תגיות

, ,

בימים האחרונים הפייסבוק שלי היה מלא בעדכונים של חברים שהביעו צער, אכזבה, ותסכול, על כך שמיזם החתונות של צהר נסגר בעקבות עימות עם השר לשירותי דת יעקב מרגי. בינתיים, כפי שמסתמן, המשבר עומד לבוא על פתרונו. רבני צהר יוכלו להמשיך להשיא זוגות, בתנאי שיעברו מבחנים נוספים. כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, נראה היה שצהר עומדים לסיים פעילותם. אולם כעת, כאשר נראה שלא כך הדברים, אני עדיין רוצה להסביר למה אני חושב שסגירת צהר דווקא הייתה יכולה להיות בשורה חיובית.

כידוע לכל המתחתנים (ולכל אלה שלא מתחתנים אבל נאלצים לשמוע את כל הפרטים מחבריהם שכן מתחתנים), ארגון צהר היווה אלטרנטיבה ליברלית (נניח) לרבנים הרגילים שמספקת הרבנות הראשית. כך:

מטרתו המוצהרת של ארגון רבני צהר היא לארגן טקסי נישואין לזוגות חילוניים שחשים רתיעה מהממסד הדתי המנוהל בידי חרדים. כלפי חוץ לפחות, בצהר ראו עצמם כשליחיה הידידותיים של הרבנות הראשית לישראל

במשך שנות פעילותו השיא צהר כ-3000 זוגות בשנה, מתוך כ-37,000 זוגות שהתחתנו דרך הרבנות–מספר לא מבוטל. היתרון של צהר היה בכך שאופי הטקס נקבע על-ידי בני הזוג, ושהארגון אסר על רבניו לגבות תשלום על החופות. ככל הנראה, הפופולריות הגוברת של הארגון גרמה לדאגה אצל גורמים ברבנות הראשית, אשר היו מוטרדים מכך שרבני צהר נוגסים בנתח שלהם מעוגת החתונות הישראלית. וכך, בשל טיעון משפטי פורמליסטי על אודות מקום רישום הנישואין, הובילה הרבנות את הקמפיין לסגירת המיזם.

לא אגזים אם אומר שכל חבריי אשר הביעו את דעתם על הנושא ראו בסגירת ארגון צהר סוג של אסון לאומי, ועדות נוספת לכך שישראל "מדרדרת למדינת הלכה" (לפחות לפי סקר שהופץ בפייסבוק). אני מודה שהתקשיתי להצטרף לאבלים. להפך, אני חושב שכל מי שתומך בחופש בחירה בנישואין, ובמיוחד באפשרות לקיים נישואין אזרחיים בישראל (ולא בקפריסין), צריך היה לברך על ההתפתחות הזאת, שכאמור נראה שכבר איננה רלבנטית. אסביר.

אנשים רבים לא רוצים להתחתן דרך הרבנות. הממסד הרבני מתאפיין פעמים רבות בתחושה של ניכור; זוגות חילונים רבים וזוגות שמשתייכים לזרמים אחרים ביהדות (שלא לדבר על זוגות חד-מיניים) אינם מזדהים עם מטרותיו, ארגונו, ודרך פעולתו של המוסד, והצורך (למעשה החובה דה פקטו עבור זוגות רבים) להתחתן דרך הרבנות הנו למעשה כפייה של מערכות ערכים ודינים שהזוג אינו שותף להן. בא ארגון צהר ובאופן חלקי פתר בעיה זו באמצעות אימוץ הליכים גמישים ואישיים, אשר הותאמו לקהל שנרתע מנישואים ברבנות, בין בשל סיבות אידיאולוגיות, ובין בשל סיבות מעשיות, כגון גיורו של אחד מבני הזוג. כך, למשל:

אור ואנה מרחובות נרשמו לצהר לפני כארבעה חודשים. לטענתם, "בחרנו בצהר במיוחד כדי להימנע מקשיים. אנה עברה תהליך גיור וחשבנו שיהיה יותר קל. חשבנו שנוכל להימנע מכל העניין הזה של הנישואים ברבנות. אני מקווה שיהיה בסדר ושהתהליך שלנו לא ייעצר. כל היחס של הארגון היה אישי, ענו על כל שאלה שלנו והיו מאוד זמינים

עכשיו, כל אותם זוגות שבחרו במודע להתחתן דרך צהר, וזוגות רבים נוספים שרצו להשתמש בשירותיו של צהר אבל לא הצליחו מפאת הפופולריות של הארגון, היו נאלצים או לחזור לרבנות, או להתחתן בחו"ל, או להצטרף לדרישה ההולכת וגוברת ליצירת מוסד נישואים אזרחיים בישראל. יוצא שארגון צהר תורם לשימורו של מוסד הרבנות הראשית, שכן הוא לכאורה מהווה אלטרנטיבה לרבנות, אך בפועל פעל תחת כנפיה. כל עוד הרבנות מאפשרת לרבני צהר לפעול, הדבר תורם לחיזוקם של הנישואים האורתודוכסיים, ובאופן עקיף לחיזוקה של הרבנות הראשית.

אמת, זוגות רבים התרעמו על כך שהאופציה של נישואים אורתודוכסיים נוסח צהר עמדה להיסגר בפניהם. אבל תרעומת זו הייתה יכולה להיות מנוצלת ומתועלת להחלשת מעמדה של הרבנות. סגירת צהר הייתה יכולה, אם כן, להיות חרב פיפיות, שכן ביסוסה של הרבנות כמונופל אמיתי, ללא תיווכם של גופים "נחמדים" כמו צהר, היה יכול לשמש כזרז שיביא להתגברות טקסים "אלטרנטיביים" (קונסרבטיביים, רפורמיים, וחילונים), נישואי חו"ל, וכן, אולי גם נישואים אזרחיים בעתיד. על כן, כל מי שתומך בחופש בחירה בנישואים ובהחלשת מעמדה של הרבנות הראשית היה צריך לברך על סגירת צהר במקום להתאבל. 3000 הזוגות שנישאים מדי שנה על-ידי צהר היו צריכים (שוב, אלמלא הגיעו להסדר) להגיע לרבנות הראשית. אולם, מכיוון שזוגות אלה העדיפו מראש שלא לפעול במישרין דרך הרבנות, המפגש והעימות היו צפויים להגביר את החיכוך בין הרבנות לבין אותו ציבור אשר מתקשה לקבל את סמכותה או את אופי פעולתה. וככל שהחיכוך היה מביא לתסכול, רתיעה, ולבסוף הדרת רגליים, היה בו כדי לחזק את החלופות למוסד זה. תומכי הבחירה החופשית, אם כן, היו צריכים לשמוח. המשך קיומו של צהר מקטין את הסיכוי לחולל מהפכה בדיני הנישואין.

Advertisements