תגיות

, , , ,

כבר זמן רב שאני מגוללת בראשי את המונולוג (חוצב הלהבות, יהיו שיאמרו) של נשיא מדינת ישראל לשעבר משה קצב. מעבר לסיפור הטראגי האישי שנפרש בו, של קבירת אדם בעודו בחיים וכו' – העלה המונולוג גם סיפור טראגי אחר, שאיננו אישי כלל וכלל – זה של המשפט הפלילי, כקורפוס או מנגנון לא הוגן, ונעדר יכולת השפעה על הפרט.

וכאן אני מכוונת לטענה החוזרת ונשנית של קצב כי הוא חף מכל עוול, ובעיקר – כי לא היה כל פסול במעשיו.
נכון, רבים טוענים כי הם חפים מפשע עת הם ניצבים מול מערכת המשפט הפלילי, חלקם מן הפה לחוץ ובמודע (ואולי אף בצדק) – על-מנת לשפר לטובתם את המאזן המוטה-מראש של אותה מערכת, וחלקם האחר מתוך שכנוע עצמי אמיתי בחפותם. אלא שמעטים נראים כה משוכנעים באמת הפנימית שלהם כפי שהיה נראה קצב, שעה שדקלם דבריו רגעים ממש לפני שהובל למאסר, או עת סירב לעטות על עצמו את מדי האסיר לאחר שנאסר, וכמובן, בכל אותן פעמים בהן חזר על הטענות הללו חזור וטעון קודם לכן – לאורך ומשך ההליך הפלילי נגדו.

השכנוע העצמי החזק הזה של קצב בנרטיבה שלו לסיפור שאירע, מעלה את השאלה האם לא מדובר בהיעדר מודעות אמיתית (ולא אינסטרומנטאלית) לפסול שבמעשיו. שהרי מבחינתו שלו, לא זו בלבד שלא בוצעו מעשי אינוס, אלא כלל לא היה רומן, וקשה לדעת לפיכך כיצד הוא מסביר לעצמו את שלל העדויות המצטברות של הקורבנות נגדו בהקשרים האלה ממש.

במענה לכך, יהיו שיאמרו כי כלל אין לדבר ביחס לקצב על אי מודעותו למעשיו, שכן היתה מצידו כוונה ממש לבצעם (לפי ס' 20(ג)(1) לחוק העונשין) – או שקשה יהיה לסבור שלא חשד בדבר טיב או נסיבות התנהגותו כלפי קורבנותיו. אלא שהדבר לא כ"כ ברור. בדומה לתלמיד שמבין כ"כ מעט, עד שאינו יודע מה עליו לשאול כדי להבין יותר – ייתכן ואי המודעות לפסלות המעשים בהקשר הזה היא כה מושרשת בקצב, חלק מפרקטיקה שנקט בה כל חייו – שאפילו החשד הזה, שנראה לנו כה ברור שחייב היה להתעורר אובייקטיבית – לא התעורר בו מן הבחינה הסובייקטיבית.
ויכול להיות שעל החברה לדרוש במצב כזה כי אדם יהיה עם עיניים פתוחות לרווחה כלפי חשדות שייתכן ועליו לברר – אולם זה עדיין לא אומר שאין אנשים, כפי שנראה לי שהוא קצב, שבפועל אין מתעוררים בו חשדות כאמור, למרות הדרישה של המשפט הפלילי.

וכאשר מדובר בהיעדר מודעות חזק כל-כך, כמו זה שאני מניחה ביחס לקצב – האם יכול המשפט הפלילי באמת להיות הוגן, או שמא הוא נדון מראש למצב קפקאי, או למצער לכזה שנתפס ככזה מצידו של המורשע?
שאלה אחרת כמובן היא האם זה כלל אמור לעניין אותנו, כחברה, כיצד הדברים נתפסים אצל המורשע.

