תגיות

,

בשבוע החולף היו אמצעי התקשורת מלאים בידיעות על התנועה החדשה שאליה הצטרף מאיר דגן, הדורשת לשנות את שיטת הממשל. הח"מ מחשיב את דגן, ראש המוסד לשעבר וראש יחידת "רימון" לשעבר, כסמכות של ממש בכל הנוגע לחיסולים ממוקדים, לגרעין האיראני, ואפילו, די בטוח, בכל הנוגע לבתי יין, טברנות וקובות, בסן פרנסיסקו, במרסל וסן מלו. אבל מהיכן לקח את הבנתו בדמוקרטיה? ועם כל זאת, כמשפטנים, אנו אמונים על אנליזה של החוק, ולא על פסיכואנליזה של המחוקק, ולכן יש לבחון את הצעתו של דגן לגופה. ייתכן שהמדובר בדמוקרט לעילא ולעילא שצמח באופן בלתי צפוי דווקא באותם מקומות שהשתיקה יפה להם. ניתן לו את האשראי.

די לא ברור לי מה הוא בדיוק רוצה, והדברים, כך נראה, טרם התגבשו דיים, אבל עיון בהצעות שהועלו, במיוחד על ידי הפרופסור אוריאל רייכמן, דמות מובילה בדרישה לשינוי השיטה, מעלה כי הדורשים שינוי שיטת הממשל מתמקדים בדרך כלל בשני עניינים עיקריים – שינוי שיטת הבחירות היחסית לשיטה אזורית או מעורבת, ו"חיזוק מעמד ראש הממשלה". כאן יש לשאול שתי שאלות – א. האם אנו באמת צריכים את זה? ו-ב. זה לא קצת מסוכן, העניין הזה?

האם אנו באמת צריכים את זה? לא ממש. מ-2003 (מועד הבחירות הראשונות שנערכו בשיטה שלאחר 'הבחירה הישירה') משלו בנו שלוש ממשלות, כל אחת קצת יותר משלוש שנים (אין לדעת כמה תחזיק ממשלת נתניהו, אך נכון לרגע כתיבת פוסט זה הכל כשורה, טפו טפו טפו, ואין סכנה נראית לעין ליציבותה). ידענו שלושה ראשי ממשלה, שרון, אולמרט ונתניהו. ממשלותיהם של שרון, אולמרט ונתניהו ידעו לבצע גם החלטות מדיניות הרות גורל השנויות במחלוקת עזה. די אם נזכיר את תכנית ההתנתקות, מלחמת לבנון השנייה, ועסקת שליט. נכון, המצב כאן קצת רעוע יותר מבדמוקרטיה האמריקאית, בה נבחר הנשיא לתקופת כהונה בת ארבע שנים, ורק אחד מהם, בכל ההיסטוריה, ניקסון, התפטר בטרם הסתיימה כהונתו (שניים אחרים, אנדרו ג'ונסון וביל קלינטון, שרדו הליכי הדחה משפילים) אבל עדיין, המדובר בממשלות יציבות וחזקות. ואיך אנחנו עומדים בהשוואה לאחרים? ההשוואה ההיסטורית המתבקשת אינה לרפובליקת ויימאר. זו הייתה יצירת נפל קצרת ימים, שפעלה בתנאים קיצוניים ביותר, ללא מסורת דמוקרטית קיימת, וההשוואה לדמוקרטיה הישראלית היציבה מזה כשישים שנה תחטא לשני הממשלים. ההשוואה הקלאסית היא לטעמי לרפובליקה הצרפתית השלישית, הדומה במספר רכיבים משמעותיים לשיטת הממשל הישראלית. אז בואו ניקח את התקופה שבין 1933 ל-1940 (ביוני 1940 נפלה הרפובליקה לאחר התבוסה במלחמה וייסוד משטר משתפי הפעולה של וישי) המקבילה, פחות או יותר, לתקופה שמממשלתו הראשונה של שרון אצלנו, ואילך. אז מה קרה אצל הצרפתים?

בתקופה שבין ינואר 1933 ליוני 1940 משלו בצרפת 14 ממשלות, כאשר זמן כהונתה הממוצע של כל ממשלה כשישה וחצי חודשים. ישנן ממשלות שמשלו שבועות ואף ימים ספורים. תשעה אנשים מילאו את תפקיד ראש ממשלת צרפת באותה התקופה. אני בטוח שבדיקה זהה במשטרים דמוקרטיים שהתמוטטו בקול רם וקרסו למשהו שונה, כמו הרפובליקה הרביעית בצרפת, או – להבדיל – ממשלות איטליה שלפני מוסוליני תגלה תמונה דומה. זה איום קיומי הדורש פעולה חוקתית מיידית. לעומת הנתונים האלה, אנחנו בסדר, בכל פרמטר.

אז זה מסוכן? מרקס, ב"שמונה עשר בברימר של לואי נפוליאון" כתב כי ההיסטוריה חוזרת פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. מה לעשות שכאן גם הפעם הקודמת הייתה פארסה? מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה פארסות. הן הופכות מהר מאוד לטרגדיות. התמזל מזלי והייתי עד, כעוזר פרלמנטרי בסיעת שמאל קטנה, למהלכים שהובילו לחקיקת "חוק הבחירה הישירה". תיאור מפורט של המהלכים האלו דורש פוסט נפרד, או אולי ספר זיכרונות. אני רק יכול לספר שההנחה המובלעת שהביאה חלק מהשמאל לתמוך בשינוי השיטה הייתה שהדבר יביא ללגיטימציה של הקול הערבי, ההולך בדרך כלל למפלגות 'פסולות חיתון' מבחינה קואליציונית, וכך יבטיח לנצח את שלטון השמאל במציאות של מאזן דו גושי רופף. פגז אחד למקום הלא נכון בכפר קנא טפח לתיאוריה זו על פניה, במערכת הבחירות הטראגית (לא מבחינת התוצאות, חלילה, אלא מבחינת הנסיבות) של שנת 1996. זו לא הייתה האכזבה היחידה מהשינוי שהוצג במונחים של הצלת המדינה.

