תגיות

, , , , ,

לפני זמן מה, פרסם יובל רשומה (בעקבות טורו של נחמיה שטרסלר) בה תמך בתשלום "שכר הוגן" לחיילים בשירות חובה, בין היתר משום הפגיעה הכלכלית הנגרמת למשרתים ולמשפחותיהם הנושאות בנטל. על רקע הדיון בעניין הדרת נשים מהמרחב הציבורי, תהה אמיר האם אין מקום לאתגר את "הסדר הישן" לפיו נשים נאבקות להשוואת מעמדן בצה"ל; במסגרת הדיון שהתקיים בעקבות הרשומה אמיר טען, בין היתר, שהצבא הוא מוסד פטריכאלי מעצם טיבו (בהשאלה, דימוי העקרב במשל הידוע)  ושלכן "צריך להפסיק את גיוס החובה של נשים". באותו הקשר, הארץ (או לפחות עיתון "הארץ") רעשה לאחרונה בעקבות התבטאויותיו של ראש ישיבת ההסדר באלון מורה, הרב לבנון, ש"שדרג" שירת נשים למעמד "ייהרג ובל יעבור" ואיים שאם ייכפה על חיילים לשמוע שירת נשים, הוא ימליץ לכל מי שישאל אותו לא לשרת בצה"ל.

הרשומות של יובל ושל אמיר לא ביקשו לערער על הצורך בהמשך קיומו של שירות החובה, אלא הניחו – במשתמע או במפורש – ששירות זה ימשיך להתקיים במתכונת סקלטיבית; יובל ביקש לשנות את מנגנוני התגמול הכלכליים למשרתים בשירות חובה, בעוד שאמיר סבר שיש הצדקה לכאורה למתן פטור גורף לנשים תוך הגדלת אי השוויון המגדרי הקיים כבר היום בכל הנוגע למשך שירות החובה ולמערך הפטורים הקיימים. במקביל, בעוד שהדיון הציבורי בסוגיית ישיבות ההסדר עוסק בחשש (המתעצם עקב התבטאויות דוגמת זו של הרב לבנון, והתבטאויות העבר של רב ישיבת ההסדר בהר ברכה בעניין סרבנות) מפני קיומו של מקור סמכות מקביל עבור חיילי ההסדר, העובדה שחיילים אלה נדרשים לשרת שירות חובה מקוצר (16 חודשים) לעומת חבריהם החילוניים והדתיים כאחד אינה זוכה לביקורת, למצער בשיח המרכזי.

כמו הרשומות דלעיל, גם אני איני מתכוון לערער על הצורך בהמשך קיומו של שירות החובה בישראל. ואולם, אני סבור כי נדרשת הכרה בכך ששירות חובה qua שירות חובה מאתגר את השיח הליברלי, ושתמיכה בהסדרים שיש בהם כדי להעצים את סלקטיביות שירות החובה מעוררת קושי משום שהיא מעצימה את הקשייים המושגים הנגזרים משירות חובה במדינה ליברלית.

שירות החובה הסקלטיבי: תמונת מצב

נקודת המוצא של חוק שירות ביטחון היא שכל אזרח ותושב קבע מחויב בשירות.  ואולם, בפועל, חובת השירות בצה"ל הינה סלקטיבית. הסלקטיביות, באה לידי ביטוי הן ביחס לעצם חובת השירות, הן ביחס לפטורים משירות, והן ביחס למשך השירות של המשרתים והמשרתות. חוק שירות ביטחון חוקק עובר לחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומכאן שהסדריו הראשיים מוגנים לפי סעיף  10- סעיף שמירת הדינים. אני סבור שחלק מההסדרים הקבועים בו מעוררים קשיים חוקתיים לא מבוטלים; דומני שנתקשה מאוד למצוא מדינה שבה ההסדרים הבלתי שוויוניים הנוהגים ביחס לעצם ומשך השירות דומים לאלה הקבועים בישראל. רשימה לא ממצה של ההסדרים הבלתי שוויוניים כוללת:

משך שירות סטטוטורי שונה לגברים ולנשים גם כאשר הם ממלאים את אותם תפקידים: ההסדר המקורי העמיד את תקופת השירות על 30 חודשים לגברים ועל 18 חודשים לנשים; בשנות השישים של המאה הקודמת, הוא הוארך בהוראת שעה המתחדשת מעת לעת (כמקובל במקומותינו) בשישה חודשים נוספים.