ביחס לשאלה השנייה, ניתן לומר כי תפיסת המורשע את מצבו כבלתי צודק או אבסורדי בשל אי מודעותו לפסול שבמעשיו כלל איננה חלק מהמשוואה, שכן מטרתו של המשפט הפלילי היא להגן על החברה ועל פרטיה, תוך העברת שדרים ברורים לגבי ההתנהגויות האסורות מבחינתו. אם מישהו מחזיק בתפיסות מעוותות ביחס לאינטרסים המוגנים של החברה גם לאחר תשדורות כאמור – זו בעיה שלו, והיעדר המודעות הסובייקטיבית שלו לפסול כלל אינה רלבנטית.
אלא שאז נמצא שהמשפט הפלילי חוטא לאחת ממטרותיו המוצהרות (לפחות במדינות ליבראליות), ולעצם תפיסתו את עצמו, כגוף שככלל, מטיל סנקציה מקום שנעשתה בחירה חופשית ומודעת בדרך שהיא אסורה, או מקום שיש מודעות סובייקטיבית לבחירה כאמור. פישרה של הרשעה במצב כגון זה, בדוגמת המקרה של קצב, כמוה כהרשעה באינוס ברשלנות, בניגוד לדרישה למחשבה פלילית הטמונה בסעיף 345 לחוק העונשין.
או כמו שכתב הפרופ' פלר בנושא: "הרשעת אדם בעבירה של אינוס כשלא היה מודע לפרט האמור, אך בשל כך שאדם סביר במקומו היה מודע לכך שהוא עושה את המעשה "נגד רצונה" של האשה, פסולה. כי פירושו של דבר חד וחלק: ייחוס עבירה של אינוס מתוך רשלנות, כאשר עבירה כזאת נעדרת כליל בחוק, והטלת אחריות פלילית חרף העדר איסור עליה".

ולמרות זאת, אם אי המודעות ביחס לפסול שבמעשה נובעת מתפיסה מעוותת ביחס לנורמה או הגדרת ההתנהגות כפסולה, הרי אז, סביר שהמשפט הפלילי יסרב לקבלה – שכן יש בה כדי לקרוא עליו תיגר (טעות במצב משפטי ס' 34יט לחוק העונשין).
זאת בשונה מאי מודעות לעובדה מן העובדות המגבשות את העבירה – שאז, בשל אי הפגיעה באיסור הפלילי ככזה, יש לכאורה יותר מקום לקבל את התפיסה הסובייקטיבית (טעות במצב דברים, ס' 34 יח לחוק העונשין).

לדוגמא, אם היה טוען קצב כי כלל לא היה מודע להיעדר ההסכמה בקיום יחסי המין מבחינה עובדתית, הרי שמעבר לכך שהדבר היה שולל את היסוד הנפשי הנדרש לגיבוש העבירה (עוד טרם שנבחנת הגנת הטעות במצב הדברים) – אין בטענה זו כדי לפגוע באיסור הפלילי לקיים יחסי מין בהיעדר הסכמה. לעומת זאת, אם היה טוען כי למרות שידע על היעדר ההסכמה של הקורבנות, זו כלל לא שינתה לו, מאחר ומבחינתו אישה אינה זכאית לאוטונומיה אישית מנטאלית וגופנית – הרי שקבלה של טענה כזו היתה חותרת תחת הערך המוגן שבבסיס האיסור הפלילי והעבירה (וייתכן ואכן זה מה שקרה, ולקצב כלל לא שינה היעדר ההסכמה בפועל, אולם לא ברור אם במודע, באופן המתריס שאני מתייחסת אליו).

וכשחושבים על זה, נראה שזה גם מה שמפריע לנו יותר בהתנהגות החרדים המדירה נשים, שנסקרה כ"כ לאחרונה.
לא מדובר רק בעובדה שהתפיסות "שלהם" שונות על-פי רוב מ"שלנו" מן הבחינה הערכית (האיסור על שמיעת שירת נשים, ההפרדה בין גברים ונשים), אלא בכך שגם ברור שהם מבקשים לקרוא תיגר על האיסורים "שלנו", כמו למשל האיסור לפגוע באוטונומיה של האחר או האיסור להפלות (א)נשים. הם אומרים בפה מלא כי נשים לא תהיינה זכאיות, לדוגמא, לאוטונומיה בבחירת מקום מושבן באוטובוס, או בשירה במקומות פומביים. והם גם מבקשים מאיתנו במעין הפוך על הפוך, להמשיך ולפגוע באיסור לפגוע באוטונומיה, בשם האוטונומיה שלהם כקבוצה החיה בתוכנו – או תוך שימוש בעקרון הליבראלי "שלנו" של 'חיה ותן לחיות' – עקרון שהם עצמם אינם מיישמים בתוך קבוצתם פנימה. וכנראה שבהפוך על ההפוך הזה יש כדי להפוך "אותנו" לחרדים מן החרדים במיוחד.

