תגיות

, ,

ביום שלישי האחרון, העביר שר המשפטים לנשיא המדינה את המלצתו ליתן חנינה לשחר מזרחי, שוטר מחדרה שהורשע בהריגתו של מחמוד גנאים, שפרץ לכאורה למכונית בפרדס חנה בשנת 2006.

בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את מזרחי ב-7.6.2009 בהריגה (לפי סעיף 298 לחוק העונשין) –  תוך דחיית שלל טענות ההגנה שהעלה – ודן אותו ל-15 חודשי מאסר. בעקבות ערעורו של מזרחי על ההרשעה וחומרת הענישה לבית המשפט העליון, קיבל זה את ערעורה הנגדי של הפרקליטות והכפיל את עונשו.

לאחר שנשמעה ביקורת קשה מצד המשטרה על פסק דינו, פרסם בית המשפט העליון הודעה שביקשה להצדיק את החלטתו בעיני הציבור. בהודעה זו, הפנה בית המשפט העליון לעובדות המקרה, שפורטו בפסקה הראשונה של הערעור הפלילי:

לאחר שהמערער הזדהה כאיש משטרה וצעק למנוח לעצור, יצא המנוח מהרכב שנפרץ ורץ לכיוון רכב מיצובישי (להלן: הרכב) שבו הגיע למקום יחד עם חברו חוסני עויסאת. המערער רדף אחר המנוח והשיגו כאשר זה הגיע בסמוך לרכב. בין המערער לבין המנוח התפתח עימות שבמהלכו, כך היה מוכן בית המשפט קמא להניח, ניסה המנוח לדקור את המערער באמצעות מברג. לאחר ניסיון התקיפה, שאין טענה כי המערער נפגע בו, נכנס המנוח לרכב והתיישב במושב הנהג. בשלב זה שלף המערער את אקדחו, ניפץ באמצעותו את שמשת דלת הנהג וקרא למנוח לעצור. המנוח, שניסה להימלט ממקום האירוע, התניע את הרכב והחל בנסיעה שמאלה כדי לצאת ממקום החנייה בו חנה הרכב. תוך כדי התזוזה הראשונית של הרכב, שהיה במהירות מינימאלית, פגע הרכב, כפי שהיה בית המשפט קמא מוכן להניח, במערער שעמד בסמוך לדלת השמאלית של הרכב. פגיעה זו הייתה פגיעה קלה שלא הצריכה טיפול רפואי. בשלב זה ירה המערער ירייה אחת לכיוונו של המנוח. כתוצאה מכך חדר קליע לראשו של המנוח וגרם למותו.

על בסיס עובדות אלה, ניתח בית המשפט המחוזי את שלוש טענות ההגנה שהועלו על-ידי מזרחי, בהן הטענה להגנה עצמית (סעיף 34י לחוק העונשין), הטענה ל"הגנה עצמית מדומה" (putative self defense, הנבנית משילוב בין סעיף 34י לבין סעיף 34יח, טעות במצב דברים) והגנת הצידוק, לפי סעיף 34יג לחוק העונשין.

בית המשפט המחוזי קבע כי הירי של מזרחי בגנאים לא עמד בסייג הסבירות שההגנה העצמית כפופה לו (סעיף 34טז לחוק) וגם לא בדרישת הנחיצות האיכותית והכמותית האינהרנטית להגנה – משמזרחי יכול היה לירות לכיוון גלגלי הרכב ואף לרגליו של גנאים תחת הירי סמוך לראשו – ובייחוד נוכח הודאתו של מזרחי כי לו היה יכול "לשלוט בירייה", היה יורה ברכב.

לעניין ההגנה העצמית המדומה, קבע בית המשפט (לאור פרשת אלטגאוז) כי למרות שדי בטעות כנה בעבירת המתה, הרי שמרגע שבו הטועה הסובייקטיבי נמצא במצב הדברים שדימה אותו, עליו לעמוד בתנאים האובייקטיביים הנדרשים במסגרת ההגנה העצמית "האמיתית", דבר שמזרחי, כאמור, לא עשה.

לעומת זאת, ביחס להגנת הצידוק, קבע בית המשפט כי דווקא זו ההגנה המתאימה ביותר למקרה, משנקבע כי לא היתה סכנה לחייו של מזרחי והירי נועד בעצם למנוע את הימלטותו של גנאים. בכל מקרה, דרך פעולתו הקיצונית של מזרחי, שחרגה גם מכללי הפתיחה באש, מונעת ממנו ליהנות גם מהגנה זו.

