תגיות

, , , , , , ,

כמו שרון (ויובל ואפי), גם אני השתתפתי בסדנה שהתקיימה ביום שישי במרכז האקדמי למשפט ועסקים בעקבות ספרו של לורנס לסיג Republic, Lost. אבל אני רוצה להתייחס דווקא לאחד החלקים השוליים יותר בספר, שכמעט ולא נדון בסדנה, שהתעמקה באופן טבעי בטיעון המרכזי.

הספר של לסיג מחולק באופן סכמתי לשלושה חלקים. השליש הראשון של הספר מסביר מבחינה הסטורית ואמפירית כיצד גורמות התרומות הגדולות לקמפיינים של המתמודדים לקונגרס להשחתה מבנית של המוסד ולפגיעה באמון הציבור בו. השליש השני מציג את הפתרון של לסיג למצב – לאסור על תרומות גדולות, ובמקום זאת ליצור מערכת של תרומות קטנות ומבוזרות מצד כל האזרחים.

בשליש השלישי  – שבו אני רוצה להתמקד – הוא שואל כיצד אפשר יהיה לקדם כזו רפורמה, אם אנחנו מקבלים את ההנחה שהמערכת לוקה בשחיתות מבנית, ולכן כל ניסיון לעשות רפורמה בתרומות לקמפיינים יוביל להתנגדות מסיבית של הלוביסטים ושל התורמים הגדולים הנוכחיים, ובהמשך להתנגדות של חברי הקונגרס ששבויים בידיהם להישרדותם הפוליטית.

כפתרון, לסיג מציג ארבע "אסטרטגיות" – דרכים לנצל פרצות במערכת הקיימת כדי להערים על המנגנון הזה, שלא מאפשר רפורמה. למשל, הוא מציע להריץ קמפיין של מועמד שהוא לא-פוליטיקאי לנשיאות, שיתחייב להטיל וטו על כל הצעת חוק של הקונגרס ובכך "להקפיא" אותו, עד שהקונגרס יסכים להעביר את הרפורמה לעניין התרומות. ומיד כשהרפורמה תעבור, המועמד "הפיקטיבי" יתפטר והנשיאות תעבור לסגן-הנשיא, שיהיה פוליטיקאי לגיטימי. גם שלוש האסטרטגיות האחרות פועלות על עיקרון דומה של מציאת חורים במערכת שאפשר לנצל אותם כדי לשנות את השיטה.

התוספת של פרק האסטרטגיות היא תוספת שכמעט לא רואים אותה בכתיבה משפטית אקדמית. היא קיימת, אבל עדיין שולית במידה רבה. המאמר האקדמי המשפטי הנפוץ בנוי רק משני החלקים הראשונים: הצגת הבעיה, ולאחר מכן הצגת פתרון מוצע לבעיה, שהוא בדרך כלל הצעת חוק חלופית, או רפורמה משפטית אחרת. השאלה "איך מקדמים את הפתרון הזה" נדונה לעיתים נדירות בלבד בכתיבה, ונחשבת למשהו שיוצא מגדר עבודתו של המשפטן. זו עבודה של הפוליטיקאים עצמם.

בעיני, ההתעקשות של לסיג לא לעצור בשלב הזה אלא להמשיך ולדון בשאלה איך אפשר להתחכם לשיטה כדי לקדם מטרות ראויות מצביעה על הפוטנציאל לסוג חדש של כתיבה משפטית, כתיבה שלא שואלת רק את השאלה מה ראוי לעשות, אלא "מלכלכת את הידיים" ומנסה לחשוב איך אפשר לעשות את זה.

החשיבה האסטרטגית מעלה סוג שונה וחדש של שאלות מהחשיבה שמאפיינת את דיוני המדיניות. למשל, סוג כזה של שאלות מתעורר לאחרונה במסגרת הדיון בשמאל הפוליטי לגבי השימוש הרחב בעתירות לבג"צ. אם חוקרים משפטיים ידונו גם בשאלות האסטרטגיות, פתאום נראה דיון רחב בשאלה מה הסיכוי שיש לקדם רפורמה מסויימת בפרלמנט, בהתחשב במאזן הכוחות הפוליטי? מה הסיכוי לקדם אותה באמצעות עתירה לבתי המשפט? מה המחיר הציבורי שמשלמים על פניה לבתי המשפט? האם יש דרכים חדשניות שלא נוסו מעבר להתבססות על שני המוסדות האלה? הכיוון של לסיג בהקשר הזה יכול להיות מרענן וחשוב לדיון הישראלי, שנדמה שעדיין תקוע בבחירה בין הכנסת לבית המשפט, ולא השכיל לחשוב ולנצל את מכלול הגופים הרלוונטיים: מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, לחצים מצד בעלי ההון או מדינות זרות, הייעוץ המשפטי של הכנסת, וכו'. אלו רק גופים שאני מעלה בשליפה מהמותן.

כמובן, שלשימוש בכל אחד מהגופים האלה יש מחירים – למשל לפניה למדינות זרות יש מחיר ציבורי ופוליטי משמעותי ויש חשש רציני שהוא ייתפס כלא לגיטימי, ופניה לייעוץ המשפטי של הכנסת תפגע באמינותו ובכוחו ביחס לחברי הכנסת. אבל כך או אחרת, זהו סוג של דיון שחשוב לעשות, ושיכול להוות מצע חדש לדיון גם בתוך האקדמיה המשפטית פנימה – כדרך לאתגר את המוסכמות האינטלקטואליות – וגם באופן כללי יציג מתווה חדש בדיון הפוליטי והציבורי שעובר מהמסגרת של דיוני מדיניות של בעד ונגד לדיון מבני בכשלים ובמגבלות שיש למוסדות פוליטיים שונים לקדם שינוי.

Advertisements