תגיות

,

אז מה בעצם כל כך גרוע בגל החקיקה האחרון? מה בעצם גרוע בכך, שכמו שחגי סגל כתב בידיעות אחרונות (שחר של בג"צ חדש, 18.11.2011) – "בג"צ 2012 ואילך יהיה בג"צ הרבה יותר צנוע, יודע את מקומו, יושב בתוך עמו… עיקר עיסוקיו יוקדשו לתכליתו האמיתית: דאגה לזכויות האזרח הקטן ועשיית צדק בין איש לרעהו."? מה קדוש ב'אופק כהונה' בן שלוש שנים לנשיא בית המשפט העליון, ומה פסול ב'אופק כהונה' בן שנתיים? ומי בדיוק קבע ש-50,000 ₪ הם הסכום הראוי כפיצוי ללא הוכחת נזק על הוצאת לשון הרע, ולא שלוש מאות אלף ₪? ולמה שממשלות זרות יורשו להתערב בענייניה הפנימיים של מדינתנו, באמצעות מימון עמותות שמאל?

הפסול הוא אינו בכל דבר חקיקה בנפרד. על אף שחלק מהחקיקה הזו מזעזע לכשעצמו, יש בה גם כמה תיקונים סבירים. איני רואה, למשל, כל בעייה אינהרנטית בהגדלת שיקול הדעת של בית המשפט בתביעות לשון הרע, והדבר אף מתבקש במקרים מסוימים. הבעיה נעוצה בהשפעה המצטברת של החוקים האלו. החוקים האלו באו לשנות את כללי המשחק הבסיסיים. הם באו, ביחד, להביא לכך שהחלפת הממשלה הנוכחית תהיה קשה יותר בבחירות העתידיות – בית המשפט העליון יהיה מורכב מאנשים שהמחוקקים מימין תופסים (בצדק או שלא בצדק) כקרובים לליבם, שהמנגנון למינוי שופטים יהיה בשליטת אותם מחוקקים, שהביקורת על הממשלה משמאל תושתק, אם באמצעות קביעת סנקציות חמורות על ביקורת כזו (חוק איסור לשון הרע, או אף "חוק החרם"), ואם באמצעות ייבוש מקורות המימון של מותחי הביקורת. הפגיעה אינה בעקרונות "זכויות האדם" או "חופש הדיבור" לכשעצמם. זו מתקפה ממוקדת שנועדה להשאיר לטווח ארוך את המצב הנוכחי – ממשלת ימין הנתמכת על ידי כנסת בה השמאל הוא מיעוט חסר השפעה. עיקר החקיקה אינו בא לקדם השקפת עולם כלשהי, ימנית או שמאלית. אופיה הפרסונלי ("חוק גרוניס", "חוק סולברג") שולל מניע אידיאולוגי מהותי לקבלתה, ולא מצאתי דבר בתורת ז'בוטינסקי המחייב אופק כהונה בן שנתיים דווקא, אלא שהמדובר בתיקונים אד הוק שנועדו לצרכים מסוימים וממוקדים.

ומה בעצם פסול בכך? מדוע שהרוב הנבחר לא יוכל לשנות את כללי המשחק כך שיסייעו לו בקידום מטרותיו?

דמוקרטיה יכולה להיתפס (ואכן נתפסת בידי הוגים אחדים, וביניהם הכלכלן ארתור לואיס) כמערכת כללים של הדרה. המפסידים במשחק הדמוקרטי מודרים, למעשה, מקבלת ההכרעות, ואחרים תופסים את מקומם. מ"כלל הרוב" לפיו הרוב קובע, נגזר גם "כלל המיעוט", לפיו המיעוט אינו משתתף בקבלת ההחלטות. כלל "הרוב קובע" בדמוקרטיה מוגבל לרוב על ידי כללים המונעים את "עריצות הרוב", בלמים ואיזונים שנועדו לשם כך שהרוב לא יתייחס אל המיעוט באופן דורסני, ישמור על זכויותיו, ולא יפגע בו. חוקה השומרת על זכויות האדם, היא הכלי הנפוץ לשם כך. חוקי היסוד השונים, במדינתנו, וביניהם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מונעים, להלכה, גם מממשלה קיצונית לנקוט באמצעים הפוגעים בזכויותיו של המיעוט. המדובר בנושא נרחב, וטריוויאלי כמעט.

