תגיות

, , ,

לאחרונה התפרסם כי שר המשפטים החליט לאמץ את דעת הרוב בועדת שניט ולגבש הצעת חוק שתבטא את ביטול החזקה. מאז הארץ כמרקחה. ברשימה זו אבקש להסביר מדוע – בלי כל קשר לעמדה מגדרית ביחס ליכולות הוריות – ביטול החזקה, בעת הזו ובתוך המציאות המשפטית והחברתית הישראלית, היא שגיאה חמורה.

חזקת הגיל הרך קבועה בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, לפיו:

לא באו ההורים לידי הסכם [בדבר החזקת ילדים] […], רשאי בית המשפט לקבוע […] כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת."

כלומר, החזקה חלה רק ביחס לילדים עד גיל 6, והיא ניתנת לסתירה. היא גם חלה רק במקרים בהם לא הגיעו ההורים להסכם, כלומר במיעוטם של המקרים. עם זאת, כוחה רב מן הבחינה הזו שבמקום של סכסוך בין הצדדים החזקה מעניקה יתרון לאישה, אשר יכולה להסתמך עליה ולא להסכים לפשרה. השפעה נוספת של החזקה קשורה לעקרון ההמשכיות במסגרתו מניחים שבדרך כלל טובת הילד היא לשמר את המצב הקיים ככל שניתן, לכן מי שהיה הורה משמורן עד גיל 6 ככל הנראה יזכה במשמורת גם הלאה, ומי שזוכה בילדים שעד גיל 6 יזכה ככל הנראה גם באחיו הבוגרים של ילד זה.

העמדה הידועה ביותר בויכוח ביחס לחזקת הגיל הרך היא זו של פרופ' רות הלפרין-קדרי. עמדה זו מתבססת על המציאות המשפטית הישראלית בה פערי הכוחות בין בני זוג בעת הגירושין הם גדולים מאוד. לפי עמדה זו, ביטול חזקת הגיל הרך יחמיר את מצבן של נשים בסכסוך הגירושין, שכן הוא יגדיל את טווח הסחטנות של גברים כלפי נשים. עמדה ידועה אחרת, שהובעה על ידי ד"ר אורית קמיר, קושרת בין מעמדן של נשים במציאות החברתית והכלכלית בכלל לבין חזקת הגיל הרך וטוענת כי אבדן היתרון ביחס לילדים יהווה התנכלות כבשת הרש של נשים, שהילדים הם מבצרן האחרון.

הביקורות המוצדקות ביחס לטיעונים אלה הן משני סוגים: ראשית, הילדים אינם "משאב" של הנשים, ואין להשתמש בהם לצורך קידום האיזון בין ההורים. זאת בפרט נוכח הטענה כי טובת הילד מחייבת מגע עם שני ההורים, ויש לאפשר זאת לילדים; שנית, ככל שטובת ההורה נכנסת לתמונה, יש לבחון אותה בצורה מלאה, ולכלול בה גם את טובת האב המעוניין בילדיו התעניינות כנה, וגם את התפיסות החברתיות הפטריארכאליות המונצחות דרך החזקה הזו (ראו למשל את דבריו המעניינים של נדב בהקשר זה, וכן את הבלוגרית Atheisms).  בכל אלה אני תומכת. ביקורת מוצדקת אחרת שניתן להעלות כלפי החזקה (הגם שקולה נפקד מהדיון הנוכחי), היא שהחזקה כלל אינה מספיקה ואינה מעניקה כלים כלשהם להכרעת סכסוך בין שתי אמהות או שני אבות, וגם בכך חסרונה.

