תגיות

, , , ,

ממשלו של ג'ורג' ו. בוש ייזכר בעיקר בשל מדיניותו האגרסיבית בתחום הלחימה בטרור. במסגרת זו, ניתנה על-ידי הממשל פרשנות משפטית מרחיבה לסמכותו החוקתית של הנשיא כרשות המבצעת (סעיף 2, פסקה 1: "הסמכות המבצעת תהיה נתונה בידי נשיא ארצות הברית של אמריקה"). היועצים המשפטיים של הנשיא קבעו כי סמכותו החוקתית מאפשרת לו לנקוט בצעדים מרחיקי לכת באופן חד-צדדי, בהעדר הסמכה של הקונגרס. ידועים, בהקשר זה, "מזכרי העינויים" , שהתירו לנשיא להורות על שיטות חקירה אגרסיביות, ונטען בהם כי לא רק שאין צורך בהסמכה מפורשת של הקונגרס לכך, אלא שאם הקונגרס יאסור על כך, יהיה הדבר בגדר חדירה אסורה לתחומו של הנשיא. הדמות הדומיננטית בביסוס אג'נדה זו בממשל בוש היה ג'ון יו, פרופסור למשפטים באוניברסיטת ברקלי, שכיהן באותה עת כמינוי  פוליטי במחלקת הייעוץ המשפטי במשרד המשפטים האמריקאי.

בימים האחרונים התעורר ויכוח דומה לגבי היקף סמכותו של הנשיא. המדובר בשאלה מה הן הנסיבות בהן רשאי הנשיא לערוך מינוי בכיר בממשל ללא הסכמת הסנאט בתקופה בה זה מצוי בפגרה. אסביר. במסגרת האיזונים והבלמים בין הנשיא לקונגרס, המינויים הבכירים בממשל מתבצעים על-ידי הנשיא, בהסכמת הסנאט. החוקה מוסיפה וקובעת כי: "בסמכותו של הנשיא למלא את כל המשרות המתפנות בעת פגרת הסנאט,  על ידי מתן הסכמה שתוקפה יפקע בתום מושבו הבא של הסנאט". במלים אחרות, בתקופת פגרה של הסנאט, הנשיא רשאי לערוך מינויים לתקופה מוגבלת גם ללא קבלת הסכמה מצד הסנאט. סעיף זה מגביל כוחו של הסנאט לעכב מינויים לרשות המבצעת, מתוך תפיסה כי נזקו של עיכוב ממושך רב.

מזה תקופה ממושכת הסנאט מסרב לאשר מועמדיו של הנשיא אובמה לתפקיד ראש הרשות החדשה להגנת הצרכן במגזר הפיננסי. סירוב הסנאט הוא עקרוני, ונובע מהדרישה כי ייערכו תיקונים בנוסח החוק המקים את הרשות, ובכלל זאת, כי בראש הרשות החדשה תעמוד ועדה בת מספר חברים ולא אדם אחד. יש הטוענים כי דרישות אלו נובעות מלחצים של המגזר הפיננסי, המפעיל לצורך כך את הלובי שלו בסנאט. בכל אופן, זה עניין משמעותי בסדר היום הציבורי בארצות הברית. חברי הסנאט, המודעים לסמכותו החוקתית של הנשיא לערוך מינויים בתקופת פגרה, פעלו לכינוסו הפורמלי של הסנאט אחת לשלושה ימים, מבלי שעל סדר יומו של הסנאט מונח עניין מהותי כלשהוא. כל הרציונל בכינוסים חריגים אלו של הסנאט הינו למנוע האפשרות לערוך מינויים "בתקופת פגרה". אני יודע שזה נשמע כמו גן ילדים, ולא אחד מוצלח במיוחד, אבל זו תוצאה של משטר האיזונים והבלמים בין הרשויות בארצות הברית. הנשיא אובמה, המנסה ללא הצלחה מזה תקופה ממושכת למנות את ראש הרשות הנ"ל, החליט לפעול באופן חד-צדדי, למנות את ראש הרשות מכוח סמכותו החוקתית האמורה, על רקע הטענה כי בכינוסים הפורמליים אין כדי לשנות מכך שהסנאט מצוי בפגרה.

מה שמעניין בפרשה זו הוא האופן שבו אותם משפטנים שמרניים שתמכו בסמכותו החוקתית הרחבה של הנשיא בתקופת ממשל בוש מתנגדים כעת להפעלת הסמכות על-ידי הנשיא אובמה. כך, ג'ון יו, שאוזכר לעיל כ-"מוח" המרכזי באג'נדה המשפטית של ממשל בוש, טען לאחרונה בעיתונות האמריקאית כי הנשיא אובמה חרג במינוי האמור מהסמכות המסורה לו על-פי החוקה. לדבריו, הנשיא אובמה לקח לידיו את הסמכות לקבוע מתי הסנאט מצוי "בתקופת פגרה" וקבע כי בנסיבות בהן לא מתבצע פעילות אמיתית בסנאט, תנאי זה מתקיים. לדברי יו, דבר זה חורג מסמכותו של הנשיא:

This, in my view, is not up to the president, but the Senate. It is up to the Senate to decide when it is in session or not, and whether it feels like conducting any real business or just having senators sitting around on the floor reading the papers. The president cannot decide the legitimacy of the activities of the Senate any more than he could for the other branches, and vice versa.

אינני מעוניין להיכנס לדיון הקונקרטי – האם אכן רשאי הנשיא לערוך המינוי האמור. יש טעמים כבדי משקל בשני הצדדים (לעמדה הפוכה לזו של יו, ראו עמדתו של לורנס טרייב מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד. כן ראו עמדתו השונה של ברוס אקרמן וסיכום העמדות השונות שהופיעו בעיתונות הכתובה ובבלוגוספירה המשפטית). מה שמעניין זו העובדה כי אותו משפטן, שתמך בעבר בפרשנות חסרת תקדים לסמכותו החוקתית של הנשיא, שינה עמדתו מן הקצה אל הקצה, כשהשתנו הנסיבות והתחלף הנשיא. עמדתו של יו מעוררת קושי. היא מעוררת את הדיון על היחס שבין המשפט לבין הפוליטיקה – האם ההבדלים בעמדתו של יו הם פועל יוצא של עקרונות משפטיים שונים שחלים על הסיטואציה, או שמא השיח המשפטי מהווה במקרה זה כסות לשיח פוליטי.

יש טעמים רבים התומכים בראיית המשפט כנפרד מפוליטיקה. ככל שהמשפט הוא רק כסות לפוליטיקה, מדוע יש בו צורך? על-פי גישה זו, ראוי לתמוך בוודאות של המשפט ובמקצועיות שלו. גישה זו רואה בעמדתו של יו אופורטוניזם משפטי (אלא אם מקבלים אבחנות שניתן לערוך בין שתי הסיטואציות – אבחנות שלטעמי אינן יכולות לעמוד). אלא שאז מתעוררת השאלה, האם השאיפה למשפט מקצועי ונייטרלי (מבחינה פוליטית) היא אפשרית בכלל. כאן נכנסות לדיון ערב רב של תיאוריות משפטיות המדגישות את הזיקה שבין המשפט לבין עמדות פוליטיות, כדבר שהינו בלתי-נמנע. נשאיר ויכוח עקרוני זה ללא הכרעה.

Advertisements