תגיות

, , , ,

רבות כבר נכתב, וודאי עוד ייכתב, על פסק הדין בעניינו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב. ברצוני להתייחס להיבט אחר של המקרה, שאליו נחשפתי עת שצפיתי בשידור הטלוויזיה המרתוני מבית המשפט העליון, שעקב אחרי הקראת פסק הדין. כפי שניתן היה להבין מהשידור, הכתבים של הערוצים השונים ישבו באולם הדיונים עם לפטופ, הקלידו בו במהירות את מהלך הדיונים, והעבירו כמעט בזמן אמת את שהקלידו לשדרנים באולפן ובבית המשפט, שדיווחו לקהל הצופים על פסק הדין. בכך נעקף במידה מסוימת, האיסור על שידור מאולם הדיונים (וראו את הטקסט המצורף לשידור מהקראת פסק הדין במחוזי באתר של חדשות ערוץ 2). זאת במקום שיועבר שידור ישיר (מצולם או לא) מאולם הדיונים הישר אל הצופים בבית. על מנת לדון בכך, אציג רקע קצר ביחס לשידורים מאולם הדיונים.

הסעיף שעומד בבסיס הדברים הוא סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, שקובע את העקרון החוקתי בדבר פומביות הדיון.

סעיף 70(ב) לחוק בתי המשפט קובע, כי אין לצלם באולם בית המשפט או לפרסם צילום שכזה, אלא בהיתר מבית המשפט. אמנם הסעיף אינו עוסק בשידור טלוויזיה או רדיו, אולם בית המשפט קבע, כי  מכוח סמכותו הטבועה הוא רשאי לאסור על שידורים אלה. בתי המשפט נוהגים לאפשר לתקשורת לצלם את כניסת השופטים לאולם הדיונים, ורק במספר מועט של מקרים התאפשר שידור של הדיונים עצמם (הדיונים במשפט אייכמן ובמשפט דמיאניוק שודרו ברדיו ובטלוויזיה, הקראת תמצית הכרעת הדין בעניינו של יגאל עמיר שודרה בטעות ברדיו ובטלוויזיה, הקראת תמצית פסק דינו של אריה דרעי בבית המשפט המחוזי שודרה ברדיו).

בעקבות הצעת חוק פרטית, הוקמה בשנת 2000 ועדה בראשות שופטת בית המשפט העליון דורית ביניש, שבחנה את שאלת הפתיחה של בתי המשפט בישראל לתקשורת אלקטרונית. ב-2004 הגישה הוועדה את הדין וחשבון שכתבה, ובו הומלץ (על פי דעת הרוב) לנהוג במתינות ביחס להרחבת הסיקור האלקטרוני של הליכי משפט. הוועדה המליצה לערוך ניסוי מוגבל במסגרת דיוני בג"ץ, ולאפשר את צילום הדיונים, תחת מגבלות של הגנה על הזכות להליך הוגן, על טוהר ההליך השיפוטי ועל זכויות המתדיינים לכבוד ולפרטיות. דעת המיעוט בוועדה ביקשה להעניק משקל רב יותר לעקרון פומביות הדיון, ועל כן להרחיב את הניסוי המבוקר המוצע, כך שתיקבע חזקה לטובת סיקור מצולם של דיונים.

לאחר פרסום הדוח הוחלט על עריכת הפיילוט המדובר, אולם ככל הנראה דבר לא נעשה. לאחרונה, הוגשה פעם נוספת הצעת חוק פרטית, הקובעת כי ככלל ניתן יהיה להקליט ולשדר את דיוני בג"ץ.

והנה, המצב היום הוא כי בתי המשפט עדיין אינם מאשרים שידור דיונים מבתי המשפט, גם כאשר מדובר באירועים מרכזיים, אשר מושכים את תשומת ליבו של חלק ניכר מהציבור. עם זאת, אין איסור על שליחת מסרונים ושימוש באי-מיילים לצורך העברת הדברים מאולם הדיונים לציבור.

ברצוני להעיר מספר הערות על מצב זה.

