תגיות

, , , , , ,

האופנה בעקבות פסק הדין המזכה בפרשת ויינרוט היא לשאול האם הפרקליטות כשלה בהגשת כתב האישום, אם לאו. יש הטוענים כי פסק הדין הוא "יום כיפור לתביעה הכללית ולקברניטיה". אחרים סבורים כי המדובר ב"כתב אישום לגיטימי". גם "הטרקלין" הצטרף לדיון בעניין, בפוסט מעניין שכתבה דנה גור. גישה שונה הביע הפרשן המשפטי של דה-מרקר, ד"ר עידו באום.  לדבריו, "הזיכוי מוצדק אבל יוביל להתחזקות השחיתות הציבורית בישראל". זאת, שכן "זיכויו של וינרוט נתן הכשר לפרקטיקה של מתן שירות משפטי מוזל במימון של בעלי ההון בישראל לעובדי מדינה שהיו או יהיו בעמדות מפתח באופן שמגדיל את פוטנציאל ההשחתה של השירות הציבורי". על רקע האמור, באום מציין כי "בפרקליטות הבינו שההיגיון הרובין-הודי משחית, אבל טעו כשהניחו שניתן להכניס את תבנית היחסים בין וינרוט לויטה למסגרת של שוחד. הבעיה יותר גדולה מהשניים הללו, והיא צריכה להיפתר בדרכים אחרות ולא בתיק פלילי. למשל, על ידי מנגנון ייצוג משפטי לעובדי ציבור הנאשמים בשחיתות שיהיה מנותק מהשוק הפרטי". גישה דומה הביע אוריאל לין. לדבריו, העדרן של נורמות ברורות במישור המינהלי גרר את פרקליטות המדינה להליך הפלילי. הוא מציין כי "זו תוצאה בלתי נמנעת מכך שישראל לא גיבשה נורמות מוצקות של התנהלות במגזר הציבורי. הכל אצלנו מתמקד בשאלה אם המעשה היה פלילי  או לא, ואם זה לא פלילי אז זה בסדר. אבל אם זה לא פלילי, זה לא תמיד בסדר". על רקע זה הוא טוען כי האחריות מונחת לפתחן של רשות המסים ומשרד האוצר, שלא הנחו את פקידי השומה בצורה ברורה.

דברי של באום ולין משקפים גישה המכירה במגבלות הכלי הפלילי במאבק בשחיתות השלטונית. הכלי הפלילי (ולציד הכלי המשמעתי, שאף הוא מוגבל במובנים שונים) הוא אמנם אמצעי חשוב במלחמה בשחיתות השלטונית,  אך הוא מוגבל בהיבטים שונים. עמדה על כך פרופ' דפנה ברק-ארז במאמרה "המשפט המינהלי והמאבק בשחיתות השלטונית". לדבריה, "אכיפה פלילית מתאימה לטיפול רק במקרים החמורים ביותר של שחיתות, וממילא משאירה את מרבית המקרים של שחיתות 'קלה' או 'גבולית' מחוץ להישג ידו". בנוסף, "במקרים רבים השימוש במשפט הפלילי אינו צולח גם ביחס למקרים של שחיתות מובהקת וחמורה,  וזאת בשל מאפייניו של ההליך הפלילי.  היזקקות להליך פלילי היא אפשרית רק כשקיימות ראיות חזקות שיש בהן די – לפחות לכאורה – לביסוס הרשעה.  העמדה הכללית של המשפט הפלילי לגבי פעולתו של הספק לטובת הנאשם,  כמו גם הצורך להוכיח מחשבה פלילית, אף הם מחסומים בפני הרשעה גם במקרים שבהם נושא התפקיד פעל באופן לא ראוי". דברים אלו יפים ביתר שאת כשהמדובר בסיטואציות של עמימות נורמטיבית. אלמנט נוסף בעל חשיבות הוא כי המשפט הפלילי פועל בדיעבד (מה שמכונה בעגה המשפטית אקס-פוסט), לאחר שכבר נגרם הנזק. ההנחה כי הפעלתו הפוטנציאלית של המשפט הפלילי בדיעבד תייצר הרתעה מראש (אקס-אנטה) אינה משכנעת מאוד, ומכל מקום, לאור המורכבות הנסיבתית של כל מקרה ומקרה, קשה להקיש ממקרה אחד למשנהו.

