תגיות

, , ,

אחת התובנות שזכו לתהודה ציבורית במחאת האוהלים היא חשיבותה של התחרות החופשית. הביטויים "רווח מונופוליסטי" ו-"רווח קרטליסטי"  הפכו שגורים בפי כל, וכך גם ההבנה כי בעלי הכוח מנצלים העדרה של תחרות להשאת רווחיהם, מעל ומעבר לרווח סביר, תוך פגיעה בציבור הלקוחות.

לעיתים הניצול לרעה של העדר התחרות הוא בוטה וברור. כך עלה מסדרת הכתבות החשובה של עדי דברת-מזריץ בדה-מרקר על האופן שבו רשתות השיווק מנצלות העדר התחרות בפריפריה להשאת רווחיהן (בינתיים, בעקבות החשיפה התקשורתית, התבשרנו כי הרשתות תורדנה מחירים בפירפריה) לעומת זאת, לעיתים ניצול העדר התחרות לרעה פחות גלוי. הנה דוגמא.

חברת דואר ישראל הכניסה לסניפיה בשנים האחרונות מערכת ממוחשבת לניהול תורים. המערכת מבחינה בין שלושה שירותים המוענקים בסניפי הדואר – אשנב-כל, המיועד לשירותי הדואר; שירותי מטבע חוץ; ושירותי חנות המוצרים. למיטב בדיקתי, המערכת הממוחשבת מעניקה עדיפות לשירותי מטבע החוץ על-פני שירותי הדואר.[1] לקוח המעוניין לקבל שירותי דואר ייאלץ להמתין בעוד שלקוח המעוניין בשירותי מטבע החוץ ייקבל שירות באופן מיידי. לכאורה, אין לכך כל הצדקה. מדוע להעדיף מי שבוחר לרכוש מטבע זר על פני מי שצריך לקבל חבילה? התשובה עשויה להיות טמונה בשאלת התחרות. חברת הדואר מעניקה עדיפות לשירותים רווחיים, בהם היא מתחרה מול אחרים. בתחום המפוקח על-ידי הרשות ושבו אין תחרות ממשית – שירותי הדואר – היא יכולה להעניק שירות פחות באיכותו, בידיעה כי ללקוחות אין חלופה ממשית.

במישור המשפטי, למיטב ידיעתי, רשות ההגבלים העסקיים לא הכריזה על חברת דואר ישראל כמונופולין, בהתאם לחוק ההגבלים העסקיים משנת 1988. אלא שהעדר ההכרזה מכוח החוק אינו מהווה סוף פסוק. המדובר בשאלה של נטלים, כאשר בהעדר הכרזה, הנטל להוכחת המונופולין מוטל על תובע בהליכים אזרחיים. כעת, יש אמנם צעדים ראשונים לפתיחת שוק הדואר לתחרות אולם כיום ככל שהמדובר במכתבים רגילים, חברת דואר ישראל היא היחידה המורשית לאוספם, להעבירם ולמוסרם. בשים לב לאמור, לא התפתח בישראל שוק דואר תחרותי המאפשר לציבור הרחב לבחור בין מספר חברות דואר. על-כן, נשאלת השאלה, האם בהתנהגות הנ"ל של חברת דואר ישראל אין משום "ניצול מעמד לרעה", בשל הפגיעה בציבור?

במישור הציבורי, חברת דואר ישראל פועלת להרחיב את קשת השירותים הבנקאיים המוענקים על-ידה. אני בעד. זאת, כאמצעי להעצים את התחרות בתחום השירותים הבנקאיים. ובפרט, כהוכחה שהמדינה יכולה  – באמצעות חברות ממשלתיות –  להתמודד עם המגזר הפרטי כשווה בין שווים. אלא, שצריך להיזהר כי כניסתה של המדינה לשווקים תחרותיים – הבנקאות (באמצעות בנק הדואר), התקשורת (באמצעות חברת חשמל) וכו' –  לא תהא מלווה בפגיעה באספקת השירותים הבסיסיים להם המדינה מחוייבת ושאותם היא מספקת באופן בלעדי. החשש כי המשאבים המשותפים יוטו לטובת השירות המצוי בתחרות תוך הזנחת השירות המונופוליסטי הוא חשש ממשי, ועל הרגולטורים השונים ליתן לו דעתם.

אגב, זמן ההמתנה לקבלת חבלת דואר מוסדר ברשיון הכללי למתן שירותי דואר, שירותים כספיים מטעם החברה הבת ושירותים נוספים, שהוענק לחברת דואר ישראל על-ידי שר התקשורת. מהרישיון עולה כיום על דואר ישראל לספק 95% מיחידות הדואר בזמן המתנה של פחות מ-10 דקות (נספח ב', סעיף 3.2).  הופתעתי לגלות סעיף זה ברישיון, שכן אני מעולם לא המתנתי פחות מ-10 דקות ביחידת הדואר הקרובה למקום מגוריי לצורך קבלת דבר דואר. נשאלת השאלה האם מאן דהוא מפקח על הוראה זו, ובמידה והוראה זו אינה מקויימת, מה הסנקציה הננקטת.

[1] כך עלה מבדיקה שנערכה על-ידי בסניף הדואר הקרוב למקום מגוריי.

Advertisements