ניתן לומר כי אני מערבבת מין בשאינו מינו, שכן אין איסורים פליליים, המסמלים את הגדרים הצרים ביותר של החברה, כאיסורים אחרים – וקריאת תיגר על האיסורים הפליליים אמורה להוליד, לכן, תגובה חזקה יותר. ואכן אין ספק כי החתירה תחת הערכים המוגנים שציינתי לעיל, כשם אי הפליה או אי פגיעה באוטונומיה של האחר אינה בהכרח פעילות פלילית (הטחת קללות, למשל, באישה שיושבת בחלק "הלא נכון" של האוטובוס, לא אמורה להיתפס כפעילות פלילית). ייתכן והמאטריה פשוט שונה.

אולם האמנם באמת היא כ"כ שונה, או שמא מדובר בעניין של מידה על רצף? מלבד לעקרון הנזק, ועקרונות אחרים שמשמשים מדד לצורך הפללת התנהגות, אחד העקרונות הבולטים הוא זה של פגיעה באוטונומיה (גם בהיעדר גרימת נזק לאחר, ובעניין זה העלה פרופ' ג'ון גרדנר דוגמא מסרטו של אלמודובר, "דבר אליה", של אינוס נטול נזק לכאורה). ואם בוחנים את ההתנהגות של החרדים על בסיס הפגיעה בה, באוטונומיה, בהמשך למה שעשיתי לעיל – לא ברור אם המאטריה היא אכן כל-כך שונה.

אין זה אומר שאני סבורה שיש לעצור אדם ששרבב קללה לעבר חיילת שעלתה על "אוטובוס מהדרין". זוהי כבר דוגמא לשימוש לרעה במשפט הפלילי, בשירות הפאניקה הציבורית הכללית בהקשר זה.

כך או כך, נראה שבשני המקרים, יכול והמשפט הפלילי אינו כלי הוגן – ונראה שבשני המקרים אין בהכרח בכוחו של המשפט הפלילי להשפיע. אנשים כמו קצב, והראיה לכך היא בדבריו שלו, בהם פתחתי – כלל לא יכירו בכוחו או באמירתו של המשפט הפלילי, וזאת גם לאחר שמיצה הליכיו והוא היה as loud and as clear as it could have been. הם עדיין יהיו שבויים בעולמם ובתפיסתם שלהם את המציאות, שונה ככל שזו תהיה מן המציאות האובייקטיבית. לתפיסתם – יהיה במשפט הפלילי חוסר הגינות משווע, שכן כלל לא ביצעו כל פסול.
גם מבחינת החרדים (או חלקם הרלבנטי לפחות), לא יהיה בהתנהגותם כל פסול, שכן הם נוהגים, לדידם, בהתאם להלכה בעניין זה. המשפט הפלילי יהיה מבחינתם נטול הגינות, משום רצונו הכופה להכתיב להם אורח חיים שונה משלהם. Hart כבר התייחס לכך שהמשפט הפלילי נעדר יכולת (הרתעה) ביחס לאנשים מסוימים, כמו קטינים ובלתי שפויים, שכלל לא מסוגלים להפנים את ערכיו (ולכן חשוב לנו בכ"ז כיצד הדברים נתפסים אצל המורשעים, או המורשעים הפוטנציאליים). ובכן, ככל הנראה יש לצרף לאלה רבים אחרים, כמו מי ששבוי בדיסוננס ביחס למציאות האובייקטיבית, ואחרים הקוראים תיגר על הנורמות המשפטיות הנהוגות, בשל נורמות שונות שהם נוהגים לפיהן.

ואולי זה בכל-זאת ההבדל בין קצב ובין החרדים – עניין הדיסוננס או המודעות, אליו התייחסתי בתחילת הפוסט. בעוד שקצב נראה כמי שכלל לא מודע לדברים המיוחסים לו, וכמי שנאבק לקבל הכרה באי המודעות הזו – נראה שקבוצת החרדים הרלבנטית מודעת גם מודעת למעשים המיוחסים לה והיא נאבקת להמשיך ולנקוט בהם בגאווה ובאון.

Advertisements