תגיות

, , , , ,

הפוסט הזה הוא מטא-פוסט. במקום לדון בסוגיות משפטיות קונקרטיות, אני רוצה לקחת רגע צעד אחד אחורה, ולנסות לומר דבר או שניים על מבנה הדיון ב"טרקלין" ועל ההשלכות החברתיות של הדיון הזה.

בין כתיבת בלוגים למחאת האוהלים

אתחיל בשני טקסטים שהתפרסמו לאחרונה, ושלכאורה לא קשורים זה לזה:

הטקסט הראשון הוא טור שפירסם ביום שישי האחרון ב"7 ימים" רענן שקד על הבלוגים בעברית (הסריקה מהבלוג של בועז כהן). בטור, מלין שקד על כי "האינטרנט הורג את הכתיבה בתשלום בישראל": בשל האיכות הגבוהה של הכתיבה בבלוגים, הזמינה לקוראים בחינם, בקרוב לא ישלמו עוד לכותבים טובים. בתגובה לטור של שקד, כתבו בועז כהן, יובל דרור ושחר מ"תודעה כוזבת" טורי תגובה. אחת הנקודות שחזרה בשלוש התגובות הייתה שיש משהו בכתיבה באינטרנט שלא ניתן להשיג אותו בכתיבה בתשלום בעיתונות הממוסדת. כפי שמנסח זאת יובל דרור:

אני כותב בגלוב כי לעתים תגמול הוא הרבה יותר מכסף. שלא תבינו לא נכון, כסף הוא חשוב, חשוב מאוד, אבל גם משוב הוא דבר חשוב, גם מקום לחדד את מחשבותיך הוא דבר חשוב, גם קשר עם קבוצה גדולה של אנשים שמקפידים להעיר, להאיר, לקרוא, להגיב, לטעון, להתווכח ולפעמים גם להחמיא – גם אלו דברים חשובים ואת חלקם לא ניתן לקנות בכסף. במשך קרוב לארבע שנים פרסמתי טקסט אחת לשבועיים בעמוד המאמרים של "ידיעות אחרונות" ואת מספר הפעמים שקיבלתי תגובה כלשהי מקוראים שבזמנם הפנוי התיישבו ושלחו לי הודעת דואר אלקטרוני אפשר למנות על אצבעות כף יד אחת. וישארו שלוש אצבעות.

הטקסט השני הוא פוסט שפירסם דובי קננגיסר בבלוג שלו בעקבות הפגנת המחאה במוצאי שבת. דובי טוען שהדרך להשאיר את המחאה החברתית חיה ורלוונטית היא לא לנסות לפנות לרעש התקשורתי על ידי ניסיון לשחזר את "הפגנות הענק" בתל-אביב, אלא לעבור לפעילות מבוזרת בכל רחבי הארץ, שמטרתה להעמיק ולחדד את הדיון הכלכלי-חברתי. כפי שהוא מנסח את זה:

הערוץ השני צריך להיות בארגון ארועים מקומיים-ארציים. המודל צריך להיות דומה לרעיון "אלף השולחנות" שכבר בוצע לפני כחודש, אבל בלי המיקוד בתל-אביב. תקראו לזה "יום עיון ארצי" — או אולי "יום דיון". צריך לארגן את זה הרבה זמן מראש, להפיץ ולפרסם את זה עד כמה שאפשר, גם דרך ההפגנות. ביום הארוע, עשרות מומחים, מוחים וסתם אנשים שיש להם מה להגיד בנושאי צדק חברתי והמחאה, ידברו בפני קבוצות קטנות בכל רחבי הארץ, ויפתחו דיונים פומביים. השאיפה צריכה להיות שבכל עיר או מועצה מקומית יהיה "יום דיון" שכזה. המטרה אינה לרכז את תוצרי הדיון, אלא לייצר מעורבות, לאפשר התארגנויות מקומיות של אזרחים כדי לקחת את המחאה לכיוונים שהאנשים בכל מקום רוצים לקחת אותה, ובו בזמן לייצר עבורם רשת חברתית שתקשר אותם עם המרכז של המחאה ועם קבוצות מקומיות אחרות.

