תגיות

, , , ,

גידוף נפוץ המופנה כלפי אנשי ימין האחראים ל'חקיקת הימין החדשה' (הזוכה לכינויים כ'חוק החרם', 'חוק הנכבה', 'חוק ההשתקה') הוא 'פשיסט'. 'פשיסט' מהו? בניגוד לאידיאולוגיות רווחות אחרות, כגון 'קומוניזם', 'סוציאליזם', או 'ליברליזם', הגדרת ה'פשיזם' סובלת ממספר בעיות. ל'פשיזם' אין 'כתבי קודש'. הרוצה לדעת קומוניזם מהו, ייכבד ויפתח את כתבי החבר מרקס או את כתבי החבר לנין. הרוצה לדעת 'ליברליזם' מהו, יכול לקרוא בכתבי ג' ס' מיל, ג'ון רולס, ואחרים. 'כתבי הקודש' של הפשיזם, ככל שאלו היו קיימים, אינם מאוגדים בקנון המוסכם על הכל, ומוכתמים בכתמים קשים של תוצאותיו הקשות של הפשיזם, המונעים התייחסות אקדמית רצינית. בעיה נוספת היא שכדגם לפעולתה הרצויה של מדינה, מועטות המדינות שהיו פשיסטיות במוצהר. אלו שחוו דגם זה חוו אותו כעווית אלימה בת מספר שנים מועט, שהסתיימה בקטסטרופה. כך שהעדרו של בסיס אידיאולוגי ברור, והעדרו של דגם פועל ומאריך ימים אליו ניתן ליצור השוואות, מונעות התייחסות ראויה לגידוף זה, ומותירות אותו בחזקת גידוף בלבד.

ובכל אופן, האם יש בו ממש, בגידוף זה? מבלי להיכנס לפרטים או להביא אסמכתאות מרובות, ועם כל ההסתייגויות האלו, ניתן לומר שהפשיזם מעניק מעמד מרכזי ל'מדינה'. 'המדינה' היא האורגן המרכזי במערכת הפשיסטית. כמובן שאין המדובר בתפקידה של המדינה במישור הכלכלי – כאן הפשיזם לא הצליח ליצור דגם היכול לעמוד מבחינת הקוהרנטיות כאתגר לדגם הליברלי או הסוציאליסטי. ולהיפך, אחת הביקורות הנוקבות על הפשיזם, מ"בהמות" של פרנץ נוימן ועד "הארורים" של ויסקונטי, היא כי הוא מסווה דק לפעילותם של בעלי ההון. אך במישורים אחרים, המדינה היא חזות הכל בפשיזם. מושכלה ראשונית. ממנה יוצא הכל ואליה מגיע הכל. במובן זה, חלק ניכר מפעילות החקיקה הימנית החדשה אינו פשיסטי, אלא להיפך. הימין החדש מפריט את המאבק האידיאולוגי, מקטין וממעיט בתפקידה של המדינה, ואף חותר תחתיה במובן ידוע.

מאמר שפירסמתי ב"זמנים" (זהירות – PDF) חושף פרשייה לא מאוד מוכרת מההיסטוריה המשפטית של ארצות הברית. במהלך רוב המאה ה-20 היה נהוג  עיקור בכפייה של 'רפי שכל', שקיבל אף גושפנקא רשמית של בית המשפט העליון בארצות הברית בפסק הדין הידוע לשימצה של השופט הולמס בעניין "באק נ. בל" .(Buck v.Bell, 274 U.S. 200 [1927]) בעניין זה עתרה לבית המשפט העליון בארצות הברית אישה בשם קארי באק, כנגד החלטתו של מנהל מוסד לרפי שכל בשם בל לעקרה בכפייה. פסק דינו של השופט הולמס לפיה די לה לחברה בשלושה דורות של אימבצילים, וכי רפי שכל כקארי בק דינם עיקור בכפייה, היא כתם נורא על קריירה משפטית מזהירה, והיא איפשרה עיקורם בכפייה של 65,000 אמריקנים 'רפי שכל', פעולה שנפסקה לחלוטין אך בסוף שנות השבעים.