ראשית, דומני כי בתי המשפט מעניקים משקל מועט מדי לעקרון בדבר פומביות הדיון ולמרכזיות השידור האלקטרוני כיום, כאשר הם ממשיכים לאסור על שידור דיונים, גם כאשר מדובר בהקראת פסק דין ולא בניהול המשפט עצמו. כך למשל קבע בית המשפט המחוזי בעניינו של קצב (לפי הכתבה שהובאה, מכיוון שלא מצאתי את ההחלטה במאגרים המשפטיים), כי די בכך שהקראת פסק הדין תיעשה בדלתיים פתוחות ובנוכחות התקשורת, והשידור הקולי לא יוסיף תרומה מהותית לזכות הציבור לדעת. כשלעצמי, לא ברור לי מדוע נקודת המוצא של בית המשפט היא כי יש להסביר מהי התרומה של השידור החי (כפי שאין אנו נדרשים להצדיק את התועלת הנובעת מכל ביטוי וביטוי בשיח הציבורי). בעיני בית המשפט נדרש להניח כי שידור יתרום לציבור הצופים והמאזינים, ולהצדיק דווקא את הטעמים שבגינם נמנע השידור ונפגעת פומביות הדיון.

שנית, ניתן להצביע על מספר יתרונות שמעניק השידור הישיר מאולם הדיונים ביחס לדיווח עקיף שכזה. הוא מאפשר התרשמות ישירה של המאזינים והצופים מהמתרחש באולם, דבר שאין לזלזל בו. אם נישאר בעניין קצב, הרי שהאזנה ישירה להתפרצותו של קצב לעבר השופטים בעת הקראת גזר דינו בבית המשפט המחוזי (שהתאפשרה בעקבות עבירה לכאורה של ynet על החוק ועל הוראת בית המשפט) אינה דומה לקריאת דיווח על כך. בנוסף, שידור שכזה מונע עיוותים שנגרמים עקב הדיווח העקיף. כך לדוגמה, ערוץ 2 שידר במהלך הדיון מבית המשפט העליון ציטוט שניתן היה להבין כי הוא מופיע בפסק הדין, שעל פיו הגרסה של קצב היא "התאבדות משפטית". למותר לציין, כי אמירה זו אינה מופיעה כלשונה בפסק הדין, ומדובר ככל הנראה בפרשנות של הכתב שישב באולם. שידור חי היה מאפשר לצופים לקבל תמונה מדויקת של הנאמר באולם, ולא פרפראזה על הדברים, דבר שהוא בעל ערך כשלעצמו. כמו כן, יחד עם שידור ישיר מאולם הדיונים נמנע גם צילום המתרחש לצרכי תיעוד היסטורי, והתוצאה היא כי אין כל תיעוד מוקלט של היבט חשוב זה של המדינה.

שלישית, זוהי דוגמה מעניינת לפער שבין המשפט לטכנולוגיה (שעליו כתבה לאחרונה גם שרון). מזה למעלה מעשור מתנהלים דיונים לגבי פתיחת בתי המשפט לשידור, מבלי שדבר נעשה בפועל, והנה, דה פקטו מקיימים כלי התקשורת, במקרים המתאימים בעיניהם, מעין שידור מהאולם. התוצאה היא כי במקום שהמשפט יוביל את התהליך ויסדיר את שידור הדיונים, המשפט נגרר אחרי ההתפתחות הטכנולוגית שמאפשרת דיווח בזמן אמת מהאולם, ומוצא עצמו נדרש להתמודד עם המצב החדש שנוצר. על פניו, אין מניעה שכתבים יישבו בכל דיון (לדוגמה, בדיון הכולל חקירת עדים) ויעבירו דיווח חי באשר למתרחש באולם. במצב זה, ניתן לתהות מה נותר מסעיף 70(ב), וכיצד ניתן לאכוף את האיסור במקרים שבהם דיווח שכזה יפגע בזכויות ובאינטרסים כדוגמת הזכות לכבוד של נאשמים או עדים.

המסקנה המרכזית העולה מן האמור, לדעתי, היא כי יש מקום לרפורמה בשידור דיונים, ובראש ובראשונה בכל הנוגע לדיונים חשובים, דוגמת הקראת פסק דינו של קצב. רפורמה שכזו אף אינה מחייבת שינוי חקיקתי, מכיוון שהחוק אינו אוסר על השידור. מובן, כי ברשימה קצרה זו לא מיציתי את כל השיקולים הרלבנטיים לשידור מגוון הדיונים המתקיימים בבתי המשפט, ובמקרים רבים קיימת הצדקה לאיסור על שידור ישיר מהדיון. אולם אני מקווה, כי בדיונים המרכזיים הבאים נוכל להתרשם בעצמנו מהמתרחש באולם, ולא נזדקק לתיווכם של קשבים וקלדנים.

מודעות פרסומת