תגיות

, , , , ,

הדברים שנשאה ביום 1.12.2011 נשיאת בית המשפט העליון, דורית  ביניש, בכנס השנתי של העמותה למשפט ציבורי עוררו סערה ציבורית. סברנו, שראוי לפרסם את הדברים החשובים במלואם ולאפשר מקום לדיון מהותי וענייני בטענות, היורדות לשורש העקרונות החוקתיים והיחסים בין רשויות השלטון בישראל.

"מדי שנה מתכנסת העמותה למשפט ציבורי לדיון בסוגיות שונות הנוגעות למשפט הציבורי, למשפט המינהלי והחוקתי של ישראל. במבט לאחור, שבתי לעיין בתוכן דיוני מושב הפתיחה של כנסי העמותה, בהם נטלתי חלק בשנים עברו. בחמש השנים האחרונות מעל הבמה שהעמיד לרשותי הפורום הזה, כמו גם מעל במות אחרות של כנסים בהם השתתפתי, התרעתי כנגד המגמה שהלכה והתפתחה וכל כולה הרצון לפגוע בבית המשפט העליון, לצמצם את סמכויותיו, להגביל את כוחו ולמנוע ממנו למלא את תפקידיו המובהקים, ובכך לחתור כנגד היכולת להגן על הערכים הדמוקרטיים של המדינה.

הכתובת הייתה על הקיר; ההתרעות נשמעו אבל אף אחד לא קם. משך מספר שנים מתנהל מסע התופס תאוצה משנה לשנה, במטרה להחליש את מערכת המשפט ובראשה בית המשפט העליון. זהו מסע של דה-לגיטימציה שבראשו עומדים מספר פוליטיקאים, חברי כנסת ואף שרי ממשלה, שמנצלים את חסינותם ומוסרים לציבור הרחב מידע מוטעה ומטעה שהתדרדר להסתה המופנית נגד בית המשפט, נגד חבר שופטיו ונגד עבודתו השיפוטית. בראיונות המיועדים בעיקר לציבור בוחריהם של אותם אישי ציבור הם מתבטאים בביטויים שאינם הולמים, בטענות חסרות בסיס על בית המשפט העליון, שנקלטות בקרב ציבור שחלקו תמים ונופל ברשת ההטעיות. ואחר כך, כמו הקוזאק הנגזל, מכריזים בקולי קולות כי לציבור אין אמון בבית המשפט ובמערכת המשפט. מסע ההטעיה מעצם טיבו ואופיו מחלחל ומרעיל; זו דרכה של תעמולה ויש בו הסתה גלויה נגד בית המשפט ושופטיו.

כשאנו מתייחסים לפגיעה בשיטה הדמוקרטית שעשויה להיגרם ממסע ההסתה, זה לא משום שהכל מושלם ואין מה לשפר או לתקן. אין ממש בטענות הנשמעות בציניות ובלגלוג כאילו יש פה מחנה שסבור שבית המשפט קדוש. אני ודאי לא חושבת כך. מותר לקיים דיון רציני ולבחון מה טעון תיקון ואם יש צורך לתקן. אך צריך לזכור שבית המשפט העליון, כמו יתר מוסדות השלטון, נטוע בתוך הרקע החברתי, התרבותי והפוליטי של המדינה. גם שיטת הבחירה של השופטים, שמרבים לעסוק בה בתקופה האחרונה, היא חלק מהמבנה השלם שנבנה כאן והיא מושפעת, בין היתר, מהמבנה החברתי והפוליטי שלנו ומהעובדה שאין לנו חוקה שלמה והערכים הדמוקרטיים הבסיסיים שלנו אינם מעוגנים בעוגנים שיגנו על השיטה מפני כל רוח חולפת. במדינות שמהן מבקשים לקחת דוגמה יש מסורת חוקתית ותרבות פוליטית מסוימת. כך, למשל, המבקשים להנהיג שימוע לשופטים בפני הכנסת נשענים על כך שגם בארצות הברית – שהיא ודאי דמוקרטית – עורכים שימוע לשופטים. אבל, אי אפשר להעתיק מודל שנבנה לפני למעלה מ-200 שנה בחברה מסוימת בעלת אופי ומבנה משלה ולומר שהוא מתאים לנו. בארצות הברית אישור הסנאט למינוי שופט פדראלי הוא חלק ממערכת האיזונים והבלמים כנגד המינוי הפוליטי שמציג הנשיא. ארצות הברית היא דמוקרטיה ותיקה עם מסורת פוליטית – ומבלי להתייחס לשיטה האמריקאית – אומר שגם שם לא כולם חושבים שהשיטה מושלמת. אלא, שהכבוד לחוק, המסורת והכבוד לבית המשפט העליון, בצירוף הרקע החברתי המיוחד ואי היכולת המעשית לתקן את החוקה האמריקנית, חזקים מכל. אצלנו אפשר ורוצים לשנות תמיד. אין שום מחסום מפני שינויים בהיעדר חוקה משוריינת. לפיכך, צריך לנהוג יותר כבוד בערכים שכבר השתרשו והיו לחלק משיטת המשטר שלנו.