משהחליט אפוא כי אין מנוס מלהרשיעו בהריגה, התחשב בית המשפט המחוזי גם בשיקולים לקולא לטובת מזרחי, לרבות העובדה שגנאים ניסה לתוקפו זמן קצר קודם לירי, וכי נוצר מגע פיזי בינו ובין רכבו של גנאים, שגרם לו לחוש סיכון. כן התחשב בנסיבה מיוחדת שנוגעת למזרחי והיא העובדה שחודשים ספורים קודם לאירוע נפגע על-ידי רכב של עבריין שניסה להימלט.

בבית המשפט העליון ביקש מזרחי לחזור מהגירסה שהציג בעדותו בבית המשפט המחוזי – לפיה הירי בגנאים היה מכוון ונבע מתחושת הסכנה לחייו, לגירסה אותה הציג בחקירותיו במח"ש – לפיה הירי נגרם כתוצאה מהמגע בין אקדחו לבין שמשת הרכב. בית המשפט העליון סרב להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי בעניין זה. בית המשפט גם לא קיבל את טענתו של מזרחי כי טעה טעות כנה בנוגע לנחיצות הירי, וקבע, בדומה לקביעת בית המשפט המחוזי – כי אי התקיימותם של יסוד הסכנה המוחשית ויסוד הנחיצות מביאים מניה וביה גם לדחיית ההגנה המדומה.

עוד ביולי 2010, מספר ימים בלבד לאחר שהתקבלה החלטת בית המשפט העליון בעניינו של מזרחי, פנה השר אהרונוביץ' לשר המשפטים בבקשה לתת לו חנינה, במקביל לבקשת החנינה שהגיש מזרחי בעצמו לנשיא.

השר התבטא בעניין ואמר: "אני לא אתמוך ביוזמה אלא אוביל אותה, מעתה היוזמה היא כבר לא של אזרחים מהשורה אלא של השר לביטחון הפנים".

ואכן, על-פי סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה, הקובע כי לנשיא הסמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשם, כל אדם יכול ורשאי לפנות אל הנשיא ולבקש כי תבחן בקשתו להתערבותו – בין אם מדובר באסיר, המבקש לשנות את תקופת המאסר שהושתה עליו, ובין אם באדם אחר. הסעיף אינו מפרט כיצד על הנשיא לגבש עמדתו בנושא, דבר שאיפשר את התפתחותו של נוהג שבמסגרתו שר המשפטים (באמצעות מחלקת החנינות במשרד המשפטים) הוא שמכין חוות דעת בנושא, תוך התייעצות עם גורמים כגון השב"ס, המשטרה, והפרקליטות. לכאורה, אין במהלך כגון זה המתואר ביחס למזרחי כל פסול.

אלא שלא ניתן להתעלם מן הריח לפגם שעולה ממנו.

כפי שעולה מפירוט הכרעות שתי הערכאות השונות שדנו בנושא, לא נותרה אבן שלא הפכוה – או כך נראה – ביחס לטענות ההגנה שיכול היה מזרחי להעלות, או השיקולים לקולא שהיו רלבנטיים לענישתו. בית המשפט אמר את דברו ביחס לאותן טענות ממש שהועלו, לפי הדיווחים, בבקשת החנינה, חזור ואמור –  תוך שדן באספקטים שונים שלגביהם יכול היה מזרחי לטעות סובייקטיבית ואף תוך בחינת שאלה של "חזרה" מעדות שנמסרה בערכאה השנייה, דבר שנראה כבעייתי במיוחד, כפי שהשופטת נאור מבטאת זאת.

מעבר לכך, במקרה דנן, וכפי שהעובדות המתוארות לעיל מעידות – לא זו בלבד שקשה לומר על פניו כי מדובר בהגנה עצמית, אלא שיש אף שיאמרו כי מדובר ב"הוצאה להורג". אחרים  ינסו להוכיח כי קשה לטעון לסכנה לדריסה כאשר מדובר ברכב חונה חסום.

וגם לו לא היה דן בכל הטענות האפשריות, ואלה הפוטנציאליות, וגם אם העובדות על פניהן לא היו נראות ברורות דיו, הרי שנראה שיש בעיה עם מסר ציבורי כה בוטה כמו זה שהועבר באמצעות ההתערבות המיניסטריאלית והסקטוריאלית, כשכוונתי לסקטור של אנשי המשטרה, בעניין שבית המשפט הכריע בו זמן קצר קודם לכן. קשה שלא לראות במהלך כגון דא מעין כופפות ידיים, או ניסיון לומר את המילה האחרונה גם לאחר שזו נאמרה מפי המוסד השיפוטי הגבוה בישראל.

