תגיות

רגע לפני תום השנה האזרחית ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה אשר דחה את ערעורו של אחמד אבו עג'ווה, אימאם יפואי מוכר, המשמש אימאם מזה 17, מאז היותו בן 19. אבו עג'ווה הגיש מועמדותו למשרת אימאם של מסגד ג'בליה ביפו. עם סיום ההליך הראשוני, התברר שאבו עג'ווה נותר המועמד היחיד אשר עמד בתנאי הסף. ובכל זאת – הוא לא קיבל את המשרה. הכיצד? ובכן, כאן נכנס לתמונה גורם אשר עומק חשיבותו לא היתה ידועה עד כה ככל שהדברים נוגעים למכרזים לתפקידים במשרד הפנים ובשירות המדינה בכלל – שירות הביטחון הכללי (השב"כ). התברר שלאחר הגשת טפסי המכרז זומן אבו עג'ווה לפגישה עם "מקס", רכז השב"כ ממחוז צפון. חוות דעתו של מקס על פועלו ארוך השנים של אבו עג'ווה לא היתה חיובית. חמש התבטאויות שלו, הראשונה משנת 1999 והאחרונה משנת 2007, עמדו לו לרועץ. הסבריו של אבו עג'ווה, לפיה חלק מההתבטאויות הוצאו מהקשרם, חלק תורגמו באופן משובש, והאחרונה (משנת 2007) הוכחשה כליל – לא הועילו. החלטת ועדת המכרזים מדברת בעד עצמה:

"הוועדה שקלה את הנתונים כפי שהוצגו בפניה, ואת תגובת המועמד והחליטה פה אחד לא לקבל את המועמד למשרה, בהסתמך על החומר המודיעיני שהובא בפניה ובהתחשב בחומרת המעשים המיוחסים לו, לפיהם ניתן ללמוד על אדם קיצוני שמהווה סכנה לביטחון ושלום הציבור ביפו, במיוחד בשים לב לרגישות במרקם היחסים העדין שבין האוכלוסייה היהודית והערבית ביפו."

רוצה לומר – דחייתו של אבו עג'ווה היתה בבחינת כרוניקה של תוצאה ידועה מראש. לא היה דבר בכישוריו, הכשרתו או ניסיונו שיכול היה לשנות את התוצאה. ערעורו של אבו עג'ווה על החלטת ועדת המכרזים נדחה על ידי בית הדין האזורי לעבודה, וכך גם ערעורו לבית הדין הארצי לעבודה.

מקרה זה מעלה, לדעתי, שתי סוגיות מעניינות. הראשונה היא בעלת מאפיינים מוסדיים: האם לוועדת מכרזים סמכות לפנות לשב"כ כדי לקבל חומר מודיעיני אודות מועמד לשירות המדינה, בתפקיד שאינו בטחוני? השנייה היא בעלת מאפיינים מהותיים, ועקרוניים יותר: גם אם ההתבטאויות המיוחסות לאדם מעידות על הפגמים המיוחסים לו, האם ניתן לשקול אותם כבסיס להתאמתו לעבודה?

ראשית, אם כן, לסוגיה המוסדית. האם מותר היה לוועדת המכרזים להתחשב ואולי אף, רחמנא ליצלן, להכפיף את שיקול דעתה בפני אזהרותיו וחוות דעתו של השב"כ. שר ההיסטוריה צוחק לו. היה היה פעם ראש ממשלה ושר ביטחון, אשר ביקש לחסום את העסקתו של אדם כמורה בתיכון בשל התבטאויותיו כנגד צה"ל ובענייני ביטחון. בית המשפט העליון אמר לו, ואיני יכול להתאפק: לא בבית ספרנו. וכך הוא פסק:

אומרים לנו: אבל ענייני בטחון שאני, וזה- המבקש – מסוכן הוא, נגד צבא ישראל הוא מטיף ותחת בטחון המדינה הוא חותר. התשובה על כך היא: אדם כזה, לא רק במחלקה, בין תינוקות-של-בית רבן, אלא אף בבית מסחר, במשרד, בחנות, בסדנא וברחוב, בין בני אדם שבגרו, לא יכירנו מקומו: ולא רק את פרנסתו מותר לקפח אלא גם חירותו האישית מותר לשלול. כל מי שמטיף כיום להרמת נשק נגד צבא ההגנה לישראל, הנכס היקר ביותר שבא לידינו לאחר קום המדינה, או נגד ממשלת ישראל, את נפש האומה הוא קובע, ועליו ליתן את הדין על מעשיו ועל פעולותיו. אולם מדינתנו מושתת על שלטון החוק ולא על שלטון אישים. … אם דעותיו של אזרח פסולות, חייו אינם הפקר ודמו אינו מותר; ואין נועלים בפניו שערי פרנסה ואין יורדים לחייו בדרך אדמיניסטרטיבית בלבד." (בג"ץ 144/50 שייב נגד שר הביטחון, פ"ד ה 399, בעמ' 406-407)

אכן, אותו מורה היה לא אחר מאשר פרופ' ישראל אלדד (שייב), אשר השתייך למה שהיו מכנים היום "הימין הקיצוני". אך דעותיו אלו לא די היה בהם כדי לפוסלו מתפקיד של מורה ומחנך, בהעדר הסמכה בחוק. ויש לתת את הדעת: הימים הם ימי קום המדינה; האיומים מבית ומחוץ רציניים ואמיתיים; ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, הוא בבחינת "כל יכול" ואבי האומה; וחוק יסוד: חופש העיסוק יפציע אל העולם רק בעוד למעלה מ-40 שנה. וכל האמור לא מנע מבית המשפט העליון לומר: עד כאן.