פטור סטטוטורי לנשים בלבד על רקע אמונה דתית לעומת  דחיית שירות סטטוטורית (באמצעות חוק טל שתוקפו הוארך באוגוסט 2007 לחמש שנים נוספות) ל"בחורי ישיבות" (לא ארחיב כאן על המשמעויות הבעייתיות בעיני של האבחנה בין הטעמים לפטור/דחיה לגברים ונשים מבחינת תפיסת השוויון המגדרי).

– משך שירות שונה ללומדים בישיבות הסדר: תלמידי ישיבות הסדר משרתים בצה"ל  שנה וארבעה חודשים בלבד.

אי קריאה לשירות לקבוצות אוכלוסיה שונות: הקבוצות אינן מוגדרות בחקיקה ונתונות לשיקול דעת שר הביטחון.

ישנם גם הסדרים הנוגעים לעולים חדשים ולמתגייסים מבוגרים, פטור גורף לנשים נשואות וכיו"ב – כאמור, הרשימה אינה ממצה.

דיון בשירות החובה במתכונתו הנהוגה בישראל מחייב, ראשית, הצדקה להטלת חובת הגיוס על תושבי קבע שאינם נהנים מזכויות פוליטיות מלאות, ובכללן הזכות לבחור ולהיבחר. בנוסף, המחויבות הליברלית לשוויון, למצער בין חברים מלאים בקהילה הפוליטית, מחייבת ביסוס אבחנות בין פרטים/קבוצות ביחס לחובת השירות ומשכו כמו גם ביחס לפטורים משירות על שונות רלוונטיתלא בכדי הזכיר אמיר את פסק-הדין בפרשת אליס מליר, בו נקבע עקרון השוויון המגדרי במילוי תפקידים בצה"ל; עקרון זה זכה לעיגון חקיקתי בתיקון לחוק שירות ביטחון בשנת 2000, והוא ראוי בעיני ליישום מלא יותר מכפי שנעשה עד כה.

איני מתיימר להציע פתרון כולל לאי השוויון' ואין בכוונתי להתמודד באופן פרטני עם כל אחד מ"מופעי" אי השוויון שקנו להם שביתה במהלך שנות המדינה בדרך של טלאי על טלאי. מטרתה הצנועה של הרשומה היא להצביע על שלושה מישורים שבהם חובת השירות משפיעה על הנקראים לשירות חובה; לטענתי, שלושת המישורים מצביעים על מגבלות השיח הליברלי ביחס לשירות החובה הסלקטיבי בישראל.  המישורים הם: א. דרישה סמלית ומעשית להקרבת חיים; ב. הגבלת זכויות אזרחיות ופוליטיות במהלך השירות; ג. היבטים כלכליים (רשומתו של יובל התייחסה למישור האחרון, שהוא, לעניות דעתי, הקל מבין השלושה ככל שהדבר נוגע לשיח הליברלי).

א. דרישה סמלית ומעשית להקריב חיים

רבים וטובים התרגשו, ובצדק, מיוזמות חקיקה שעניינן בדרישה מאזרחים/כדורגלנים/במאי קולנוע להצהיר נאמנות למדינת ישראל, משום שגם להצהרות יש חשיבות. כיום, אזרחים (להבדיל ממתאזרחים) אינם נדרשים לכל הצהרה, קל וחומר הצהרה הנוגעת להקרבת חייהם למען המדינה.

לעומת זאת, כל המשרתים בצה"ל נדרשים להישבע (או להצהיר) בהתאם לנוסח השבועה/ההצהרה "לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל"" (הדגשה שלי).

המחויבות אותה נוטלים המשרתים על עצמם להקריב את חייהם למען הקהילה הפוליטית אינה סמלית בלבד: לכאורה, כל המשרתים עשויים/עלולים להידרש לממשה ביום פקודה. ודוק: תמונת הראי של הדיון בפרשת שליט ביחס לקשר שבין חובת השירות לחובות המדינה כלפי המשרתים לפעול לחילוצם היא שהדרישה מהמדינה לפעול לשחרור חייל היא בפועל דרישה מ(חלק) מהמשרתים בצבאה של המדינה באותה העת לסכן ואף להקריב את חייהם למען מטרה זו (ע"ע מותו של ניר פורז במהלך ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן). המצב המשפטי הנוכחי שבו רק חלק מהחברים המלאים בקהילה הפוליטית הישראלית נדרשים מבחינה סמלית ומעשית לפעול בהתאם לתוכנה של השבועה/הצהרה האמורה לפרקי זמן סטטוטריים שונים הנקבעים בהתאם להשתייכותם המגדרית ו/או האתנית אינו פשוט להצדקה ליברלית.

