תגיות

, ,

 עידו באום כתב השבוע ב"הארץ" ש"בבית המשפט הכלכלי שוקלים להתחיל לסרוג". לפי הכתבה, שופטי המחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי בתל אביב עסוקים במעט תיקים יחסית, ולכן פועלים באופן נמרץ עד כדי כך שעורכי הדין אינם עומדים בקצב. לבד מזאת, לדברי באום,

במציאות שנוצרה, שופטי המחלקה הכלכלית מוצאים עצמם מתעסקים בתיקים שאינם בהכרח בעלי משמעות עמוקה, או מקדישים זמן לסוגיות שאינן במוקד התביעה שבפניהם.
 

פעילות נמרצת ומהירה של בית משפט, חזון שאינו נפרץ כלל במקומותינו, יכולה אך לשמח. דיוני סרק – מעט פחות. אולם עיון בדבריו של באום מלמד שהוא מבקר את בית המשפט, מחד, על שדן בשאלה שולית (כלומר: בזבוז זמן שיפוטי על דיון סרק), ומאידך מבקרו על כך שתוצאת הדיון הייתה שהתיק כלל לא נידון בישראל (היינו: חסכון זמן שיפוטי על ידי בית משפט פנוי). ביקורת זו טעונה בירור.

 הדוגמא המובאת בכתבה היא דיונו של השופט כבוב בסוגיית הפורום הנאות לבירור תביעה בעניין חברת SBCapital (ה"פ 47801-08-11). באותו עניין דובר בחברה שהוקמה על ידי ישראלים במטרה ונרשמה בנבאדה, ארה"ב. מטרת החברה הייתה שיווק נדל"ן בחו"ל למשקיעים ישראלים. עיקר פעילות החברה היה בארה"ב, ולצורך קיום פעילותה נדרשו המקימים לנסוע שוב ושוב לארה"ב. הלקוחות ובעלי התפקידים היו ישראלים, הסכמים נחתמו בישראל וחלקם נעשו בעברית. הסכם התפעול של החברה קבע תניית ברירת דין, לאור הוראת דין ההתאגדות של החברה (נבאדה) הדורש כי תיקבע תנייה כזו. במסגרת התנייה הסכימו הצדדים כי על מחלוקות הנוגעות לחברה יחול דין נבאדה.

לאחר זמן הוגשה תביעה שעיקרה בקשה לקבל מידע אודות פעילות החברה, השבת המבקש לתפקידו בחברה ומתן סעדים זמניים שונים, כל אלה בגין טענות בדבר עושק המיעוט, הפרת חובת אמון ופעולה באופן חסר תום לב על ידי המשיבים מתוקף תפקידם כדירקטורים בחברה.

אופייה הבינלאומי של החברה עורר קושי. כתב התביעה הומצא לנתבע בישראל, לחברה משרדים בישראל וכל המשיבים הם אזרחי ותושבי ישראל. לפי אלה, נראה כי בית המשפט הישראלי רכש סמכות לדון (לפחות ביחס לנתבע שהומצאו לו כתבי בי דין בהיותו בארץ, ולכאורה כך היה גם ביחס לחברה – אילו הייתה נתבעת, מה שבפועל לא קרה כאן –  אם בוצעה המצאה כדין למשרדיה בארץ). השאלה שנותרה פתוחה הייתה האם הפורום הישראלי הוא פורום נאות להליך זה. אמנם בית המשפט החליט לדחות את הבקשה מטעמים שונים (כגון שיהוי, אי הגשת ההליך כנגד הנתבעים הנכונים וכו'), אך נדרש בכל זאת לשאלת הסמכות הבינלאומית, וקבע כי ישראל אינה פורום נאות לתביעה.

אינני מביעה דעה ביחס לשאלה האם עצם הדיון בשאלה זו, לאחר שהבקשה נדחתה ממילא, ראוי. אולם עמדתו העניינית של באום שגויה בעיניי. באום מבקר את בית המשפט על כך שקיים דיון בשאלה בכלל, ובפרט על כך שהתעלם מפסק הדין ברע"א 2705/97 הגבס נ' The Lockformer, אשר קבע כי שיקולי הנוחות של הצדדים אינם ממשיים במציאות של המאה ה-21 המאפשרת מוביליות בינלאומית רבה. לאור פסק זה, ומאחר שבית המשפט הכלכלי אינו עמוס, טוען שהיה על בית המשפט לדון בתיק.