ואף שנראה שפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין שייב כאילו נכתב ממש על עניין אבו עג'ווה (למעט העובדה שבמקרה הנוכחי אין טענה של הסתה כנגד צה"ל או כוחות הביטחון), בית הדין הארצי לא מצא לנכון לאזכר את עניין שייב או לבחון את המקרה הנוכחי לאור עקרונותיו. יתר על כן, גם חוק יסוד: חופש העיסוק לא מצא את מקומו בין דפי פסק הדין.

כיצד נימק, איפוא, בית הדין הארצי את הלגיטימיות שבהסתמכות על חוות דעתו של השב"כ? כך קובע המשנה לנשיאה, השופט פליטמן:

תפקיד האימאם הינו תפקיד ציבורי רב חשיבות. האימאם נמנה על מנהיגי הקהילה הדתית. למעשיו והתבטאויותיו השפעה רבה על הציבור הנוהה אחריו, כך שמחד בידו להצית את אש הקנאה הדתית ולהעצים האיבה בין הדתות בתל אביב יפו ומעבר להן. ומאידך, יש בידו לתרום להרגעת רוחות סוערות והשכנת שלום וקירוב לבבות.

והשופטת רוזנפלד מסכימה:

האימאם נמנה על מנהיגי הקהילה הדתית. בידו האפשרות לעשות ולפעול לקירוב לבבות בין העדות השונות, ובאותה מידה נתון לו הכוח להעצים איבה, ולהקשות על  דו קיום בשלום של בני הדתות השונות בעיר תל אביב יפו. בהתאמה לכך, נמצא בנוסח המכרז, בין "פירוט מאפייני המשרה", כי על האימאם "להיות פעיל ברמה החברתית ציבורית ויחזק את הקשרים בין העדות ולפתור הבעיות הדתיות והחברתיות המקומיות בעירו.   …   לפני הוועדה הונח מידע אודות  פעילותו הציבורית של המערער. מידע זה היה רלוונטי ביותר לבחינת התאמתו למשרה, במיוחד בשים לב לפעילות החברתית הנדרשת בין מאפייני המשרה,  דווקא לחיזוק הקשרים שבין העדות השונות".

הדברים נכוחים וברורים. למעשה, ניתן לומר שבהפנייה המפורשת של המכרז לדרישה שהאימאם יהיה "פעיל ברמה החברתית ציבורית ויחזק את הקשרים בין העדות ולפתור הבעיות הדתיות והחברתיות המקומיות בעירו" יש משום הצדקה לבחינת כלל התנהלותו של מועמד. אולם, עדיין במסגרת הבחינה מוסדית, יש מקום לשאלת תם: האם השב"כ מומחה לקירוב לבבות? אם היו ועדת המכרזים ובתי הדין לעבודה מעוניינים לבחון את פעילותו של המועמד לקירוב לבבות בין העדות השונות, האם לא היה מקום לערוך בחינה מעמיקה לסוגיה זו בדיוק, לזמן עדים, לשאול את דעתם של תושבי יפו ולקבל הערכה מושכלת יותר? למעלה מן הצורך אומר שבירור אנקדוטלי שערכתי עם מספר תושבי יפו (את אבו עג'ווה עצמו מעולם לא פגשתי) שמעתי דווקא על אופיו הנוח והנעים ועל פעילות ענפה שלו בדיוק בתחום של קירוב לבבות.

ולסיום – השאלה המהותית: כאמור, ניתן להיתלות בדרישה להתאמת המועמד לתפקיד המחייב חיזוק הקשר בין העדות השונות וקירוב לבבות כבסיס פורמלי לעריכת בדיקה זו. אולם, האם יש מקום, מבחינה מהותית, לדרישה זו לכתחילה? הרציונאל של פס"ד שייב מחייב, לטעמי, תשובה שלילית לשאלה זו, ומסקנה זו מתחזקת לאור חוק יסוד: חופש העיסוק. תפקיד האימאם כמנהיג קהילה יכול, כמובן, להצדיק טענה להעדפת אנשים סובלניים המקדמים את אהבת הבריות, עניין החסר באופן כואב במקומותינו. אבל קשה לומר שנימוק זה חל פחות על מורים, על עובדים סוציאליים קהילתיים, על מדריכי נוער ועוד – כולם תפקידים הקיימים בשירות הציבורי. האם עלינו לצפות עתה לחוות דעת מטעם השב"כ לפני כל מינוי כאמור?

ותהייה אחרונה, נאיבית במודע – האם הדרישה לפעילות חברתית המקרבת לבבות היא חלה על אנשי דת אחרים שהם, נניח, יהודים, בהם מי שחתום על "פסקי הלכה" האוסרים השכרת דירות לערבים, או מי שמחייב הפרדת עובדים יהודים מעובדים ערבים? סתם תהייה.

מודעות פרסומת