כבר מקריאת שמו של פסק הדין עולה שאלה – מדוע אין פסק הדין מוכתר בכותרת "באק נ. ארצות הברית" או "באק נגד וירג'יניה"? התשובה היא מאוד מעניינת. מבצע העיקור בכפייה לא היה מבצע של המדינה. המדינה נסוגה הצידה, ואיפשרה פעולה של גופים פרטיים שיזמו וביצעו את מבצע העיקור הכפוי, לשם קידום אידיאולוגיה שנויה במחלוקת הקרויה 'אאוגניקה' ולפיה אלו הנושאים תכונות הנתפסות כחיוביות צריכים להתרבות ככל האפשר, ויש למנוע את התרבותם של אלו הנושאים תכונות הנתפסות כשליליות. גופים אלו יזמו את ההליך המשפטי בעניין באק נ. בל. בהליך זה הביעה המדינה את הסכמתה העקרונית לאידיאולוגיה האאוגנית, ומכאן ואילך פעלו המוסדות האאוגניים את פעולתם, באישור המדינה, אך ביזמה וביצוע פרטיים לחלוטין. במקומות אחרים בהם פעלה תכנית עיקור כפוי נרחבת במאה ה-20, גרמניה הנאצית ושבדיה הסוציאל דמוקרטית, היה ההליך הליך יזום ומבוצע על ידי המדינה. בארצות הברית הפריטה המדינה את ההליך, ואיפשרה ביצועו על ידי גורמים פרטיים. לא היה זה עניינה של מדינת וירג'יניה כי קארי באק תעוקר. ד"ר בל הפך זאת לעניינו, קיבל את הסכמתה של המדינה, ועיקר, ביזמתו ועל חשבונו, את הגב' באק שאיתרע מזלה להיות מאושפזת במוסד לרפי שכל בראשו עמד.  המאבק האידיאולוגי הופרט. המדינה זזה הצידה, ואת המלחמה ב'רפי השכל' ניהלו גורמים פרטיים.

ולענייננו – החקיקה החדשה רואה באופן שלילי מספר פעילויות בהן עוסקים אזרחי ישראל. השמצתם של עובדי ציבור, קריאה לחרם על מדינת ישראל, ואף ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל. המחשבה הפשיסטית הייתה מביאה לאיסור פלילי על פעילויות אלו. הדרך הישירה והפשוטה בה המדינה יכולה להתערב ולמנוע פעילויות הנתפסות כלא רצויות היא באמצעות קביעת איסור פלילי. אך החקיקה לא הלכה בדרך זו. היא הלכה בשתי דרכים אחרות.

הדרך הראשונה היא באמצעות שלילת הטבות כספיות. בחוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א – 2011 (שייקרא להלן בכינויו העממי "חוק הנכבה") מוסמכים הגורמים האחראים על תקצוב גופים מתוקצבים וגופים נתמכים להפחית מהסכומים שיש להעבירם מתקציב המדינה לגוף המבצע רשימה של כמה וכמה דברים שליליים ובכללם "ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל". בחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א – 2011, (שייקרא להלן בשמו העממי "חוק החרם") מוסמך שר האוצר לשלול הטבות אלו ואחרות הניתנות למי שקורא לחרם פומבי על מדינת ישראל.

זהו שלב נמוך בהרבה מקרימינליזציה של הפעולה. למעשה מתאפשרת פעולת גורמים פרטיים הנהנים ממימון פרטי ומבצעים את כל הפעולות השליליות – קריאה לחרם וציון יום העצמאות כיום אבל. זו גם אינה נמנעת מ'גופים נתמכים' או גופים הרוצים להנות ממגוון ההטבות הנשללות על פי חוק החרם, אך במקרה זה יהיה עליהם לקחת את הסיכון כי שר האוצר יחליט לפגוע בהטבות אותן הם רוצים לקבל.

הדרך השנייה היא מעניינת בהרבה בהקשר זה. חוק החרם הופך את פירסומה של קריאה לחרם על מדינת ישראל לעוולה אזרחית. הוא עושה את זה באופן מוזר ומבולבל, לדעתי, כי נוצר מצב בו בגין פעולה אחת של קריאה לחרם יכול כל אדם שהוא לתבוע באופן נפרד, מה שאומר שאפשר לתבוע כל מפר עשרות, מאות ואלפי תביעות נפרדות, והוא יצטרך להתגונן מפני כל אחת ואחת מהן, אבל זה כבר סוטה מעט מהעניין. באופן דומה מגדיל התיקון מס' 10 לחוק לשון הרע (שייקרא להלן בשמו העממי "חוק ההשתקה") את הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הוצאת לשון הרע, מבלי להגדיל באופן דומה את הסנקציה הפלילית הקבועה באותו החוק עצמו. לשם המחשה, חוק ההשתקה מתיימר (הוא טרם התקבל) להגדיל את הפיצוי מ-50,000 ₪ ל-300,000 ₪. באופן יחסי הייתה גם הסנקציה הפלילית אמורה לגדול משנה מאסר לשש שנים.