יכול להיות שאני אוטופיסטית-רשת, אבל בעיני, התשובה של יובל דרור והאחרים לרענן שקד כוללת בתוכה את המענה שדובי מחפש לבירור האידיאולוגי המקומי. בלוגוספירה, המורכבת מכותבים איכותיים ומבוזרים שמנתחים באופן פתוח את הסוגיות שעל הפרק, יכולה לעודד דיון מהסוג שאותו דובי מחפש. ודוגמא מצויינת לכך, אני מבקשת לטעון בחוסר-צניעות, היא האכסניה שנבנתה כאן ב"טרקלין". המקרים המובהקים ביותר הם ה"מיני-סימפוזיונים" שנוצרו כאן לגבי המחאה החברתית ולגבי מחאת המתמחים.

מקרה-מבחן: "הטרקלין" ומחאת המתמחים

בואו נתמקד בפוסטים שעסקו במחאת המתמחים. נכתבו ב"טרקלין" שלושה פוסטים בנושא: שרון שקרג'י כתבה ביום ראשון את "שוב 'כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?': על פסיקת בית-הדין לעבודה בעניין התפטרות הרופאים הצעירים"; יונתן רז כתב ביום שני את "אישי או קולקטיבי? עוד על מחאת המתמחים"; ויובל רויטמן הוסיף ביום שבת את "שביתת הרופאים המתמחים – עוד מחשבה".

בפוסט הראשון, שרון סיפקה סקירה ממצה ובהירה של המצב המשפטי בעניין התפטרות המתמחים, וניתחה את הבעיות בפסק הדין לדעתה. על בסיס הסקירה הזו, נפתח מקום לדיון מיודע על הנושא. הנקודה המרכזית בפוסט – שחודדה בתגובות – הייתה הביקורת העקרונית של שרון כנגד שיטת הפרשנות של בית המשפט, שהעמיד את פרשנותו "המהותית" להתפטרות מעל לדברים שאמרו המתמחים עצמם.

בפוסט השני, יונתן נכנס לרזולוציה ספציפית יותר: הוא הסכים עם שרון שיש לבדוק את המצב העובדתי של המתמחים עצמם, והציע דרכים להבחין בין מתמחים שהתפטרו "באמת" לבין מתמחים שהתפטרו כאמצעי לחץ – למשל, על ידי הבחנה בין מתמחים שחיפשו עבודה חלופית לבין כאלה שלא עשו זאת. נועם ואחיעד, בתגובות, חידדו את השאלה עוד והגדיר אותה כעניין של נטל ההוכחה: מי מהצדדים צריך להוכיח את מהות ההתפטרות? האם המתמחים צריכים להוכיח שהתפטרותם כנה, או שעל בתי החולים להראות שההתפטרות פיקטיבית?.

בפוסט השלישי, יובל הציג את החלטתו הקצרה של בית המשפט העליון, שהמשיך את הקו שהוצג בפוסטים, ואיפשר למתמחים שהם "מתפטרים אמיתיים" להוכיח זאת ואז התפטרותם תאושר.

פרקטליזציה של דיונים

מבלי להיכנס לגוף הדיון – שאותו ערכו הכותבים והמגיבים טוב יותר ממני – אני רוצה להעיר כמה הערות "מטא" על מבנה הדיון שאפשר לראות בהם. כפי שאפשר לראות במעבר משרון ליונתן לנועם ואחיעד – משלב לשלב אפשר לראות כיצד הרזולוציה של הדיון הולכת והופכת לספציפית יותר ויותר: יורדים מהדיון הכללי של "בית המשפט כנגד המתמחים" לכלים משפטיים ספציפים, עד הגדרת השאלה כשאלה בסדרי-דין: של נטלי הוכחה ספציפיים בין הצדדים.

את התהליך הזה – שבו כל שלב דן בשאלות קטנות יותר ויותר שמזקקות את השאלות הגדולות – כינה פרופ' ג'ק בלקין מאוניברסיטת ייל "מבנה פרקטלי" (או "קריסטלי" – במאמר הוא משתמש בשתי המטפורות לחלופין). במאמר משנת 1986, The Crystalline Structure of Legal Thought , הוא מראה שזהו המבנה הבסיסי של התפתחויות משפטיות במשפט המקובל: למשל, בפסק הדין הראשון מחליטים האם יש אחריות לנזק או לא. בפסק דין שני אומרים שבהנחה שיש אחריות, האם צריך לכלול את כל הנזק או רק את חלקו. בפסק דין שלישי מחליטים האם את גובה הנזק צריך להוכיח התובע או הנתבע וכו'. כך, מפסק דין אחד לשני, השאלות הופכות להיות ספציפיות ועדינות יותר ויותר, בדומה למבנה פרקטלי שבו אותה תבנית חוזרת על עצמה שוב ושוב בפרופורציות הולכות וקטנות.