מה שאינו טריוויאלי, הוא הדרישה הנוספת, לפיה במקום שהכללים קובעים שהרוב מדיר את המיעוט מקבלת ההחלטות, צריך להיות סיכוי כלשהו למיעוט להפוך ביום אחד לרוב. זהו כלל בסיסי של הדמוקרטיה. ארנד לייפהרט, הוגה מודל הדמוקרטיה הקונסוציונלית, התייחס ל"מודל וסטמינסטר" הנהוג בתרבות המדינית הבריטית. מודל הדמוקרטיה הקונסוציונלית שהגה לייפהרט הוא מודל המבוסס על שאיפה לקונצנזוס, בעוד שמודל וסטמינסטר אמור להיות מבוסס על מאבק פוליטי בין שתי קבוצות זהות כמעט בכוחן. לייפהרט מונה מספר מאפיינים של "מודל וסטמינסטר" – רשות מבצעת המורכבת בעיקרה מקבינט של מפלגה אחת בעלת רוב מצומצם, לו איחוד של כוחות חקיקתיים וביצועיים, המקיים יחסי גומלין עם פרלמנט בו נהנית הממשלה מרוב, שיטה של שתי מפלגות המייצגות שסע מסויים, חד מימדי, בציבור, בחירות אזוריות בהן נבחרים נציגי האזורים בשיטה רובנית, ממשלה אחידה ומרכזית, בה הממשל המקומי תלוי בממשל המרכזי, ואין לו כוחות חוקתיים (בניגוד לשיטה פדרלית), פרלמנט ריבוני, ועוד.

מבחינת רכיבים אלו, שיטת הממשל הנהוגה אצלנו דומה יותר ל'מודל וסטמינסטר' מאשר למודלים אחרים כגון משטר קונסוציונלי, משטר נשיאותי, או משטר פדרלי. על אף שיש הסבורים כי שסעים מסוימים בחברה הישראלית (ובמיוחד השסע בין דתיים וחילוניים) מוסדרים באופן קונסציונלי, או שהוסדרו בעבר באופן כזה, אין המדובר במאפיין בולט של שיטת המשטר. השיטה היא שיטה המבוססת על עימות בין שני גושים, שכאשר האחד זוכה ברוב, מודר השני ממערכת קבלת ההחלטות.

תנאי בל יעבור לקיומה של שיטה זו, וליכולת להתייחס אליה כשיטה 'דמוקרטית' הוא מתן הסיכוי למיעוט להחליף אי פעם את הרוב. זו בדיוק הבעיה עם החקיקה המוצעת. היא באה לשנות את כללי המשחק. היא מקבלת את כללי הכרעת הרוב והדרת המיעוט של מודל וסטמינסטר, מבלי לקבל את הכלל הבסיסי השומר על כללי המשחק המאפשרים את החלפת הממשלה. מודל וסטמינסטר בלי הכלל הזה אינו ראוי להיקרא דמוקרטיה.

בכמה מאות השנים בהן קיימת הדמוקרטיה הפרלמנטרית הבריטית, החל מ"המהפכה המהוללת" של 1688 ואילך, לא ניסה המחוקק הבריטי ליצור מצב בו הרוב הנוכחי בפרלמנט יישאר על כנו, ולהפריע או להגביל את האפשרויות לשנותו. אם נשאל את המחוקק הבריטי הממוצע (אני מדמיין מעין ג'ים האקר נוסח 'יס מיניסטר') מדוע הדבר לא אירע, נראה לי שהתגובה שנקבל תהיה הרמת גבה המלווה באמירה "It just isn't done". אם יש משהו שהמחוקקים בכנסת ה-18 מלמדים אותנו, זה שהכנסת שלנו היא ממלכת האפשרויות הבלתי מוגבלות, בה ניתן לעשות, כפי הנראה, כל דבר.

מודעות פרסומת