תגיות

, ,

מוכרחים להיות שמייח (אבל בנפרד)

מוכרחים להיות שמייח (אבל בנפרד)

לא רוצים? לא צריך

בזכות הרדיקליזציה של המאבק הפמיניסטי

כותרות העיתונים והדיונים בתוכניות הרדיו, אשר עסקו בשילוב המנצח של מימסד דתי ומימסד צבאי, מעניקות לי הזדמנות לאוורר דיון שאני מקיים בשנים האחרונות בכיתות הלימוד בקורס בתורת המשפט. לאחר דיון עקרוני ומקיף בפמיניזם המשפטי, אני מעלה את השאלה אם המאבק של אליס מילר (בזכות האפשרות שלה להתגייס לקורס טיס), מצד אחד, ושל טוענות רבניות, מצד שני, הוא מאבק פמיניסטי. כצפוי, התשובה הספונטנית היא חיובית. לכאורה, כיצד ניתן לסבור אחרת? מאבק של נשים כנגד סגירת תחומים ואפיקים בספירה הציבורית הישראלית – מה יכול להיות מתבקש מזה ופמיניסטי מזה? ובכן, לגישתי – מתבקש כן, פמיניסטי לא.

הכיצד? נראה שלקהל הקוראים המשכיל (אומרים לי שתמיד טוב להתחנף לקוראים) של בלוג זה אין צורך להבהיר מדוע המאבק הוא מתבקש. סטודנטים, כמו הציבור בכללותו, ממהרים מדי להקשיב בחצי חיוך וצקצוק שפתיים לסיפורים אודות המאבקים של נשים להצביע, לצאת ללמוד ולעבוד, לפתוח חשבון בנק ורחמנא ליצלן – לא להיאנס. אני יכול לראות בעיני רוחי את הסטודנטים (סליחה על הסטריאוטיפ – אבל בעיקר גברים) מתרווחים לאחור במבט משועמם שכולו אומר: "למה להלאות אותנו בהיסטוריה? תעבור הלאה. הרי המאבקהצליח, ואנחנו כבר לא שם". לאלו חשוב להזכיר שהיה צורך בבג"צ כדי לאפשר לנשים לטעון כ"טוענות רבניות" בפני מוסד ממלכתי לחלוטין, ובבג"צ נוסף כדי שנשים תוכלנה להיות מועמדות להפציץ מהאוויר (עוד על נקודה זו בהמשך), ואלו התפתחויות של עשרים עד שלושים שנה, בסך הכל. כמובן שאירועי השנה האחרונה מספקים לי דוגמאות נפלאות, אשר אם הייתי ממציא אותם ממוחי הקודח לפני שנה כנראה שהייתי נתבע בהוצאת דיבה. המאבק הפורמלי מכל, שבבסיסו פשוט עיוורון (מגדרי, במקרה זה), רחוק מלהסתיים. אישה אשר כמהה להתעטף בטלית ו/או להתפלל בקול ליד הכותל, ונמנע ממנה לעשות כן, זכאית להיאבק על זכותה, כמובן. כך גם באשר לאישה אשר משאת נפשה לפקד על גדוד של גולני.

 

ובכל זאת, אני מתעקש שככל שהדברים נוגעים לממסד הצבאי והממסד הרבני, מאבק זה הוא של יחידות, וחשיבה אסטרטגית צריכה להניא פמיניסטיות ופמיניסטיים, יחידות וארגונים, מלהצטרף לכך. במאמר מצויין שעוסק בעניין אחר לגמרי (ועדות קבלה ליישובים קהילתיים) מסבירות נטע זיו וחן תירוש כיצד שימוש במערכת המשפט ובשיח הזכויות עלול להביא ללגיטימציה של מערכת בעייתית מיסודה, ולדה-רדיקליזציה של המאבק נגדה. עצם המאבק (במקרה האמור, למשל, כדי להתקבל ליישוב קהילתי) מביא להפנמת המסגרת בתוכה המשחק מתנהל ולהצגתו כהסדר נייטראלי, אף שלמעשה מדובר בסדר חלוקתי וכוחני אשר המאבק במסגרתו (ולא – המאבק בו) מייצר, משקף ואף משעתק אותו. הן מצטטות את גייבל והאריס, אשר מסבירים

The conservative power of legal thought is not to be found in legal outcomes which resolve conflicts in favor of dominant groups, but in the reification of the very categories through which the nature of the conflict is defined.

המסגרת הצבאית והמסגרת הדתית הן מסגרות פטריארכאליות מטבען. הן עונות להגדרה:  שיטת ארגון חברתי שבה הסמכויות מרוכזות בידי גברים, והשליטה במסגרות חברתיים נמצאת, ברובה או כולה, בידיהם של גברים, המעבירים את השלטון ביניהם. אין אפשרות שלא לראות את הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים, בהם ממלאים את תפקידי המפתח גברים בלבד, כמוסדות שאינם פטריארכאליים. כשלעצמי, לא ברור לי כיצד עתירה כנגד מימון ציבורי של מוסדות (אליהם ניתן להוסיף את המפלגות החרדיות) המדירים נשים באופן מוחלט ומוצהר לא הוגשה עדיין, ולכשתוגש – לא ברור לי כיצד היא יכולה שלא להצליח. אבל נניח לזה לעת עתה. דברים זהים לגמרי ניתן לומר גם על הצבא. בשנת 2011 מונתה לראשונה אישה לדרגת אלוף. וואו. ותשקוט הארץ. אז כנראה שיש סיכוי סביר לנשים למלא חצי מהמטכ"ל ולהגיע לפיקוד על הצבא. זה לא יקרה. והאמת, זה בסדר שזה לא יקרה (בעיניי). הצבא בכלל, והצבא הישראלי בפרט, אינו בדיוק מסוג המוסדות המקדמים ערכים אשר אני חושב שחיוני שיהיו מנת חלקם של חלקים גדולים בציבור. מחקריה של אורנה ששון-לוי אודות ההבנייה של נשיות וגבריות במהלך השירות הצבאי מצביעים על האופן בו הדמות הגברית מועצמת והנשית מדוכאת, עד כדי כך שנשים מחקות התנהגות גברית, ורואות בכך התגלמות של ישראליות (והסיפורים אודות התעללות של נשים בפלסטינים הם תוצר מתבקש של התופעה). בדומה, היא מצביעה על האופן בו נשים מתמודדות עם הטרדות מיניות בצבא על ידי טריוויאליזציה של התופעה.

אז מה צריך להיות המאבק? ובכן, אולי כדאי להדגיש – אסור לוותר ולו לרגע על הספירה הציבורית. כשנשים לא יכולות לעלות לבמה לקבל פרס של משרד הבריאות – אמות הסיפים צריכות לרעוד. מהצד השני, עבור נשים דתיות, או נשים שחולמות מינקות על קריירה צבאית – המאבק האינדיבידואלי במימסד הגברי הדתי או הצבאי הוא כמובן חשוב. אולם המאבק הפמיניסטי צריך להיות בזירה החיצונית, בניסיון לצמצם את משקלם של המוסדות הללו ואת כוחם להשפיע על חיינו, גברים ונשים כאחד. מאבק לשיר ביחד, לרקוד ביחד, ולהילחם ביחד רק מחזקים את הלגיטימציה המגדרית של מוסדות שלא ראויים לכך.

מודעות פרסומת