וכיצד כל זה קשור לרענן שקד ולחזון של דובי קננגיסר לגבי ימי דיון? 

כפי שאפשר לראות מהסקירה הקצרה של הדיון במחאת המתמחים ב"טרקלין", קיום דיונים במסגרת פרקטלית מאפשרת להתקדם מהר יחסית לשלבים חדשים ומעמיקים של הדיון. כאשר הדיון נבנה נדבך על גבי נדבך, הדינמיקה של הדיון מובילה אותו להתקדם למקומות חדשים. אבל בשביל לאפשר מבנה כזה של דיון, התנאי ההכרחי הוא המשכיות – כל משתתף צריך להכיר את הכתיבה הקודמת, ולדעת שהמגיבים יכירו גם את מה שהוא כתב. במשפט המקובל – שבו דן בלקין – ההמשכיות הזו נוצרת על ידי הכללים המחייבים של התקדים (בית המשפט חייב להתייחס למה שנפסק בעבר). בבלוגוספירה, ההמשכיות נוצרת בהתבסס על הפרקטיקות החברתיות, שלפיהן מי שכותב פוסט ראוי שיפנה בלינקים לפוסטים אחרים שדנו בנושא קודם (זה קיים לא רק בדיונים משפטיים כמובן. גם ב"סימפוזיון-הרשת" הקטן שנוצר סביב הטור של רענן שקד קישרו כל הכותבים זה לזה).

בתקשורת הממוסדת, לעומת זאת, אין מסגרת שמאפשרת להסתמך על ההמשכיות. עורך מהדורת החדשות לא יכול להניח שמרבית הצופים שלו ראו את כל המהדורות הקודמות באותו שבוע. לכן, הוא חייב לשמור על אותה מסגרת התייחסות, שתאפשר גם למי שלא צפה באדיקות להצטרף לדיון. הדרך היחידה שבה מאבק המתמחים יהיה ברור גם לצופה האקראי היא לבחור במסגרת התייחסות אחת ולדבוק בה: "המתמחים נגד האוצר", "המתמחים נגד בית המשפט" או "זכותם של המתמחים להתפטר". אין מקום למעבר בין מישורי הדיון השונים, כי המעבר מחייב הכרה של הנדבכים הבסיסיים יותר כדי להתקדם במעלה הטיעון.

בנוסף, הפרקטליזציה של הדיון מאפשרת גם "התכווננות" (או התמקדות): מכיוון שהדיון הופך להיות "קטן" וספציפי יותר ככל שהדיון מתקדם, כל דובר יכול לקחת את הדיון למקום הרלוונטי מבחינתו. כמו בחזון של דובי, המבנה המבוזר של הבלוגוספירה מאפשר לכל כותב לקחת את הדיון למקום הייחודי לו. אגב, זה גם מה שקרה עם המחאה החברתית לפני שהיא הותכה למחאה מונוליטית בהפגנות-הענק בתל-אביב. כל עוד היא הייתה מבוזרת, היא אפשרה להורים לקדם את "מחאת העגלות", לצרכנים לקדם את "מחאת הקוטג'" ולשוכרי הבתים לקדם את "מחאת הדיור". החיבור של המחאות הקטנות לכדי מחאה אחת חייב את המכנה המשותף לרדת לנדבך הבסיסי ביותר: "העם רוצה צדק חברתי". כדי לחזור ולדון בצרכים המגוונים, צריך לשנות את מבנה השיח שוב למבנה מבוזר ופרקטלי (וזה בדיוק מה שדובי מציע).

השילוב בין ההמשכיות להתכוונות – שמתקיים באופן מרשים בבלוגוספירה כולה, וגם בבלוגים שיתופיים כדוגמת "הטרקלין", שאינם מקיימים יחסים הדוקים עם בלוגים אחרים – מאפשר לקיים סוג חדש של שיח חברתי-משפטי. כזה שלא מתמצה בכותרות וסיסמאות, אלא מאפשר לגבש ביחד דיון פומבי ומעמיק. אני מקווה ש"הטרקלין" ימשיך לעמוד במשימה הנשגבה הזו, ולהציג אלטרנטיבה לשיח המשפטי הציבורי הרווח.

מודעות פרסומת