שלא תיטענה. באתר "עבודה שחורה" מובא מאמר של ד"ר הני זוביידה המתאר מקרה של פינוי אישה מדירה בדיור הציבורי, לאחר שארבע ועדות ובית משפט החליטו כי אינה עומדת בקריטריונים. ד"ר זוביידה קורא למילים 'אי עמידה בקריטריונים של זכאות' – "מכבסת מילים לפינוי כפוי של אנשים מדירותיהם", טוען כי לא ניתן לסמוך על החלטת בית המשפט בנושא, וכי החלטת בית המשפט לפינוי היא הדבר היחיד שלו ניתן לצפות מבית משפט. ד"ר זוביידה מרחיב את עניינה של אותה גברת (אליו איני רוצה להתייחס, ולו רק מהסיבה הפשוטה שאיני מכיר את פרטיו), לטענה כוללת כי אותה גברת מופלית לרעה בשל מוצאה המזרחי והיותה בת לדיירי הדיור הציבורי אל מול ציבור תושבי הקיבוצים והמושבים 'השווים יותר'. אני מקווה שמי שקורא את הפוסט הזה מבין, לפחות, שהחוק מקנה לדור הממשיך של דיירי הדיור הציבורי (ואכן רבים מהם ממוצא מזרחי, ורובם שייכים ל'אוכלוסיות מוחלשות') זכות להמשיך ולהתגורר בדירות הדיור הציבורי.

אל בעיות הדיור הציבורי ניתן להתייחס במגוון של דרכים וצורות. הדרך הקלה היא לפסול כל מה שעושה הממסד, לראות בפקידי החברות המשכנות אנשים ערלי לב המתעללים באוכלוסיות מוחלשות, ולהתנגד לפינויים של דיירים בכל הנסיבות. הדרך השנייה היא לראות שהמדובר במשאב ציבורי מוגבל, לקרוא להרחיבו ולבססו, ולהבין כי עד שיורחב ההיצע, יש לפעול באופן ברור לפי קריטריונים ברורים, ולהחליט במידת הצורך גם החלטות קשות, על מנת לחלק משאב מוגבל זה באופן צודק.

Advertisements