תגיות

, , , , ,

כתבה בגלובס מהשבוע מותחת ביקורת חריפה על אלון גל, שעודד בתוכניתו ב"רדיו ללא הפסקה" מאזינה שהתלבטה האם לבצע הפלה על רקע קושי כלכלי. בעקבות השידור, נזעקו בעמותת "אפרת" וביקשו לאתר את הפונה, אך בתחנת הרדיו סירבו להסגיר את פרטיה.

הכתבה והדיון בעקבותיה עודדו אותי לחשוב על הדרך שבה מובנה השיח על הפלה באופן כללי. במשפט – ובמיוחד במשפט האמריקאי – הפלה נדונה בעיקר באמצעות שיח הזכויות. השאלה היא שאלת ה"מותר". האם יש לאישה זכות להפלה במסגרת "זכות האישה על הגופה", או שמא "זכויות העובר" (שקיימות או לא, על פי עמדתו של הדובר) גוברות על זכותה. הדיון מוצג כאיזון בין רצונותיהן החד-משמעיים של נשים להפיל, לבין אינטרס או זכות של העובר שלא יזכה להיוולד. לעיתים, רצונה של האישה מעוגן בנימוקים חיצוניים כגון אונס, גיל האישה או מומים בעובר, ולעיתים ההתמקדות היא בכך שיש לכבד את האוטונומיה שלה במנותק מהסיבות שעומדות בבסיס החלטתה.

המרכזיות של הדיון המשפטי בשאלה האם קיימת זכות להפלה או לא, מעוות בעיני את השיח סביב הפלה באופן כללי. השאלה הראשונה שעליה נדרש לענות מי שדן בתחום היא האם הוא בעד או נגד הזכות להפלה. אם הדובר הוא ליברלי-דמוקרטי-חילוני-פמיניסטי, הוא מצופה לטעון באופן חד בעד הזכות להפלה (להיות pro-choice). הבעיה בדיון הזה של "לנו או לצרינו" הוא שכל טיעון נגד הפלה, בשם זכויות העובר או בשם נימוקים אחרים, מתויג מיד כשמרני-דתי-שוביניסטי. אי אפשר להעלות טיעונים באשר למחירן של הפלות מבלי להיתפס כמי שטוען לביטולה או לסיוגה של הזכות להפלה (ובכך להיתפס כשמרן).

הבעיה היא שחלק חשוב שנעלם מהדיון הוא האפשרות לדיון ליברלי במחיר שנשים משלמות כשהן בוחרות לעבור הפלה. מכיוון שכל אזכור של המחיר לאישה עצמה נתפס כתמיכה במתנגדי הפלות, הדוברות הליברליות אינן שמחות לפתוח את הדיון בכך. ההשתקה מובילה לסוג של קלות דעת באשר למחירן של הפלות. נדמה לי שגברים, וגם נשים צעירות, נוטים להצהיר בקלות רבה-מדי "אם אכנס להיריון בלתי-רצוי, פשוט אעשה הפלה ואמשיך הלאה בחיי".

קלות הדעת הזו מובילה להערכת-חסר של המחיר הנפשי והגופני שנשים משלמות כאשר הן בוחרות (או נדחפות להחלטה) לעשות הפלה. השיח הליברלי, שאוסר לתת נימוקים שיתמכו "בהם", מסתיר את המחיר הכבד מאוד שנשים משלמות בעקבות הבחירה. נחשפתי למעט מהמחיר הזה כאשר בעקבות הפלה טבעית שעברתי, התחלתי להתעניין ולקרוא עדויות רבות של נשים שעברו הפלה, רצונית או לא רצונית. שוב ושוב ראיתי כיצד ההפלה, והחחלטה להפיל, הם אירועים מכוננים בחייהם של נשים: יש נשים שמאזכרות מדי שנה את תאריך ההפלה כשם שחוגגים יום הולדת; יש נשים שמונות גם את התינוקות-שלא-נולדו במניין ילדיהם; רבות משחזרות שוב ושוב את מהלך האירועים שהוביל להפלה ומנסות להבין האם גם היום היו מחליטות את אותה ההחלטה. אחרות עוברות הלאה וממשיכות בחייהן מבלי להבחין עוד בצלקת.

בפוסט שכתבתי בבלוג שלי בעקבות החוויה האישית שעברתי, ניסיתי להעלות למודעות את הטאבו שקיים לגבי הפלות. היום, אני סבורה שחלק מהכוח החברתי שמשמר את קיומו של הטאבו הזה הוא הרצון להגן על שיח הזכויות. אם למתנגדי ההפלות יש אינטרס חזק לדון במחיר שמשלמות נשים על הפלות כנימוק נוסף לאסור או להגביל את יכולתן להפיל, אז לדוברים הליברליים יש אינטרס להמעיט, להקטין ולהשתיק את המחיר הזה, כדי לא לספק "תחמושת" נוספת למתנגדים להפלות.

אך במלחמה על הזכות המשפטית ועל ביצור ההגנה על נשים מפני התערבויות מן החוץ, אנחנו משלמים מחיר פמיניסטי כבד. יכולתן של נשים להציג, לדון ולהנכיח את חוויותיהן בספירה הציבורית נפגעת בשם המאבק על זכותן לבחור ולהחליט. "ששש!", אנחנו כחברה אומרים להן ולנו, "אתן פוגעות במאבק! מה אתן רוצות, שלא יותירו את הבחירה בידיכן?!". וכדי לשמור על זכותנו, אנחנו מחרישות. שלא ישמעו השמרנים.

ומילה באופן כללי: כאשר אנחנו טוענים – בבית המשפט ובכנסת אך גם ברחוב – בשמן של זכויות, אנחנו מתנהגים כאילו שיח הזכויות הוא הדרך היחידה לנהל מאבקים משפטיים. שכחנו כבר שיש דרכים אחרות לדבר. כאילו מה שאנחנו זקוקים לו הוא עוד "זכויות", והן הדרך היחידה לנהל דיון משפטי או ליברלי. אך כאשר אנחנו צועקים "זכותי!", כדאי לחשוב גם על מה שאנחנו שותקים.

Advertisements