יוזמי הצעות החוק מבקשים לקחת לבנה אחת בלבד מן המכלול – את השימוע לשופטים – אבל האם הם מציעים גם לאמץ את הכיבוד הבלתי מעורער של פסיקות בית המשפט העליון האמריקאי? את הכבוד שניתן שם למערכת? רבים אינם מתארים לעצמם את הכבוד והיראה שחש אזרח או עורך דין אמריקאי כשהוא נפגש עם שופט בית המשפט העליון. אנחנו לא מבקשים כבוד ויראה לעצמנו, אך אנו בהחלט מצפים שיישמר כבודו של המוסד שאין לו כוח אחר מלבד אמון הציבור.

אנחנו באמת יושבים בתוך עמנו. אנחנו מדינה קטנה וכולם מכירים את כולם. אין אמירה רחוקה יותר מן המציאות מאשר לומר על שופטי ישראל שהם מנותקים מהעם ומתחושותיו. במציאות הישראלית הסוערת אי אפשר להיות מנותק ואסור להיות מנותק. בזכות הנגישות הרבה לבית המשפט אנחנו נפגשים עם ציבורים רבים, רואים עצמנו חלק מהחברה ורוצים להישאר כאלה. יחד עם זאת, איננו מעוניינים בשופטים "מחוברים" יתר על המידה, שיפסקו לפי דעת הקהל. זהו בדיוק ההבדל בין שופט לנציג ציבור פוליטי שאמור לפעול כמייצג של שולחיו. ריחוק מקצועי ושאיפה לאובייקטיביות הם נדבך הכרחי בעבודת השופט. קשר מחייב בין פוליטיקאי לשופט נבחר הוא סיכון. בית המשפט מטיבו הוא המוסד היחיד שבו פוליטיקאי לא יכול להרים טלפון לשופט ולהודיע לו מה הוא מבקש. שיטה כזו מוכרת רק בסוג מסוים של משטרים. אצלנו, השופט שנבחר אינו תלוי באיש ואינו חייב דבר למפלגה כלשהי.

