תגיות

, , , , , ,

אם יש דבר אחד בו מפורסם בית המשפט העליון בישראל, בשבתו כבג"ץ, הרי זו הנכונות שלו לפתוח את דלתותיו לכולם. ובשפה יותר משפטית: ראשית, זכות העמידה הורחבה במובן זה שכמעט כל אחד יכול לעתור לבג"ץ, כל עוד הוא טוען לפגיעה בשלטון החוק. שנית, דוקטרינת השפיטות נשחקה במובן זה שכמעט כל נושא נחשב שפיט, קרי, קיימות אמות מידה משפטיות להכריע בסכסוך, ובית המשפט הוא המוסד הראוי להכריע בסכסוך (כידוע, אלו הם עקרונות השפיטות הנורמטיבית והשפיטות המוסדית שנקבעו בפסק הדין בעניין רסלר).

למרות שרבים רואים בפסק הדין בעניין בנק המזרחי, אשר חולל את המהפכה החוקתית, כפסק הדין החשוב ביותר של בג"ץ (ה Marbury v. Madison הישראלי), ניתן לטעון (במידה רבה של צדק) שהשפעתו האופרטיבית של פסק הדין היא מוגבלת. כך, משום שהוא בסך הכל הכפיף חקיקה ראשית לחוקי יסוד, וממילא מרבית הזכויות שהוכרו בחוקי היסוד הוכרו בפסיקה, למשל, חופש ביטוי, שוויון, עיסוק וכו'. המהפכה החוקתית, אפוא, עשתה לחקיקה ראשית פחות או יותר מה שבית המשפט עשה במשך שנים לחקיקת משנה, תקנות, חוקי עזר עירוניים, הנחיות מנהליות וכד'. ממילא, מרבית הפגיעה בזכויות יסוד מתרחשת בחקיקת משנה ולא בחקיקה ראשית. המהפכה האמיתית והמשמעותית יותר, אם כן, התרחשה בשנות השמונים. אני אקרא לה "מהפכת הנגישות". ברור שמהפכת הנגישות לא הייתה נקיה מספקות (ראו, למשל, את המחלוקת בין אלון לברק בפסק הדין בעניין ז'רז'בסקי כדוגמא אחת בלבד).

גם מבחינה פוליטית מהפכת הנגישות לא עברה בקלות. אמנם בשנים הראשונות מרבית הציבור תמך בהרחבת הנגישות לבג"ץ (על פי סקרים המובאים בספרם של ברזילי, יער-יוכטמן, ויער על בית המשפט העליון), אולם עם הזמן, ובמיוחד בשנים האחרונות, מעמדו של בג"ץ הולך ופוחת (כתבתי על זה בהיבט אחר כאן). הביקורת על בית המשפט מצד גורמים מסוימים בכנסת ובציבור מוכרת לכל מי שפתח עיתון בשנה האחרונה, אז אני לא אחזור עליה כאן. יש הטוענים גם כי הרפורמות בכנסת כיום, למשל לגבי הוועדה למינוי שופטים, הן למעשה תגובה לפסיקותיו ה"אקטיביסטיות" של בג"ץ.

מומחים להתנהגות שיפוטית (כן, יש כאלו!) טוענים, בגדול, כי שופטים לא מושפעים רק מהחוק, אלא גם מעמדותיהם האישיות ומאילוצים פוליטיים ומוסדיים שונים, ובהתאם לכך הם מנסים למדוד, או לנבא, או לפתח מודלים שמתארים את היחסים בין בתי משפט לרשויות אחרות (אני לא אסכם את התחום כאן, אבל מי שמעוניין לקרוא מבוא מעמיק מוזמן לעיין במאמר הזה). כך, למשל, אם בית המשפט מרגיש מאויים במובן זה שהרשויות הפוליטיות מתנגדות להחלטותיו ומנסות לקצץ בסמכותו, הוא ייטה להגיב באופן שיימתן את התגובות השליליות. עם זאת, ולמרות הסערה הפוליטית, בג"ץ טרם שינה את הדוקטרינות הנוגעות לזכות עמידה או לשפיטות, למרות שדוקטרינות אלה, בין היתר, עמדו במוקד המחלוקת בין בית המשפט לכנסת.

ברשומה זו אני רוצה לטעון טענה פשוטה. בג"ץ אכן מצמצם את היקף הביקורת השיפוטית בנושאים שעלולים לעורר את זעמה של הכנסת (או של הציבור), אלא שבמקום להשתמש בזכות העמידה או בשפיטות (כלים שבג"ץ מעוניין לשמור לימים טובים יותר), הוא עושה שימוש נרחב יותר בעילות סף אחרות, בפרט עילות הבשלות, השיהוי, והכוללניות. עילות אלה מאפשרות לבג"ץ לדחות עתירות על הסף מבלי להתמודד עם הבעייתיות שהן מעוררות לגופם של דברים. יתירה מזאת, הדחייה היא נקודתית לנסיבות העובדתיות של אותו מקרה ואינה כובלת את בג"ץ בעתיד, בעוד שלשינוי בהיקפה של זכות העמידה או השפיטות יהיו השלכות על עתירות אחרות ועל סמכותו הכללית של בג"ץ.

