תגיות

בין מצעד הגאווה למרפק של ילדה

ממש במקרה (החלטתי לכתוב את הפוסט לפני ששמתי לב לתאריך) היום לפני חמש שנים נתן בית המשפט העליון את נימוקיו בעניין "הבית הפתוח". בניגוד למקובל במקומותינו, מדובר, למעשה, בעתירה של אנשי ימין קיצוני מוכרים (בהם ברוך מרזל, איתמר בן-גביר, יהודה משי-זהב) המבקשת שבג"צ יורה למשטרת ישראל להימנע מלאשר את בקשת "הבית הפתוח" לערוך את מצעד הגאווה בירושלים.

העותרים נימקו את עתירתם בשניים: ראשית, החשש שמצעד הגאווה יוביל לאלימות קשה, אשר תכלול יידוי אבנים, תקיפת שוטרים וחשש קרוב לוודאי לפגיעה בגוף ובנפש. ושנית, שהמצעד יפגע ברגשות הציבור הדתי בירושלים. בנקודה זו יש לתת את הדעת לכך שקודם להגשת העתירה נתנה המשטרה לקחה בחשבון מידע מודיעיני שכלל חשש לפגיעה בחיי אדם ובתיאום עם "הבית הפתוח" הוחלט על העברת מסלול המצעד ממרכז העיר לקרית הלאום, וכן הוסכם שהמצעד "ישא אופי צנוע אשר אינו מתאפיין במיניות מוחצנת וללא התנהגות מתריסה".

שני הנימוקים נדחו על ידי בית המשפט. באשר לחשש לאלימות ולסדר הציבורי – בית המשפט פסע בנתיב המוכר של האיזונים הנדרשים, ופסק כי אלו מחייבים את אישור המצעד (חשוב להדגיש שמלאכתו כאן היתה קלה, שכן המשטרה והמדינה תמכו בעריכתו). בדרך אגב, השופטת ביניש לא התאפקה ושיגרה עקיצה לעותרים אשר מזהירים מפני חשש לפגיעה בחיי אדם בעודם פועלים ברקע לליבוי אש האלימות.

הטיפול בנימוק השני הוא המעניין יותר בעיניי, והוא אשר מביא אותנו הישר לפתחו של העיסוק האקטואלי. בית המשפט ביצע גם כאן את מלאכת האיזונים, ושוב הדגיש את הבטחת מארגני המצעד לקיים "אירוע בעל אופי צנוע ובלתי מתריס". הרי לכם דוגמא מוחשית לאפקט מצנן. ההתחשבות ברגשות, עניין ראוי כשלעצמו, הומרה למעשה בקבלת התפיסה הנגדית לגבי מיניות וצניעות. כדי שחוגים מסויימים יוכלו להכיל את מצעד הגאווה, קיבלו על עצמם מארגני המצעד, בברכת המשטרה ובית המשפט, את הקודים שלהם באשר לצניעות ומיניות.

בנימה מעט (אך רק מעט) יותר נגישה לציבור ליברלי מזו אשר היתה בפי העותרים, הבהיר יאיר שלג את התנגדותו למצעד הגאווה, אשר כולל "מיניות חד-מינית בוטה ומוחצנת" ואשר בו "אופי מיני מוחצן" ו"חגיגת התגפפות מוחצנת" (למען הסר ספק – לא אני האובססיבי למונחים אלו – מדובר בציטוטים).

אייל גרוס כתב תשובה מדודה לשלג, אך מרתקת הרבה יותר היא העמדה שהוא (גרוס) הביע במאמר דעה ישן יותר שלו, שהתפרסם בעקבות הרצח בבר-נוער. במאמר זה הוא מאיר זרקור חד וברור אל מושג המיניות. מושג שנראה לנו נייטראלי-יחסית, וברור-יחסית, אולם כל התקרבות אליו מבהירה את עמימותו וחשוב עוד יותר – את העובדה שהוא תוצר של הבנייה חברתית.

כדבריו:

כמה פעמים שמעתי בימים האחרונים את הטיעון המיושן לפיו נטייתו המינית של אדם היא ענינו הפרטי, שהרי הטרוסקסואלים לא רצים לספר מה עם עושים במיטה ועם מי. הטיעון הזה עיוור לעובדה שהטרוסקסואלים משתפים את שאר הציבור בנטייתם המינית כל הזמן: הם עושים חתונות ומזמינים אליהם אנשים, הולכים ברחוב יד ביד בלי חשש מאלימות, ומספרים במקום העבודה על הזוגיות בלי חשש מעוינות או אפליה. כל אירוע כזה הוא החצנה של נטייה מינית הטרוסקסואליות ושל השאלה עם מי האדם שוכב במיטה. … צדקה איב סדג'ויק כאשר טענה שהציר הטרוסקסואליות/הומוסקסואליות מקביל לצירים גילוי/סוד, ידע/התעלמות וציבורי/פרטי.

כיצד מצעד הגאווה מתקשר לעיסוק באפשרות של ילדה בת 8 ללכת בביטחה לבית הספר? ככל שהדבר יישמע פרוורטי (אך כמובן שהפרוורסיה אינה שלי…) העיסוק בה הוא בעצם העיסוק במיניות שלה. עיסוק זה, אשר קיבל את הכותרת המעט-אנמית "הדרת נשים" (למען הסר ספק – אני תומך בהטמעת המונחים של הדרה/הכלה בשיח הישראלי, אבל אלו יותר רלוונטיים בעיניי לתחומים אחרים, כמו מדיניות חברתית ותעסוקתית) עניינו בעצם במיניות של נשים בפרט, ובמיניות בכלל. פספוס נקודה זו בולט על רקע הכתרת המאבק סביב שירת נשים גם כן כ"הדרה", תוך העלמת הקונקטסט המקורי, של "קול באשה ערווה". נימוק זה תקף, מתברר, גם בבתי קברות. גם שם (לא עלינו, טפו, טפו), לא ניתן לסמוך על גברים שיגברו על יצרם.

מצעד הגאווה ומרפק חשוף של ילדה בת 8 (או, לחלופין, שירת/דיבור/תפילת נשים) נמצאים על ציר אחד. ההחלטה מה ייתפס בעיני החברה כ"מיני מדי" לעומת מה נתפס כ"חמוד" (ישבן חשוף של תינוק?), רומנטי (נשיקת אוהבים מדודה על גדות הסן), או אפילו בעל מימד של קדושה (נשיקה (בין גבר לאישה, כמובן) ארוכה ומלאת כוונות מתחת לחופה) היא עניין של הבנייה חברתית אשר, כפי שאנחנו רואים בימים אלו – עשויה בהחלט להשתנות. קיים חוט ברור המחבר את הדרישה שהומואים ולסביות לא "יחצינו את מיניותם" בכך שיילכו שלובי ידיים או יתנשקו ברחובה של עיר, לבין הדרישה שאישה לא "תפרע שערה במקצת" (ראו כאן את דינה של מי שכופרת בכך) והדרישה לשמירת מרחק פיזי מנשים (מדרכה נגדית) וצניעות הלבוש של ילדות.

ואם התופעה נמצאת על רצף אחד – גם התגובה לה בהכרח על רצף אחד. מי שכבר ראה רצח ופציעה של נערים ונערות בבר-נוער בתל-אביב, לא אמור להיות מופתע מגורלן של ילדות בבית שמש.

מודעות פרסומת