שיטה המשפטית שלנו היא שיטה דמוקרטית שנוצרה כאן מראשית ימיה של המדינה. המוסד שאותו תוקפים מגן על זכויות אדם באשר הוא. על המיעוט מפני שרירות הרוב, על טוהר המידות מפני השחתתן ועל שלמותנו כחברה ערכית. פותחה כאן שיטה לתפארת מדינת ישראל גם בימים קשים, בזמן שהמדינה התמודדה עם בעיות ביטחון קיומיות וגם לנוכח חברה מורכבת, מפולגת ורבת-בעיות, מבית ומחוץ. על כל אלה התגברנו. מכוח המסורת הדמוקרטית ביטל בית המשפט העליון בשנותיה הראשונות של המדינה החלטה של ראש הממשלה הכל-יכול של המדינה הצעירה – דוד בן-גוריון – לסגור עיתון קומוניסטי – פסק-דין שהיה לאבן פינה בקביעת הזכות לחופש ביטוי. כך הבטיח באותן שנים ראשונות וקשות בית המשפט העליון את חופש העיסוק כאשר ראש הממשלה החליט שד"ר ישראל שייב לא יהיה מורה בישראל. פסקי הדין הללו נצרבו בתודעה שלנו כאנשי משפט וחברה. אולם, הם לא עומדים לבדם. הצטרפו אליהם במשך השנים שורה של פסקי דין והלכות שהבטיחו זכויות יסוד בישראל, הליך הוגן ושוויוני, גישה רחבה לערכאות וטוהר מידות בשירות הציבורי.

 ללא זיקה לשמאל או ימין ניתנה הגנה לזכויות אדם בסיסיות. דווקא בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה בית המשפט עמד מול הרשות המבצעת החזקה ביותר שידעה המדינה. אפשר שהיום היו קוראים לו בית משפט "אקטיביסטי". זו הייתה מסורת הביקורת השיפוטית בכל שנות קיומו של בית המשפט העליון גם כשהיו הבדלי גישות ביחס להיקף ההתערבות של בית המשפט העליון בהחלטות הרשויות האחרות. כך, בשנת 1979, בפרשה שהתייחסה להקצאת הקרקע להתנחלות באלון מורה, קבע השופט לנדוי, לימים הנשיא לנדוי, יהודי ציוני לאומי גאה, כי:

 "כאשר בזכויות קנין של הפרט המדובר, אין לפטור את הענין בטענה של 'יחסיות' הזכות. לפי שיטת המשפט שלנו זכות הקנין של הפרט היא ערך משפטי חשוב המוגן בדין האזרחי והפלילי כאחד, ואין נפקא מינה, במה שנוגע לזכותו של בעל האדמה להגנה על רכושו על פי דין, אם האדמה היא אדמה מעובדת או אדמת טרשים".

 לפיכך, פסק, אין להקים ישוב על קרקע שהיא קניינו הפרטי של תושב פלסטיני. הממשלה אז, שבראשה עמד מנחם בגין, כיבדה את פסק דינו של בית המשפט, כי זו דרכנו כמדינה יהודית ודמוקרטית.

 עוד אמר אז הנשיא לנדוי: "אני רואה עצמי כאן, כמי שחובתו לפסוק על פי הדין בכל ענין המובא לפני בית משפט כדין, היא דווקא כופה עלי הר כגיגית, ביודעי היטב מראש שהציבור הרחב לא ישים לבו להנמקה המשפטית אלא למסקנה הסופית בלבד" (בג"ץ 390/79 דויקאת ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד לד(1) 1, 4 (1979)).

בתום תקופה עתירת יצירה ומעש שבה זכינו, והשיטה המשפטית שלנו, ובית המשפט העליון בראשה, הייתה לאחד מההישגים המפוארים ביותר של המדינה היהודית, הציונית והדמוקרטית שקמה כאן, מה שומע הציבור מנבחריו? שבית המשפט העליון שייך לשמאל הקיצוני הרדיקלי; שבבית המשפט אין שופטים דתיים למרות שמכהנים בו מספר שופטים דתיים; שבית המשפט אינו פלורליסטי – אף על פי שבית המשפט בהרכבו הנוכחי הוא מבחינת השופטים המכהנים בו המגוון ביותר שידענו אי פעם. שופטים שקיבלו את חינוכם המשפטי באוניברסיטאות שונות בארץ ובעולם, שהגיעו למעמדם בזכות כישוריהם המקצועיים ומרקע חינוכי שונה – ודווקא כנגדם מועלית הטענה שהם מעור אחד.