אמחיש זאת במספר דוגמאות, כולן מהזמן האחרון. בבג"ץ ראש מועצת בית איכסא נ' שר הביטחון, עליו כתב שלומי זכריה בבלוג זה כאן, עתרו תושבי הכפר בית איכסא נגד הפקעת אדמותיהם לצורך נתיב הרכבת המהירה בין תל אביב לירושלים. העותרים העלו טענות כבדות משקל נגד חוקיות ההפקעה, ובפרט שההפקעה משרתת את ישראל ולא את התושבים הפלסטינים שעל רווחתם מופקד המפקד הצבאי. למרות טענות אלה, בית המשפט קבע שהעתירה הוגשה בשיהוי ודחה מטעם זה את העתירה. בבג"ץ יש דין נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, עתרו העותרים נגד פעולתן של מחצבות בגדה המערבית, אשר כמעט כל תוצרתן מועברת לישראל. גם כאן, למרות טענות כבדות משקל של העותרים, דחה בית המשפט את העתירה. אף שבית המשפט כן דן בעתירה לגופם של דברים, חלק מפסק דינו הוקדש לכך שהעתירה כוללנית וכללית, שכן היא מאגדת מספר מחצבות שעניינן הפרטני אינו זהה. גם כאן, אגב, נפסק שהעותרים השתהו בהגשת העתירה. בבג"ץ עדאלה נ' היועמ"ש, דרשו העותרים שהפצ"ר יפתח בחקירה פלילית בעקבות פגיעה באזרחים והרס בתים במהלך מבצע "קשת בענן". גם כאן בג"ץ פסק, בין היתר, שדין העתירה להידחות מפאת השיהוי והכוללניות. לדבריו:

מבין שלוש עילות הסף שהעלו המשיבים, שתים אכן אינן מאפשרות לדון דיון מעמיק בסוגיות שמעלה העתירה, לא כל שכן להעניק את הסעד המבוקש בה. העותרים העלו את הטענה כי לא ראוי שעתירה העוסקת בשלטון החוק תידחה מפני טענות סף. אמנם, בית המשפט אמר לא פעם כי טענות סף כשלעצמן לא יהוו עילה לדחיית עתירה המעלה שאלות מהותיות, אך במקרה שלפנינו אין עילות הדחייה בגדר טענות סף בלבד, אלא הן נוגעות לגוף העניין

לבסוף, פסק הדין בעניין הנכבה שניתן אתמול. כולנו זוכרים את המהומה הפוליטית והציבורית בעניין זה. אבל למי שלא זוכר, "חוק הנכבה", שהוא למעשה חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א – 2011 מסמיך את שר האוצר, בהתקיים תנאים מסוימים, להפחית מתקציבם של גופים מתוקצבים או נתמכים כאשר הגוף הנתמך הוציא הוצאה שהיא במהותה שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית או ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל.

בפסק דינו קבע בג"ץ כי למרות שהעתירה "מעלה שאלות וסוגיות חשובות ועקרוניות", הרי שאין "מקום להידרש להן לגופן", וזאת מטעמים של בשלות. הנשיאה ביניש, בפסק דין קצר שהצטרף לחוות הדעת העיקרית של השופטת נאור, קבעה:

מדובר בעתירה שאינה בשלה לדיון השיפוטי. ברמה הצהרתית אכן מעורר החוק על פניו שאלות קשות ומורכבות, אלא שחוקתיותו של החוק תלויה, מלכתחילה במידה רבה בתוכן הפרשני שינתן להוראותיו, והדבר יתברר רק בשלב יישומו.

ההכרעה בדבר הנסיבות וההיקף שבהן ייושם החוק ובדבר הפרשנות שתינתן לו, עוברת בראש ובראשונה דרך ההליך והגבולות שתציב לו הרשות המבצעת. העותרים אכן ציירו תרחישים שונים של אפשרויות היפותטיות וטרם ניתן לקבוע מה האפשרות כי תרחישים אלה אכן יתממשו; על מי יחולו, האם הם אכן נוגעים לעותרים ומה יהיה האירוע שיצדיק הפעלתו של החוק. אשר על כן יש להותיר את הדיון בחוקתיות הוראות החוק, אם וככל שיהיה צורך בכך לשלב הקונקרטיזציה של הוראותיו, ככל שיתקיים שלב כזה ואף יעבור את המסננות הרלוונטיות שהחוק עצמו קבע

אין בכוונתי להיכנס לעומקם של כל פסקי הדין הנ"ל, ואני גם לא מתיימר לקבוע האם צדק בג"ץ אם לאו. עם זאת, קשה שלא לשים לב לדפוס המשותף אותו הם חולקים. כל העתירות הוגשו בנושאים מעוררי מחלוקת, הקשורים לשלטון הצבאי בשטחים או ליחסים בין יהודים לערבים. בכל העתירות בג"ץ הסתמך על עילות סף שלא היה חייב להידרש להן. אכן, בפסק הדין בעניין הנכבה ניתן לטעון שלחוק עצמו יש אפקט מצנן על חופש הביטוי ללא קשר לאופן בו יופעל בעתיד. כך, למשל, גופים נתמכים יצנזרו עצמם שכן לא ירצו לסכן את תקציבם. ולבסוף, כל פסקי הדין הללו ניתנו בתקופה סוערת המאופיינת במתח רב בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת, בין היתר בגלל פסיקותיו של בג"ץ בנושאים דומים. פסקי דין אלה, ואחרים, מחזקים אם כן את הטענה כי בית המשפט העליון ממתן את התערבותו לאור מעמדו הנחלש בציבוריות הישראלית. ניתן לטעון אפוא, שעילות הסף הטכניות (שיהוי, בשלות, כוללניות) מקבלות כעת מקום יותר מרכזי בפסיקת בג"ץ, ושמרכזיות זו אינה נובעת משיקולים משפטיים בלבד. במילים אחרות, בעוד שבג"ץ שומר לכאורה על מדיניות הדלתות הפתוחות שבעטייה הוא מפורסם בארץ ובעולם, הוא מוצא דרכים חלופיות, אפקטיביות לא פחות, לסגור את דלתותיו. בין אם הדבר יחזק את מעמדו אם לאו – ימים יגידו.

מודעות פרסומת