זאת ועוד: הדרישה ממי שאינם חברים מלאים בקהילה הפוליטית ואינם יכולים לבחור ולהיבחר למוסודותיה הפוליטיים (ומכאן שאינם יכולים, הן מבחינה מושגית והן מבחינה מעשית, להשפיע על החלטות הנוגעות, בין היתר, למבצעים צבאיים) להקריב את חייהם למען קהילה זו בעייתית אף יותר. שימוש (הפוך) בסיסמא מקובלת במקומותינו ראוי שיביאנו למסקנה כי בלי אזרחות (דהיינו, חברות מלאה בקהילה הפוליטית) אין מקום (מבחינה מושגית ל) חובת נאמנות. מעניין, אגב, שבתקופה שבה זכויות פוליטיות לא זכו לאהדה לה (יש לקוות) שהן זוכות היום, הטלת חובת שירות על מי שאינם אזרחים נתפסה מבחינת כבלתי לגיטימית המשפט הבינלאומי (ראו למשל  עמ' 240 Kelsen, General Theory of Law and State ודו"ח מזכ"ל האו"ם בעניין חסרי אזרחות משנת 1949). למותר לציין שהניתוח המושגי שונה כאשר האפשרות לשרת בצבא ניתנת אך אינה נכפית על מי שאינם אזרחים; בארה"ב, למשל, בחירה לשרת בצבא מהווה זרז סטטוטורי לקבלת אזרחות.

ב. הגבלת זכויות אזרחיות ופוליטיות במהלך שירות החובה

זה לא מכבר, עמדה במרכז הדיון הציבורי שאלת שביתת/התפטרות/פיטורי הרופאים הצעירים; אחת השאלות המעניינות שנדונה הייתה האם זכויות הרופאים בתחום יחסי העבודה צריכות להיות מושפעות מאופי התפקיד החברתי אותו הם ממלאים מבחירה.

ביחס לחיילים, התשובה לשאלה המקבילה ברורה; היא קבועה בסעיף 9 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו,  לפיו פגיעה בזכויות יסוד של משרתים יכול שתיעשה בנסיבות בהן פגיעה דומה באדם אחר בישראל אסורה, וזאת ככל שהדבר נובע ממהותו ואופיו של השירות. כך, בין היתר, חיילים אינם מורשים להתבטא בפומבי בסוגיות פוליטיות, אינם מורשים לצאת מישראל ללא היתר, חופש התנועה הפנים-מדינתי שלהם מוגבל וסדר יומם מוכתב באמצעות היררכיה שאינה נתונה לבחירתם. ודוק: שירות חובה ארוך יותר משמעו תקופה ארוכה יותר שבמהלכה המשרתים אינם נהנים מהאפשרות לממש זכויות אזרחיות ופוליטיות מהותיות.

סעיף 9 מתייחס גם למשרתים במשטרת ישראל, בשירות בתי הסוהר ובארגוני הבטחון האחרים של המדינה – אלא שביחס לאלה האחרונים השירות הוא מבחירה (למעט משרתים המופנים לארגונים על-ידי הפוקד, בהתאם לחוק שירות ביטחון).

ג. היבטים כלכליים

רשומתו של יובל דנה בפגיעות כלכליות הנגרמות לכאורה למשרתים בשירות חובה והנובעות בין היתר מאובדן ההזדמנות להיות מועסקים בפרק הזמן בו הם משרתים. הרשומה לא עסקה בפגיעה היחסית הנגרמת  כתוצאה מכך שמשך שירות החובה של גברים ונשים שונה גם כאשר הם עוברים את אותה הכשרה מקצועית ומשרתים באותם תפקידים. שוו בנפשיכם סטודנטית וסטודנט למשפטים הלומדים באותה פקולטה, מתגייסים לשירות החובה, עוברים  את אותה הכשרה בפרקליטות הצבאית, ומשרתים באותה יחידה (ואפילו יושבים רחמנא ליצלן באותו משרד). בשנתה השלישית לשירות בצה"ל, המשרתת תזכה לתנאי צבא קבע, בעוד שהמשרת ימשיך לשרת בתנאי צבא חובה. איזו הצדקה יש לאבחנה ביניהם על בסיס מגדרי כאשר התפקיד אותו הם ממלאים זהה?