"הסיבוב הראשון" של שינוי שיטת הממשל היה, אם כן, פארסה. הוא הביא לאי יציבות גוברת והולכת ששיאה בממשלת ברק קצרת הימים וחסרת המזל, בדרך ריסק את המפלגות הגדולות, הגדיל את כוחן של הקטנות, ועשה בדיוק ההיפך ממה שצפו הוגיו, עד שגווע בקול דממה דקה. למה? זה די ברור. לא מדובר באיזה מכשיר שצריך לכוון בו כמה פרמטרים כדי שיפעל כשורה. זו מערכת כאוטית, כאשר די בשינוי זעיר בפרמטרים הבסיסיים כדי להביא לתוצאה דרמטית. כל המתיימר לנבא את התוצאות המדויקות של שינוי כה משמעותי, עושה זאת, לטעמי, באופן שאינו אחראי.

בואו נבחן, אם כן, את השינויים הצפויים –

בחירות אזוריות: אני מהמר שזה לא יעבוד אפילו ברמה התיאורטית. אנחנו פשוט לא מספיק גדולים לחלוקה לאזורים. הנגב והגליל דלילים מדי, המרכז צפוף מדי. והעיקר – תנו לי מפה, סרגל, מחוגה ועיפרון, ובתוך חצי שעה אני משרטט מפה נפלאה של אזורי בחירה שתיצור לנו כנסת ריקה לחלוטין מערבים וחרדים. או להיפך, תכניס כמויות לא פרופורציונליות ממיעוטים אלו לכנסת. והבעיה האמיתית – אזורי בחירה בשטחים. זה לא ילך, גם מבחינת המשפט הבינלאומי. זה יהיה קרוב מדי לסיפוח. מה שעובר בבחירות יחסיות לא יעבור בבחירות אזוריות.

אבל הבעיה האמיתית היא עם "חיזוק מעמד ראש הממשלה". הכוונה היא לראש ממשלה לא סחיט, זאת אומרת לא רגיש לרוב קואליציוני. יש כמה דרכים להשיג את זה, אבל כולן מגיעות למשהו שדומה, פחות או יותר, למשטר נשיאותי, בין אם לנשיא קוראים 'נשיא' או עדיין קוראים לו 'ראש ממשלה'. זה הדבר הממש מסוכן.

המחקר הקלאסי של פז'וורסקי, אלווארז, שיבוב ולימונגי (Przeworski, Alvarez, Cheibub, and Limongi. 1996. What makes democracies endure?. Journal of Democracy 7 (January): 39-55. מסביר גם בדיוק למה. הם הלכו ובדקו באופן סטטיסטי את כל המשטרים הדמוקרטיים בעולם במשך מספר שנים, לפי מספר מסוים של פרמטרים חוקתיים וכלכליים, ובדקו באיזה נסיבות ישרוד משטר דמוקרטי, ובאיזה נסיבות לא. אחת התוצאות המובהקות יותר מבחינה סטטיסטית הייתה שמשטרים נשיאותיים שורדים פחות – בזמן שנבחן על ידי פז'וורסקי ושותפיו, הסיכוי שדמוקרטיה תידרדר למשטר לא דמוקרטי בשיטה נשיאותית בכל שנה נתונה היה 0.049 ואילו בשיטה פרלמנטרית 0.014. אם הבדל זה נראה קטן, חשבו במונחים של תוחלת חיים. לדמוקרטיה נשיאותית הייתה תוחלת חיים של 20 שנה ולדמוקרטיה פרלמנטרית 71 שנים. פז'וורסקי ושותפיו אינם היחידים שהגיעו למסקנה זו. שותפים להם גם חוקרים כחואן לינץ ואלברט סטפן. הסיבה, לדעתם, היא הסכנה המיוחדת הטמונה במצב של צירוף של משטר נשיאותי ובית מחוקקים בו אין רוב לאף מפלגה לו הם קוראים "נשיקת מוות לדמוקרטיה". מצב כזה, בו המפלגות הגדולות רוסקו, ובקושי לשלושתן ביחד יש רוב בבית המחוקקים הוא המצב הנוכחי. גם תיקוני חקיקה שנועדו להגדיל את כוח המפלגות הגדולות, כמו התיקון הקובע שראש הממשלה ייבחר מהמפלגה שקיבלה את מספר הקולות הגדול ביותר, לא מבטיחות בית מחוקקים בו יש למפלגה אחת רוב ברור, ואין צפוי בו מצב של ממשלה לעומתית. נשיקת המוות של פז'וורסקי היא בדיוק מה שצפוי לנו.

הדמוקרטיה שלנו מצויה תחת מתקפה. מפלגות בעלות מצע בעייתי מאוד מבחינה דמוקרטית זוכות ללגיטימציה, ואף לנתח מעוגת הממשל, ויוזמות חקיקה אנטי דמוקרטיות זוכות לעידוד. הימור על שינוי שיטת הממשל בנתונים האלו הוא הימור גרוע. אם סרטי ג'יימס בונד מלמדים על משהו מעולם הריגול החשאי, הרי שהקזינו אינו מקום זר למאיר דגן. אני מציע שיקרא את פז'וורסקי, ולאחר מכן ישאל עצמו – בהינתן הסיכון הרב לעומת הרווח המועט הצפויים לנו מהמהלך, האם כדאי לנו לשים את כל האסימונים על 17 אדום.

Advertisements