מילת גנאי חדשה התפתחה בעשור האחרון ושמה "רחביה". אני מניחה שרבים מבני הדור הצעיר ברחבי הארץ אינם יודעים כלל מה משמעות רחביה. לפני שנים – עשרות שנים – הייתה זו שכונה יוקרתית בירושלים, שיוקרתה לא הייתה בכך שהיא שכונה של עשירים, אלא בכך שחיו בה אינטלקטואלים, אנשי רוח, מרצים באוניברסיטה העברית, ראשי הציונות וגם חלק מהשופטים שתרמו מכישוריהם לבית המשפט העליון; יהודים לאומיים, כנשיא לנדוי והמשנה לנשיא מנחם אלון. לימים, המציא מאן דהוא גימיק פופוליסטי כאילו רחביה היא של העשירים המנותקים מהעם בישראל, וכיום היא מוצגת – ללא כל ביסוס במציאות – כמעוז השמאל. אנשים תמימים שאינם יודעים במה המדובר קנו כבר את התדמית הסמלית והמזויפת שמבקשים ליתן לבית המשפט העליון.

שופטי העליון לא גדלו באחוזות של אצילים. מתוך עמם הם צמחו ומרבדים שונים של החברה בישראל. הם עבדו והשקיעו והגיעו להישגים מקצועיים. גם הוריהם לא נולדו עם כפית של כסף. מדוע, אם כן, להטיל בהם סטיגמה ולהסית נגדם? זוהי תעמולה שבמסגרתה אליטה מקצועית הפכה למילת גנאי. העובדה הברורה, לעומת זאת, היא שבמערכת המשפט כולה מכהנים משפטנים שעברו הליכי מיון רבים ושונים; שתרמו לחברה בישראל כל אחד לפי דרכו ויכולתו והגיעו בסולם המשפטי למשרה השיפוטית הבכירה.

בין חברי הכנסת יש היום כאלה הדורשים מהשופטים להוכיח את נאמנותם למדינה בפני ועדות כנסת ופוליטיקאים שיאשרו את מינויים על פי השקפתם הפוליטית. המטרה ברורה – לגרום לשופטים לוותר על אי-תלותם במערכת הפוליטית, אי-תלות שהיא מקור כוחנו וגאוותנו. אכן, אם אומרים שכולנו עשויים מעור אחד, זה נכון במובן זה שכולנו עשויים מהעור והאור המאיר את ערכי המשפט והדמוקרטיה של מדינת ישראל.

כנגד בית המשפט הזה מעיזים פנים חברי כנסת בישראל לומר שהוא "מוסד רקוב". שזו "חבורה עלובה". ניגשים אלי אנשים ברחוב, מביעים תמיכה ואומרים – "אנחנו הרוב הדומם". חברים, אלה שערכי היסוד של המדינה הזאת יקרים לליבם – אינני יודעת אם אתם הרוב, אבל אני יודעת שאתם דוממים. אמנם, היו מספר יוזמות שביקשו להתנגד לרוחות הרעות. נכתבו מספר מאמרים בעיתונים ואף הופצה עצומה עליה חתמו מספר ניכר של אנשי אקדמיה בכירים. אלה פעולות חשובות, אך בימים אלה אין בהן די. כשאומר חבר כנסת באחד מדיוניה: "אנחנו רוצים לשנות את בית המשפט העליון מהיסוד ולהוציא את השליטה מהאליטה הרדיקלית השמאלנית, השולטת בו ולהחזיר אותו לעם", איפה כל חברי העמותה למשפט ציבורי? האם הרעיונות של עצמאות שיפוטית והפרדת רשויות המבוססת על איזונים ובלמים אינם עומדים בלב המשפט הציבורי?