עם זאת, צודקת לדעתי פרופ' הלפרין קדרי כשהיא מציעה לשקול את האפשרות שביטול חזקת הגיל הרך לא תסייע לחזק את מעמדם של הילדים כישות עצמאית שטובתה נשקלת בנפרד, אלא רק תהפוך אותם לקלף מיקוח, ובכך תכניס גם ילדים רכים לתוך המעגל של סכסוכים מתעצמים בין ההורים. בהקשר זה דבריה עולים בקנה אחד עם עמדה שכבר הבעתי כאן בעבר, לגבי סכנת הנזילות שבמושג "טובת הילד". צודקת לדעתי גם ד"ר קמיר בכתבה כי אין לבחון את שאלת ההורות בהתעלם מן המציאות הכוללת:

אין ספק שיש לבטל את חזקת הגיל הרך, המנציחה סטריאוטיפים מיגדריים פטריארכאליים: מיד לאחר שיבוטלו כל שאר דיני המשפחה הארכאיים, המפלים נשים לרעה ומעניקים לגברים כל יתרון אפשרי; מיד לאחר שישונו דפוסי ההעסקה בשוק, ונשים תשתכרנה כמו גברים, ותוכלנה לנהל מאבקים משפטיים בתנאי פתיחה שוויוניים; מיד לאחר שיתפוגגו הגישות המפלות נשים מבוגרות, ונשים גרושות תוכלנה לשוב ולהנשא ולאפשר לילדים משפחות מבוססות בעלות שני מפרנסים. חזקת הגל הרך היא שריד מעולם מסורתי – ממש כמו שאר חלקי דיני המשפחה, וממש כמו מבנה המשק הישראלי ותפיסת הנשיות. כל ההבדל הוא שזהו השריד היחיד החותר מעט נגד הזרם, ומעניק זכות מזערית כלשהי לצד החלש, הנשי. אכן, הגיע הזמן, מזמן, לבטל את כולם, ולכונן דיני משפחה מודרניים, שוויוניים, אנושיים, כמו גם משק שיוני ואנושי. עד אז, הניסיון לבטל את חזקת הגיל הרך היא התנכלות לכבשת הרש.

ישנן גם עובדות ידועות רבות אחרות לגבי המציאות, הנה כמה מהן:

א. (יותר) נשים הופכות עניות יותר לאחר גירושין.

מאחר שבמשפחות רבות האב הוא המפרנס העיקרי, וגם בכאלה שלא, האם נושאת ברוב נטל גידול הילדים לאחר הגירושין (מרצון או כורח), התוצאה היא שהפערים הכלכליים בין הצדדים גוברים לאחר הגירושין. גם כיום, תחת חזקת הגיל הרך, מחקרים מורים כי נשים מפוצות בחסר עבור הוצאות ישירות ועקיפות שנגרמות להן כתוצאה מאחריותן כלפי ילדיהם, וזאת גם במקרים בהם האב משלם את מלוא חיובי המזונות שהושתו עליו. נוכח הקורלציה בין משמורת למזונות, ביטול חזקת הגיל הרך מגדיל את סיכון העוני לאמהות, שכן המזונות יקטנו עוד יותר: גם כיום, ישנם אבות ה"מוותרים" על חלק מזכויות המשמורת שלהם לאחר קבלת החלטה שיפוטית המצמצמת את חובת המזונות שלהם לאור השתתפותם בטיפול בילדים. כתוצאה מכך, הם משלמים מזונות כאילו היו שותפים בנטל גידול הילדים, ובפועל אינם משתתפים בנטל זה. ביטולה של חזקת הגיל הרך ירחיב את המקרים בהם ויתור כזה אפשרי, ויגדיל את מספר המקרים בהם האם מפוצה בחסר – והפעם לא רק משום שהמזונות שמועברים לאם אינם מכסים את מלוא צרכי הילדים, אלא גם משום שירבו המקרים בהם המזונות אינם משקללים את חלקה האמיתי של האם בטיפול בהם. במציאות בה הגישה לערכאות בדיני משפחה אינה פשוטה, נושאת בחובה עלויות כלכליות ורגשיות רבות, וחשופה לסיכונים שנגרמים כתוצאה מפערים באיכות עורכי הדין וחוות הדעת שהצדדים יכולים להרשות לעצמם, סיכון זה הוא משמעותי וניכר.