ההתמקדות בהליך הפלילי מסיטה את תשומת הלב מכישלון הפרוצדורה המינהלית והעיצוב של מוסדות השלטון למנוע שחיתות שלטונית מראש. אכן, לצד המשפט הפלילי קיימים מנגנונים נוספים, הפועלים במישורים שונים למגר השחיתות. ברק-ארז סוקרת חלק ניכר ממנגנונים אלו – בין אם המדובר בפרוצדורה המינהלית; בדיני ניגוד העניינים; בדיני המינויים הפוליטיים; וכד'. באום ולין מתחברים בדיוק להצעה זו – באום בהציעו, כמפורט לעיל, מנגנון ייצוג משפטי לעובדי ציבור הנאשמים בשחיתות שיהיה מנותק מהשוק הפרטי ולין בהציעו מתן הנחיות ברורות לעובדי רשות המסים.

גישה המשלבת בין הכלי הפלילי (במקרים החמורים) לבין פתרונות מתחום המשפט הציבורי ומתחום העיצוב המוסדי היא הגישה הנכונה. היא מאפשרת להסדיר מראש את דפוסי הפעולה הרצויים ולספק בהירות נורמטיבית לשחקנים השונים. בה בעת, היא מאפשרת להתמודד עם הפרות בוטות של הדין באמצעות הכלי הפלילי (לצד כלים נוספים, כדוגמת עיצומים כספיים, הליכים משמעתיים וכד').

אלא שהאמור אינו ממצה את הסוגיה. שאלת המפתח היא האופן שבו פועלים לעצב פתרונות הולמים להתמודדות עם השחיתות השלטונית במישור הציבורי והמוסדי.  צריך לזכור, בהקשר זה, כי המציאות מציבה כל העת אתגרים חדשים, וכי פתח לשחיתות שנסגר רק מוביל לפתיחתו של פתח חדש, מורכב יותר. בסופו של יום, המדובר במשחק תמידי של "חתול ועכבר" בין אלו המבקשים ליהנות מפירותיה של השחיתות השלטונית לבין אלו שמתפקידם למונעה.

בפוסט זה אעסוק בהיבט אחד של עיצוב פתרונות משפטיים ומוסדיים לשחיתות השלטונית, והוא הצורך להפיק לקחים מינהליים מהליכים פליליים. למה אני מתכוון? בשנים האחרונות, חלק ניכר מהמשאבים הציבוריים המיועדים ללחימה בשחיתות השלטונית הופנו לתחום הפלילי. התנהלו חקירות פליליות במקרים רבים, ובחלק מהמקרים אף הועמדו אנשים לדין. ההליכים הפליליים מתנהלים במידה רבה במנותק מהמישור המינהלי. במלים אחרות, לא נעשה שימוש בידע המופק במסגרת ההליכים הפליליים לצורך שיפור יכולת המינהל הציבורי להתמודד עם תופעות של שחיתות. יש לשנות זאת. תיק צחי הנגבי הסתיים (בזיכוי)? על מומחים מתחום המדיניות הציבורית ומתחום המשפט המינהלי לעיין בתיק, ולבחון היכן היו הכשלים בהתנהלות המערכת וכיצד ניתן לעצב מנגנונים משפטיים ומוסדיים שיימנעו זאת לעתיד לבוא. תיק ויינרוט הסתיים (בזיכוי גם כן)? שוב, יש לבחון את שהתגלה במסגרתו, לבחון האם יש בדברים פגם (גם אם אינו פגם משפטי) ולהציע הצעות לטיפול בעניין. וכנ"ל לגבי חקירות פליליות כדוגמת פרשת הולילנד, ואף תיקים שניצבים פחות בתשומת הלב הציבורית. הליכי החקירה הפלילית וההליכים המשפטיים חושפים את חולשות ההליך המינהלי, ומאפשרים להבחין בטעון תיקון. יש לנצל מידע זה על-מנת לטייב מוסדות השלטון וההליכים המתנהלים במסגרתם.

בצבא נהוג לערוך תחקיר לאחר התרחשות אירוע בו נפגע חייל (ואף כאשר חייל "כמעט ונפגע"). התחקיר במהותו אינו מיועד לחפש אשמים ואינו מיועד לסייע לקיומו של הליך פלילי. חלף זאת, הוא נועד לאפשר להפיק לקחים שיאפשרו לשפר ההתנהלות העתידית. הגיעה העת כי בעקבות אירועים בתחום השחיתות השלטונית, מסוג "נפגע" ואף מסוג "כמעט ונפגע", ייערכו תחקירים מקצועיים, יילמדו הלקחים המתאימים וייושמו השינויים הנדרשים. רק בדרך זו ניתן יהיה להבטיח כי ההליך המינהלי – והמוסדות המינהליים – יתנו מענה יסודי לחשש מפני שחיתות שלטונית.

מודעות פרסומת