שמחתי לשמוע את דברי ראש הממשלה אשר התבטא בפומבי לאחרונה ממש ויצא להגנה על מערכת המשפט. יש חשיבות רבה לכך שראש הממשלה מצהיר על חשיבות עצמאותם של השופטים. למיטב ידיעתי, הוא גם התנגד לחלק מהצעות החוק ובלם את הצעת חוק השימוע. אני מניחה שראש הממשלה יוסיף לעמוד על המשמר ככל יכולתו. יחד עם זאת, כל עוד מנשבת הרוח הרעה, אין די בבלימת הצעת חוק זו או אחרת. שכן, מדובר במגמה מתמשכת ולא במאבק ספוראדי. יוזמי הצעת חוק השימוע, שירדה מסדר היום לעת הזו, הודיעו כבר שבכוונתם לשוב ולהציע מתכונת אחרת לקיום השימוע למועמדים לבית המשפט העליון. במאמר מוסגר, אביא לידיעת היוזמים הפעילים שכבר מספר שנים מתקיים הליך של שימוע לכל המועמדים לשפיטה או לקידום במערכת השיפוט. אין כל צורך לעגן את השימוע בחוק. הוא מעוגן בכללי הוועדה לבחירת שופטים. ההבדל העיקרי הוא שהשימוע נערך בפני חברי ועדת הבחירה או ועדות המשנה שלה, המבקשים להתרשם מן המועמדים, מכישוריהם, מקצועיותם ואישיותם. חברי הוועדה אינם נוהגים לשאול את המועמדים שאלות בעלות אופי פוליטי. הראיונות בפני הוועדה מבטאים את האיזון הקיים בוועדה בין נציגי המקצוע לפוליטיקאים.

אני מברכת גם על דבריו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, וגם על כך שיו"ר הכנסת, חבר הכנסת רובי ריבלין, הביע את עמדתו בקול צלול וברור וציין כי "מעולם לא נשמעה בכנסת הסתה והתרסה קשות כאלה כנגד רשויות השלטון". כפי שציין יו"ר הכנסת עצמו, הוא היה בר-פלוגתא בעניינים שונים של מערכת השיפוט, אך היה זה במסגרת של ויכוח לגיטימי. זהו בדיוק ההבדל בין קריאות שמטרתן ניגוח המערכת וזלזול במעמדה ובין ניסיון לשנות את הטעון תיקון על פי תפיסות מסוימות מבלי שהדבר כרוך בערעור היסודות.

 אכן, אך מובן הוא בכל משטר דמוקרטי המוכר לנו שיש שלוש רשויות שלטוניות, שביניהן מתח טבעי ומנגנוני איזון ובקרה. מטבע הדברים יש גם מתח בין הגוף המבקר – ביקורת שיפוטית – לבין המבוקר באותה ביקורת שיפוטית, הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. יש דיאלוג לגיטימי בין הרשות השופטת והרשות המחוקקת. בידי הכנסת הכוח לבטל פסקי דין בחקיקה ולבית המשפט הסמכות לבקר את החקיקה. זה מקובל בכל השיטות המוכרות לנו. אבל ביזוי וזלזול שמטרתם להחליש ולערער את האמון בבית המשפט – שהוא עצמו יציר השיטה וכל כוחו בא לו מאמון הציבור – זו תופעה שאינה מוכרת לנו בשום שיטה דמוקרטית וסופה לערער את הדמוקרטיה שעל יסודותיה החברה שלנו קמה ונבנתה.

 מאז הימים האפלים של מלחמת העולם השנייה ידע העולם להפיק את הלקח הבסיסי. דמוקרטיה היא אכן בראש ובראשונה שלטון הרוב, אך דמוקרטיה היא גם שמירה על המהות הדמוקרטית, על ערכי יסוד, על כבוד האדם, על זכויות האדם, ובישראל, בד בבד עם כל אלה, על ערכיה כמדינה יהודית. אלה אינן מלים ריקות. אלה ערכים המצויים בלב ההגנה על קיומנו, והם הולכים ונשחקים במסע שנועד להכחידם.