 

ב. ילדים צריכים יציבות.

מחקרים שנערכו בעת האחרונה מורים כי ילדים זקוקים לבית אחד קבוע ויציב לשם התפתחותם הבריאה, ומלמדים כי האשליה שלילד שהוריו גרושים יש שני בתים היא אכן רק אשליה. ביטולה של חזקת הגיל הרך בעת הזו (כלומר מבלי שנקבע כלל אחר המעניק העדפה להורה עיקרי אחד), חורצת את גורלם של ילדים רבים, צעירים מאוד בשנים, אשר ייאלצו לחיות בלא שיהיה להם מוקד אחד מוגן וקבוע.

בספרות המקצועית גם מקובל במידה רבה שילדים זקוקים למטפל קבוע ומוכר שהם יכולים לסמוך עליו, יהא זה האב או האם. ריבוי תנודות וחילופים בין ההורים, או חיזוק אי הוודאות של הילדים במהלך הליך משפטי שהוא גם כך טראומטי עבורם (ישירות או בעקיפין), עשויים להזיק ברוב המקרים.

ג. הויכוח בחלקו אינו ענייני.

ישנם עוד טיעונים רבים שניתן להעלות בהקשר זה, ופתרונות אפשריים רבים. בכל אלה ניתן יהיה לדון בהמשך. עם זאת, אבקש לסיים רשימה זו בטיעון הבא: אין ספק שיש אבות רבים שטובת ילדיהם עומדת לנגד עיניהם במאת האחוזים, והם מבקשים לשמור על קשר עם ילדיהם, לדאוג להם ולהיות מעורבים בחייהם. אין ספק שיש אמהות המנצלות את חזקת הגיל הרך וכל יתרון אחר שניתן להן, כולל על גב ילדיהן, כדי לקדם את מצבן. אולם יש לזכור שהורים שהגיעו לסכסוך משפטי ביחס לעתידם המשותף, ובפרט כאלה שלא הגיעו להסכם גירושין, משקפים מראש מציאות בעייתית. אלה זוגות המצויים בסכסוך בעוצמה גבוהה מאוד, והנוגע לעניינים רגישים רבים בחייהם. לכן רבות מהעמדות המובעות על ידי שני הצדדים מונעות – באופן בלתי נמנע – גם מאינטרסים של נקמה או ענישה כלפי ההורה השני, ורמות העוינות והאלימות שמתגלות בהקשרים אלה בעת האחרונה יעידו (עד כדי כך שהסכסוך כבר הגיע לאו"ם, ובמקביל אבות גרושים תבעו בארה"ב את שרי המשפטים והרווחה בגין פשעים נגד האנושות שהם טוענים כי ישראל מבצעת ביחסה אליהם).

במציאות כזו, נדמה שחזקה משפטית – כזו או אחרת – היא פתרון עדיף על העברת שאלה נוספת למתחם שיקול הדעת השיפוטי, הכרוך בזמן, עלויות הוכחה, ובדרך כלל גם העצמת הסכסוך בין הצדדים, תוצאה שבלא ספק אינה פועלת לטובתם או לטובת ילדיהם.

לכן דיון ענייני, המבוסס על ממצאים אמפיריים, ביחס לכללי הכרעה ברורים אלטרנטיביים לחזקת הגיל הרך, הוא חיוני ובלתי נמנע. מדינות אחרות בעולם חשבו על פתרונות כאלה (למשל חזקת המטפל העיקרי, עקרונות ה- American Law Institute), דנו בהן בכובד ראש והכריעו לגביהם. כל עוד לא ייעשה כך בישראל, אזי גם אם החזקה היא אם כל רע, מוטב לנו לשאת בצרות ופגעים מוכרים מאשר להיחשף לכאלה שלא ידענום.


Advertisements