נראה כי עמדתו של באום שגויה. ראשית, ספק אם אכן רכשה עמדתו הקיצונית של השופט אור בפס"ד הגבס אחיזה כפי שמייחס לה באום. מעבר לביקורת לה זכה פסק הדין בספרות, אותה באום מזכיר (ובפרט מאמרו של פרופ' מיכאיל קרייני "שיקולי הפורום הנאות: מסעם אל תום האלף השני ומעבר לו"מחקרי משפט י"ט 67), גם בתי המשפט מביעים עמדה ספקנית: הם מוסיפים לדון בשאלת הפורום הנאות חדשות לבקרים, ולעיתים תכופות מגיעים למסקנה כי ישראל אינה הפורום הנכון לדון בתביעה. לפי רוב הפסיקה, המבחן המנחה בהקשר זה הוא מבחן מרב הזיקות (ראו רע"א 6325/04 וינברג נ' נבון).

בענייננו, השופט כבוב מצא כי התובע עצמו הוא שפעל לאיגוד החברה באופן שדין נבאדה הוא שיחול עליה, וכי מרב הזיקות מפנה בבירור לארה"ב. לכן נראה כי החלטתו מבוססת בדין הישראלי ועונה למבחן הנהוג בנושא. (בהקשר זה יוער כי פסק הדין בעניין הגבס דן בביטול היתר המצאה שניתן, כלומר בכינון סמכות בינלאומית לפי תקנה 500, בעוד בענייננו נרכשה סמכות לפי הכללים הרגילים, ולכן לפחות לכאורה, אחיזתו של בית המשפט הישראלי בתיק חזקה יותר. לכן עניין הגבס יכול לתמוך טענה לפיה היה על בית המשפט הישראלי לדון, אולם לא מהנימוקים שמציג באום).

שנית, נראה כי עמדתו של באום, כמו גם של השופט אור בעניין הגבס מתעלמת מהעובדה שהעולם אינו קטן כפי שנדמה. התדיינות במדינה זרה היא משוכה שיש לעבור אותה, גם אם הדין שיוחל הוא אותו דין שיוחל בישראל (בענייננו, משום שגם בישראל מוסכם שיוחל דין זר). הצורך לנהל הליכים במדינה זרה כוללים מכשולים של עלויות כספיות ורגשיות של ניתוק ממדינת המוצא של האדם, התמודדות עם עורכי דין ושפה זרים, וכדומה. יתר על כן, מאחר שענייני פרוצדורה אינם נשלטים על ידי ברירת דין, הפורום שידון בהליך אינו גורם בלתי רלוונטי לתוצאת ההליך: תביעה עשויה להתיישן במדינה אחת אך לא באחרת; ראיה עשויה להיות כשרה כאן ופסולה שם; נטל הוכחה עלול להתנהג אחרת מעבר לים.

נראה כי לא בכדי קישר באום בין כתבה הדנה בשקט היחסי ביחידה הכלכלית לבין החלטה הנוגעת לפורום לא נאות. שיקולי פורום לא נאות נדונים במקום בו נמצא כי לבית המשפט סמכות לדון בתיק, ונבחנת השאלה האם ראוי שידון בו (זאת בשונה משיקולי פורום נאות, הנדונים בעת שבית המשפט מתבקש לרכוש סמכות ביחס לתביעה המערבת יסוד זר). דבריו של באום משקפים היפותזה לפיה השיקולים שיש לבחון בעת שבית משפט מוסמך מכריז על עצמו כפורום לא נאות הם שיקולי נוחות של הצדדים או של בית המשפט. שיקולי הנוחות יכולים להיות של בית המשפט העמוס, או של הצדדים. באום כותב:

בהנחה שהשופט כבוב אכן סבור כי מדינת נוואדה היא המקום שבו צריך היה להגיש את התביעה הזו, כדאי להרהר במשמעויות הקביעה. ראשית כל, מדובר בבעלי דין ישראלים ושרק החברה שלהם רשומה בנוואדה. למה לשלוח שני ישראלים לריב במדינה זרה?