הפעולה כנגד הפעולות הנתפסות כשליליות מופרטת. המדינה אינה בעלת עניין בקריאות לחרם כנגדה, או בהוצאת לשון הרע כלפי בעלי תפקידים בה. היא מעבירה את הפעולה הזו לגורמים פרטיים. אלו יכולים לתבוע או לא לתבוע כרצונם. החלטתם בעניין זה היא עצמאית לחלוטין. זה אינו פשיזם. זהו מעין גידול פרא של ליברליזם, אם יש בכלל איזה סוג מחשבה סדור מאחורי חקיקה זו. התוצאות, אגב, יכולות להיות בעייתיות בה במידה. גורלם של קארי באק ו-65,000 'רפי שכל' כמותה (כיום היו קוראים להם 'אוכלוסיות מוחלשות'. יש אף מאמרים הסבורים כי המדובר ביזמה לג'נוסייד של אמריקנים ילידים) שעוקרו ביזמה פרטית במדינת חוק ליברלית אינו שונה מגורלם של אלו שעוקרו בגרמניה הנאצית או בשבדיה הסוציאל דמוקרטית.

החוקים הללו מצמצמים את תפקידה של המדינה, ממעיטים בו, ומוציאים את המדינה כגוף מן המשחק הפוליטי. אם נתייחס להגדרתו הקלאסית של מקס ובר למדינה, המופיעה בספר "הפוליטיקה כתורת מקצוע" –

"המדינה היא אותו ציבור של בני אדם… התובע לעצמו (בהצלחה) את זכות המונופולין לשימוש באלימות על פי הדין".

אין צורך להיכנס אף להגדרות של 'אלימות סימבולית' בתורות סוציולוגיות כתורתו של בורדייה על מנת לבחון האם בחקיקה זו שומרת המדינה לעצמה את המונופולין על השימוש באלימות. הגשת תביעה אזרחית וניהולה באופן מוצלח עד סיומה יכולה לכלול אלמנטים של אלימות, כעיקולים ושלילת חירות, והיא מעשה אלים לפי כל קנה מידה. החקיקה החדשה ממעיטה מסמכות המדינה ומעניקה חלק מאותו מונופולין על השימוש באלימות באופן לגיטימי לציבור פרטי. באופן דומה ניתן לראות את החקיקה בהקשר של תורתו של קרל שמיט, הרואה בריבון את 'מי שמחליט על מצב החירום'. גם במדינתנו השרויה במצב חירום רשמי מהרגע בו נוסדה, יש לראות בהפרטת ההחלטה מתי ואיך לפעול במצב החירום, ואת ההחלטה על האבחנה בין 'אויב' ו'ידיד' הנמצאת במרכז תורת המדינה של שמיט, משום המעטה משמעותית בסמכות המדינה, ששמיט, כמי שהתקרב מאוד לפשיזם ולנציזם (אך לא חצה את הקו הלגיטימי, לדעת רבים) היה נרתע ממנה.

המאבק שנאבקים אנשי הימין הוא כנגד 'האליטות' שאיבדו את כוחן זה מכבר, בשם של קבוצת התייחסות לא ברורה – מתנחלים? מזרחים? מעוטי יכולת? המייצגת כביכול איזו אמת אותנטית שאיבדו אותן 'אליטות'. מאבק זה מתורגם למאבק כנגד 'בית המשפט העליון' או 'הפרקליטות' שני מוסדות מובהקים המייצגים את כוחה של המדינה. חלק מהמתקפה על מוסדות אכיפת החוק היא העברה זו של העימות האידיאולוגי משדה הקרב הציבורי לשדה הקרב הפרטי, וראייתו כעימות בין פרטים. הרי ברור שאם הפעולות כקריאה להטלת חרם הן כה שליליות, הרי שהיה מקום שהמדינה, באמצעות גורמי אכיפת החוק העומדים לרשותה – בתי משפט, פרקליטות, משטרה, תפעל למניעתן. החקיקה החדשה אינה סומכת על גורמים אלו. היא מביעה חוסר אמון מובהק במדינה ובאורגנים שלה, ומותירה את אכיפת ההתנהגות הראויה לידי הגורמים הפרטיים.

אם כן לא חיזוק פשיסטי של כוחה של המדינה, ולא פשיזם, ואף לא משהו המתקרב לכך. יש כאן הפרטה של העימות האידיאולוגי, המעטה בכוחה של המדינה ואף חתירה תחתיו.

מודעות פרסומת