ככל שפיצוי כספי הוא אמנם סעד ראוי,  לא ברור מדוע על הפיצוי להיות בגובה שכר מינימום: במקרה שתיארתי השכר שמשולם למשרתת בשנת הקבע הראשונה שלה גבוה בהרבה משכר מינימום. דומני כי הפתרון הראוי הוא השוואת תנאי השירות, ולא פיצוי חלקי. ואולם, יש שיטענו כי "תג המחיר הכלכלי" בעייתי בנסיבות בהן ההכשרה אותם מקבלים המשרתים, במימון משלמי המיסים, מסייעת להם בעתיד, ומכאן שיש לקזזה כנגד תשלום זה או אחר וליצור מערכת תגמול דיפרנציאלית. יש גם שיטענו כי תפקידים מסוימים מסייעים יותר מאחרים.

משום כך, כפי שציינתי לעיל, ההיבטים של שירות החובה שנדונו בסעיפים א' וב' חד משמעיים ומובהקים יותר;  זאת ועוד, בדיון שהתפתח בעקבות הרשומה של יובל, תהה אדם האם ניתן כלל לראות בתגמול כספי כפיצוי על הפגיעות בחירות הנגזרות משירות החובה, ושהוצגו בסעיף ב' לעיל; התמקדות בהיבטים הכלכליים בלבד עלולה לטשטש את ההשלכות האחרות של שירות חובה סלקטיבי.

נוסף על כן, נחיל יוזמות החקיקה השוטף אותנו לאחרונה כולל, בין היתר, הצעת חוק שמטרתה להעדיף יוצאי צבא במשרות ציבוריות; לפני כמה שנים, הגנה אוניברסיטת חיפה בערכאות על מדיניות המעדיפה יוצאי צבא בקבלה למעונות. שלא נתבלבל: ככל ששירות החובה יהפוך לסקלטיבי יותר, העדפת יוצאי צבא לאחר השירות הצבאי על מנת לתגמלם על עצם השירות ולא דווקא משום רלוונטיות השירות לתפקיד ו/או להטבה (דוגמת המעונות) תהפוך שכיחה יותר. בדיון בעקבות רשומתו של יובל נערכה השוואה רלוונטית לפיצויי הפקעה הניתנים לפרט הנאלץ להקריב את קנייינו למען הכלל. כל עוד הצבא היה "צבא העם", "העם" לא דרש פיצוי: חובת השירות נתפסה כזכות, שאין בצידה שכר (מיידי), ככל הנראה, תוך ידיעה שהתגמולים יגיעו בהמשך, בדרכים לא ישירות. מציאות שבה הצבא יהפוך לצבא "רבע העם" תוביל באופן מתבקש לאימוץ דפוסי חשיבה סקטוריאליים ביחס לתגמולים הראויים למשרתים.

הרהורי סיום

בסביבה החברתית שבה גדלתי, גיוס החובה היה נון-אישיו. זקנתי (או בגרתי, למי שתבקש להחמיא), וגם החברה הישראלית השתנתה, כך שלא ברור לי שזו עדיין התפיסה הרווחת. אולי היא גם לא צריכה להיות: יתכן שמקור השינויים ברתיעה מפני הדרישה להקרבת החיים ומפני הגבלת הזכויוות הכרוכים באופן בל יינתק בשירות החובה; יש  שיטענו שיש להשלים את המהלך ולהפוך את צה"ל לצבא מקצועי. על מי שאינם מוכנים לאמץ פתרון זה להתמודד עם המשמעות של הצמדת "תג מחיר" כלכלי לשירות היטבה (שספק אם יש בו כדי לשקף באופן מלא את אובדן ההזדמנויות הכלכליות בשנות השירות, וספק גדול יותר אם יש בו כדי לפתור את הקשיים האחרים שהצגתי) תוך צמצום מתמשך של מעגלי גיוס החובה והפיכתו לסלקטיבי אף יותר, לא יובילו את ישראל לצבא מקצועי בדלת האחורית; כך או כך, דומני שהחלה סלקטיבית של עקרונות השיח הליברלי על מנת להצדיק סלקטיביות בגיוס החובה מעוררת הן בעייתיות משפטית והן קושי מוסרי; לעתים, אין מנוס מהכרה במגבלות השיח.

מודעות פרסומת