התשובה הפשוטה: משום שיהיה מי שיבנה מהיות ההליך ישראלי, ויהיה אחר שיבנה מההליך הזר: עלות של ההליך עשויה להוות גורם מרתיע. זה לא תמיד הוגן, אולם למיטב ידיעתי צדק חלוקתי לא הוכר כשיקול בתחום סמכות השיפוט בישראל, וגם בעולם הוכר רק באופן מוגבל מאוד (החלטת בית הלורדים האנגלי בעניין Connelly (A.P.) v. R.T.Z Corporation Plc and Others משנת 1997); הבאת עדים עשויה להיות פשוטה יותר במדינה הזרה, ייבוא עדים מישראל יהיה קשה יותר; בית המשפט הזר עשוי להבין טוב יותר את הדין הזר, ולהיות נכון פחות לקבל נורמות ישראליות בניהול עסקים (למשל שיטת ה"סמוך"). כל אלה סיכויים וסיכונים ששאלת סמכות השיפוט מחלקת בין הצדדים, ואין להתעלם מהם. הצגת העניין כ"לשלוח שני ישראלים לריב במדינה זרה" היא עמדה פרובינציאלית המתעלמת מהנושא המשפטי של סמכות השיפוט ומתייחסת אליו בצורה טכנית בלבד. היא אינה מתעלמת רק מכללי הנימוס המהווים עקרון מנחה במשפט הבינלאומי הפרטי, אלא גם מהאפשרות שישראלים יהיו מעוניינים ביתרונות הפורום הזר. זהו בדיוק הפגם שנפל גם בטיעונו השני של באום:

שנית, מדובר בעמדה מעט תמוהה על רקע העובדה שהתובע בפרשה זו […] אינו יכול לנסוע לארה"ב כי אשרת הכניסה שלו נשללה. איך יגיע לנוואדה?

אם אכן היתרון הדיוני של הפורום הוא לגיטימי, אין בטיעון זה כדי לשנות הצדקת התוצאה. יתכבד התובע וישלח את עוה"ד שלו לארה"ב. לבסוף כותב באום, ובצדק:

ויש עוד היבט חשוב: מדינת נוואדה היא המתחרה הגדולה של מדינת דלוור על משיכת תאגידים להירשם בה. נוואדה אימצה חוק חברות נוח במיוחד לבעלי המניות […] זו הסיבה העיקרית שבגללה נרשמים בנוואדה. הכלל המקובל בארה"ב וגם בישראל הוא שבתי המשפט בכל מדינה שבה מוגשת תביעה יחילו את חוק החברות של המדינה שבה נרשמה החברה וכך מבטיחים בעלי המניות כי חוק החברות המיטיב של נוואדה יחול עליהם בלי קשר לשאלה איפה תוגש נגדם תביעה.
בעלי חברות נרשמים בנוואדה בגלל חוק החברות הנוח, דיני מס נוחים וגם בגלל הצורך לפעול בארה"ב באמצעות חברה אמריקאית. אף אחד לא באמת מתכוון להתדיין בבתי המשפט של נוואדה. אין שום סיבה שכבוב יוותר על תיקים רק בגלל שעליו ליישם בהם חוק חברות זר. הבחירה בו כשופט כלכלי מעידה כי יש לו את כל הכישורים המשפטיים ליישם את חוק החברות של נוואדה כראוי.

 אכן, איש אינו נרשם בנבאדה דווקא כדי להידון שם. אולם יש להניח כי לצדדים שנרשמו בנוואדה גם אין התנגדות עקרונית להידון בפני מדינה זו. אילו הייתה להם העדפה מובהקת בדבר הפורום שידון, היו קובעים תניית סמכות שיפוט (שהייתה יכולה לשמש לכל הפחות אינדיקציה לקביעת פורום מוסמך). אינני מכירה את שיטת המשפט בנבאדה, אך אם היא דומה במשהו לדאלוור, הרי שיש לה מוכנות ומומחיות גבוהה יחסית לתיקים העוסקים בדיני חברות – מומחיות שדווקא הוכרה בישראל כסיבה לקיים דיון בבית המשפט המומחה דווקא. לכן המעבר מבית המשפט הכלכלי שלנו לבית משפט מתמחה שלהם אינו מופרך. העובדה שהשופט הכלכלי שלנו מסוגל לדון בסכסוך הזר אינה מלמדת בהכרח שראוי שיעשה כן.

נדמה כי יסוד הטעות בעמדתו של באום הוא בהתעלמותו מתעלם מהעובדה ששיקולי הפורום הלא נאות מיוסדים על שני אדנים. האחד הוא אמנם שיקולי נוחות, אולם האחר הוא שיקולי מהות. העובדה שיש שופט כשיר ופנוי לדון בתיק בישראל אין משמעה שמן הראוי לתיק להידון בישראל. אם יש רלוונטיות לשיקולי העומס בהקשר זה – ומסופקני עד כמה זהו המצב לאור היקפם של הטיעונים המהותיים בעניין – אזי נראה כי במציאות בה תלונות אודות העומס על בתי המשפט שבות ונשמעות, החלטתו של השופט כבוב משקפת אחריות שיפוטית, ולא "ויתור על תיקים".

לקריאה נוספת ראו: http://www.psakdin.co.il/fileprint.asp?FileName=/Sada/Public/art_cccq.htm

Advertisements