תגיות

, , ,

כבר התבטאתי כאן מספר פעמים ביחס לשימוש בשוֹנוּת בין דינים ככלי להרחבת טווח האפשרויות של הפרט (למשל כאן וכאן). אני רוצה להציע כאן שימוש בשוק המשפטי בהקשר נוסף, והוא הזכות שלא לחיות.

חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005, מסדיר את מעמד רצונו של חולה הנוטה למות ביחס להארכת חייו. החולה בו דן החוק הוא מי שחולה במחלה חשוכת מרפא וצפוי למות תוך שישה חודשים. דיון מפורט בחוק נערך מעל במה זו בעבר, אולם לענייננו כאן די לציין כי החזקה היסודית שקובע החוק, והצובעת את כל החוק וההסדרה בנושא, קובעת  גם ביחס לחולה כזה כי:

חזקה על אדם שהוא רוצה להוסיף לחיות, אלא אם כן הוכח אחרת; לא הוכח אחרת מעבר לכל ספק סביר – יש לנטות לטובת הרצון להוסיף לחיות.

בהתאמה לחזקה זו קובע החוק בסעיף 15, כי יש לכבד את רצונו של חולה הנוטה למות (ככל שהוא כשיר משפטית) ואשר אינו רוצה שחייו יוארכו, אולם על המטפלים בו לעשות מאמץ סביר לשכנעו לקבל חמצן, מזון, נוזלים וטיפול במחלות רקע ובכאב – כלומר לשנות את דעתו. עם זאת, אם החולה סובל סבל משמעותי (כלומר כזה שאדם סביר היה מוכן לפגוע משמעותית באיכות או תוחלת חייו כדי להפסיקו), ואינו רוצה שחייו יוארכו, מורה החוק להימנע מטיפול בו בהקשר לבעייתו הרפואית חשוכת המרפא, לרבות חיבור למכונת הנשמה.

עוד קובע החוק (ס' 19-21) כי אין לעשות כל פעולה, כולל טיפול רפואי, אשר תוצאתה הקרובה לוודאי היא גרימת מוות; אין להפסיק טיפול רפואי רציף באופן שעלול להביא למוות; אין לסייע להתאבדות של חולה.

התוצאה היא כי רק במצב בו אדם הוא חולה הנוטה למות כהגדרת החוק, ואם הביע את רצונו בעצמו או על ידי מיופה כוח שחייו לא יוארכו, ניתן לחסוך ממנו טיפולים מאריכי חיים כגון חיבור למכונות הנשמה והזנה. בנוסף, סעיף 15 הנ"ל שב ומסדיר את האיסור על המתת חסד בישראל,  לפיו אין לסייע לאדם למות, גם אם הוא חשוך מרפא וסובל סבל משמעותי כהגדרת החוק. חולה כזה, אשר כבר חובר למכונת הנשמה או הזנה למשל, אין לנתקו. עמדה זו עולה במידה אחת עם עמדת המשפט העברי בהקשר זה, המתירה שלא להאריך חיים, אולם אינה מתירה לקצרם.

תוצאה זו היא מרה ומגבילה מבחינת פרטים אשר תופסים את הזכות למות כחלק אינטגרלי מזכותם לחיים ולכבוד. היא קשה במיוחד נוכח העובדה שמדובר באחד העניינים האינטימיים בחיי האדם, ושכיבוד כל עמדה מלבד זו של החולה משמעה הסבת כאב וסבל ניכרים לחולה. הקביעה של המחוקק שכל חיים הם ראויים ועדיפים על המוות בכל נסיבה היא כפייה של עמדה חיצונית על מי שמוטל במיטה ונאלץ למלא אותה תוך ייסורי גוף ונפש, באופן ששולל את האוטונומיה שלו לבחור שלא לסבול.

יש המנסים לשנות את הדין הישראלי ביחס לזכות למות בכבוד, וליצור כאן הסדר ברוח הנהוגה במדינות אחרות בעולם, המאפשרות לאדם להביע את רצונו למות  (למשל אגודת ליל"ך). כך, גם לישראלים תובטח הזכות והאפשרות למות בכבוד. באופן פרדוקסלי, הבטחת זכות זו עשויה דווקא להאריך חיים, שכן ככל שיובטח לפרטים הישראלים כי המוות יהיה אפשרי בעתיד אם יזדקקו לו, יגדל הסיכוי שהם יסכימו לקבל טיפול ולהתחבר למכונות בשלב ראשון, מתוך ידיעה שאם הטיפול לא יסייע, ניתן יהיה להפסיקו. זוהי פעילות ראויה ומבורכת.