ונכון, לכאורה החנינה אמורה לייצג מוסד שונה, שבוחן טענות ושיקולים אחרים, ערוץ מקביל ונפרד, שנכנס לתמונה רק לאחר שבית המשפט אומר את דברו. למראית עין, אין בהכרח בפנייה למוסד זה לאחר שההכרעה השיפוטית כובדה בעצם התחלת ריצויו של המורשע את עונשו, כל דיאלוג עם בית המשפט.

אולם כנראה שלזמן בכל-זאת יש משמעות, כפי שטוענים ביחס להתקררותה של גופה. עוד טרם שהתייבש הדיו שבו נכתבה הכרעת בית המשפט העליון, כבר ניתן היה לשמוע את השר לביטחון פנים מלהג על כוונתו לבקש חנינה. ויש לשער שמספר ימים לאחר ההכרעה זה מעט זמן לכל הדעות.

וגם לדיאלוג התקשורתי והציבורי שהתקיים ביחס למקרה זה ישנה משמעות. אם בתי המשפט היו כה נפרדים ומנותקים, באופן שמהלך כגון זה היה מותירם ללא פגע – לא היתה דוברות הנהלת בתי המשפט מרגישה צורך לפרסם הודעה אפולוגטית כל-כך, שהיו אף שכינוה חסרת תקדים – בעקבות הביקורת הקשה של המשטרה על הכרעתו של בית המשפט העליון.

ודבר נוסף מתגלה כאן, שמלמד שיעור על לוביזם וסקטוריאליות. הלובי של אנשי המשטרה, שבא לידי ביטוי בעמידתו של השר לביטחון פנים איתן מאחורי הבקשה לחנינה (כפי שמבטאת זאת התבטאותו לעיל) – מעמידה את מזרחי, מחד, ואת המורשעים הפוטנציאלים העלומים הבאים בהריגה, מאידך, במקום שונה מאוד. מבחן ידלין ובוזגלו אמנם דורש שוויון בפני החוק, אבל לא בפני שרי הממשלה, כמו שר המשפטים או השר לביטחון פנים. אמנם כל אדם יכול לבקש חנינה כאמור, אולם ניתן היה לשער כי התבטאויות התמיכה של השר לביטחון פנים, ההפגנות והביקורת הקשה שהופנתה מצד אנשי משטרה על הכרעות בתי המשפט, יתנו אותותיהם, כפי שאכן עשו במקרה זה, בדמות ההמלצה של שר המשפטים.

בכלל, נראה כי ההגנה העצמית על ההגנה העצמית חזקה יותר מקום שהסקטור של המורשע הפוטנציאלי חזק יותר. כמו שהמקרה של שי דרומי, שהסתיים בלא פחות מהתיקון הנ"ל לחוק העונשין יכול להוכיח – ככל שסקטורים חזקים יותר, כך סביר שיילחמו יותר על זכותם לעבור עבירות בנסיבות מסוימות (ובמקרים המדוברים, להרוג) – וכך סביר שיקצרו יותר פירות, משפטיים או לבר משפטיים. ואכן בהשוואה לזיכוי המהדהד ותיקון החוק של דרומי, נראה כי המשטרה שלנו באמת לא מוערכת. שכן לא זו בלבד שלא קיבלה את הזיכוי המיוחל, אף החמירו בענישה של מייצגה. וכאן נכנסת לתמונה חשיבותו של מנגנון החנינה.

ואולי אני סתם שמרנית, כשבעצם אני צריכה להודות על מהלך אחר, חברתי או פלורליסטי או הוליסטי יותר, שניבט מבעד לעובדות מקרה זה. בדומה למסיבת העיתונאים של א' מבית הנשיא מייד לאחר ההחלטה שלא תהיה חלק מכתב האישום נגד הנשיא לשעבר קצב, והפגנות ארגוני הנשים מיד לאחר החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מני מזוז על עריכת הסדר טיעון עם אותו קצב – התערבות הסקטורים השונים בהכרעות המשפטיות, בתיקוני החוק, או סתם בהטיית דעת הציבור לטובתם בזירה החברתית הכללית מעידה על מציאות חדשה שבה מגדל השן איננו כה בודד ומבודד עוד. ואולי יש לברך על כך.

ואולי אפילו מתוך הפרופסיה.

Advertisements