 מרבים לטעון כנגד "הדיקטטורה השיפוטית". אין סתירה פנימית גדולה מביטוי זה. דיקטטורה מתקיימת על בסיס של כוח ואילו בית המשפט נטול בסיס של כוח. הוא הרשות החלשה שבין רשויות השלטון. כך על פי אופייה וטיבה. זו אינה תיזה שלי. זה נאמר עוד על ידי האבות המייסדים שהניחו את התשתית לחוקה האמריקנית וליישום עקרון הפרדת הרשויות. השופט אינו תאב כוח. הוא אינו שחקן בזירה הפוליטית. אילו היו לכל אחד משופטי בית המשפט העליון שאיפות פוליטיות לא היו בוחרים במסלול שצעדו בו בדרכם הארוכה. אכן, באווירה החברתית במדינת ישראל יש לפסיקות בית המשפט לא פעם תוצאות פוליטיות במובן זה שהעניינים שאנו דנים בהם הם, לא פעם, במרכז השיח הציבורי ואף בלב מחלוקת פוליטית. אבל אנחנו לא גדלנו בערוגה הפוליטית ואיננו מגיעים לתוצאות מנקודת ראות פוליטית. השופט חייב להיות נאמן לשיקוליו המקצועיים, לניתוח המשפטי שהוא עורך לעניין שבא בפניו ובעיקר אל לו לחשוש ולא להירתע מביקורת פוליטית.

עליית המדרגה, או אם תרצו להגדירה כירידת המדרגה, אינה רק במסע ההסתה. אלה אינם דיבורים בעלמא. אלה כבר היו לשימוש בכוחו של הרוב הקואליציוני בכנסת, כדי לשנות את חוקי היסוד בהם באים לידי ביטוי הערכים של שיטתנו. יוזמות החקיקה והחתירה לשינוי העקרונות, כמו גם שינוי שיטת הבחירה של השופטים, החלו כבר לפני מספר שנים, אך קיבלו תאוצה בתקופה האחרונה בשלל הצעות החוק המועלות לדיון חדשות לבקרים. למעשה, החקיקה ברובה אינה מכוונת כלפי בית המשפט, אלא היא נועדה לפגוע במישרין ובעקיפין בערכים הדמוקרטיים שבית המשפט מייצג. פגיעה בזכויות מיעוט, החלשת כוחם של ארגוני זכויות אדם המביאים בפני בית המשפט את דברם של חלשים; של קבוצות מיעוט; של נפגעי הפערים החברתיים; של נפגעי ההפליה והקיפוח בתחומי החינוך; של האזרחים הערבים שהם חמישית מאוכלוסיית ישראל; של נשים מופלות ושל אנשים קשיי יום שללא אותם ארגונים לא תהא להם נגישות למשפט. גם הטענה שאלפי תיקים מוגשים על ידי אותם ארגוני זכויות אדם והם מקור העומס על בתי המשפט אינה נכונה. לעיתים אלה תיקים כבדים ולעיתים מורכבים, אך רוב התיקים מוגשים על ידי בעלי עניין. על כל אלה מבקשים להעלות את הכורת.

אין אלה ימים קלים למערכת המשפט ולחברה בישראל. יחד עם זאת, אני מתעקשת להסתכל על נקודות האור שיש להיאחז בהן כדי להמשיך ולהאמין שניתן לשמור על הערכים המכוננים שגובשו כאן. אל לנו לנוח על זרי הדפנה, או אם תרצו, אל לנו להסתפק בעלי תאנה. ניסיתי להסביר מדוע בעיני אין זה מוגזם לטעון שמדובר במאבק על אופייה הדמוקרטי של המדינה ועל דמותה כמדינה יהודית ודמוקרטית. יש מקום לחתור לשינויים ולשיפור בבתי המשפט ובמערכת השיפוטית במדינת ישראל. אין אני חוששת משינוי, אלא אך משינויים שמטרתם לנגח ולערער את השיטה שאכן הוכיחה את עצמה בכל שנות קיומה של המדינה. עצמאות מערכת המשפט היא יסוד מרכזי של שיטת המשטר שלנו ולכן זהו תפקידנו וחובתנו, ובוודאי כך בפורום הזה, להבטיח את המשכה."

מודעות פרסומת