מה לשוק המשפטי ולכל זה?

עיון בחוק מעלה בבירור כי העמדות שבו אינן חלות על אזרחים ישראלים, אלא על חולים בתחומי מדינת ישראל. מכאן שאין כל איסור על ישראלים להסתייע בגורמים זרים בכדי לסיים את חייהם, ובלבד שיעשו זאת מחוץ לתחומי מדינת ישראל. כך היה למשל בעניינו של עדי טלמור . טלמור בחר בשוויץ, הניצבת לצד מדינות רבות אחרות בעולם המאפשרות הליכים דומים (למשל: הולנד, שוודיה, בלגיה, ושינגטון ואורגון בארה"ב).

כל המדינות הנזכרות לא ויתרו על הזכות לחיים כערך יסוד, והן אינן מתירות סיוע להתאבדות סתם, אלא רק במקרה של חולים בדרגות שונות של סבל. הן מציעות אלטרנטיבה למי שמעוניין לשלוט באופן או במועד שבו ימות נוכח סבל אפשרי, והן עושות זאת בצורה סבירה, תוך יצירת איזון אחר לערכים המקובלים גם אצלנו. לפחות חלק מחוקי המדינות המאפשרות אי הארכת חיים או המתת חסד פתוחים לכל מי שיאושפז בתחומן, ובכך הן מזמינות למעשה לתחומן חולים שאינם מעוניינים בהארכה מלאכותית של חייהם, בין אם משום שהם כבר אובחנו כבעלי מחלה חשוכת מרפא וגמרו בדעתם למות (כזה היה כנראה עניינו של טלמור), ובין משום שהם עתידים לעבור הליך רפואי מסוכן, ומבקשים להבטיח שאם ההליך ייכשל, חייהם לא יוארכו.

שימוש בכלים של שוק משפטי על אי הארכת חיים היא פשוטה בהרבה מאשר בהקשרים האחרים ביחס אליהם דנתי במושג השוק המשפטי, משום שכאן מדינת המקור (ישראל) לא תצטרך לשאת בתוצאות כלשהן של ההליך בחו"ל, למעט הקבורה בישראל ככל שתתבקש, ביחס אליה עשויים להתעורר קשיים לאור הדין הדתי ועמדתו ביחס למתאבדים. בכל ההיבטים האחרים, די בכך שהדין הישראלי אינו אקסטרה טריטוריאלי ולא יטיל על המסייעים לאי הארכת החיים אחריות כלשהי – פלילית או אחרת, למשל שלילת ירושה – כדי לאפשר שוק משפטי. נדמה כי אפילו העלויות הכספיות הכרוכות במוות כזה יכולות להיות מכוסות במסגרת פוליסת ביטוח מתאימה, בדומה לפוליסות הקיימות המבטחות בגין טיפול רפואי והטסת גופה מחו"ל.

אדם כמובן אינו יכול לשלוט במדינה בה יחלה, הגם שבדרך כלל יש להניח שיהיה זה במדינה בה הוא חי ומזדקן. עם זאת, יש מצבים שהסיכונים בהם צפויים, ובהקשר זה הידע אודות הזכות למות בכבוד יכול לסייע בקבלת החלטה. כאשר אדם עתיד לעבור הליך רפואי מסוכן, נראה כי בין הסיכויים והסיכונים שהוא עשוי לשקול יהיו לא רק אלה הרפואיים, אלא גם המשפטיים, כלומר הסיכון לחודשים ושנים של חיים בסבל, בבלי דעת, או תוך חיבור למכונות הנשמה. תיירות רפואית היא עובדה קיימת. תיירות רפואית שתאפשר חיים במקרה של הצלחה ומוות במקרה של כשלון יכולה להיות פורייה ומועילה למשתמשים בה, ולאפשר פרשנות אישית למושג קדושת החיים, גם כשהקדושה הזו משמעה, לעיתים, מוות.

===

בהקשר זה, מחר יתקיים הכנס "חמלה בסוף החיים"  לזכרו של עו"ד יהודה מצא ז"ל המאורגן על ידי המרכז הבינלאומי לבריאות, משפט, ואתיקה באוניברסיטת חיפה.

Advertisements