תגיות

, , , , , , , , , ,

קשה למצוא נקודה חיובית בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בפרשת המתמחים. כשהוא ניתן, אפילו לא היה ברור אם הוא רק דוחה את הקץ, על-ידי השארת המתמחים בעבודה, או שהוא מקרב את הקץ, על-ידי ניתוב המתמחים להחמרת המאבק ולהפרת הצווים שנתן בית הדין. בינתיים נראה שהמתמחים מקיימים את הצווים של בית הדין, ולאור מצבו הכללי של שלטון החוק בישראל, עובדה זו היא בבחינת "יותר מזל משכל". בצדק כתבה שרון שקרג'י בפוסט שהיא פרסמה כאן אתמול בנושא:

"בית הדין הגיב כמי שגורל הרפואה הציבורית נתון בידיו, ולא כמי שצריך להכריע בסכסוך קיבוצי בין שני צדדים עקשנים. באיזון בין אינטרס העובדים והמעבידים ככאלה (עליהם בית דין זה אמון בדרך כלל) לאינטרס הציבורי, נכנע בית הדין לפאניקה הציבורית והוציא צווים לרופאים הצעירים. בכך הפך בית הדין למשקף אג'נדה ציבורית, ולא משפטית. בכך גם פגע בית הדין באוטונומיה של הרופאים הצעירים, בחופש העיסוק שלהם, וביכולתם לומר "לא". זהו אולי ניצחון קטן למשרד האוצר היום, אך הפסד גדול – משפטית, ולפי הטענות גם רפואית – לציבור כולו לאורך זמן."

אכן, נראה שבית הדין לעבודה נתקף ב"פאניקה ציבורית". בית הדין קבע באופן נחרץ כי התפטרות המתמחים "הינה שביתה פראית המסכנת חיי אדם" וכי "צפויה קריסה ממשית של בתי החולים [שבהם התפטרו מתמחים רבים]". קביעה זו בדבר סיכון חיי אדם נסמכה על "דבריהם של מנהלי בית החולים והגורמים המוסמכים במערכת הבריאות ושירותי בריאות כללית". ברור שהתפטרותם של כ-700 מתמחים במשך שבועיים יכולה הייתה לגרום טלטלה בבתי החולים בתל-אביב ובחיפה, שבהם היו רוב המתפטרים. אלא שכלכלת הבריאות שלנו עוסקת מידי יום בסיכון חיי אדם. לפיכך, תמוה שבית הדין קיבל בקלות כה רבה ובאופן גורף את טענת המדינה לפיה חיי אדם יהיו בסכנה יותר אם תמומש ההתפטרות והמדינה תאלץ לפתוח את ההסכם הקיבוצי ולשכנע את המתמחים שהתפטרו לשוב לעבודה, מאשר אם ההתפטרות לא תמומש וההסכם הקיבוצי יישאר על כנו. מתמחים עייפים ומתוסכלים שעובדים בניגוד לרצונם מסכנים חיי אדם יותר מאשר מתמחים מרוצים שעובדים במסגרת שפויה מתוך חדוות-עבודה. יתר על כן, אם מערכת הבריאות שלנו לא תתפקד בהעדרם של 700 עובדים בדרג הביניים, נראה שמצבה אכן גרוע מאוד. מה יהיה אם חלילה תפרוץ מלחמה ו-700 מתמחים או יותר יגויסו למילואים? אותה "פאניקה" שמאפיינת את פסק הדין ניכרת היטב לכל אורכו. פסק הדין רווי בתיאורים דרמטיים שאינם מאפיינים עשייה שיפוטית. "עומדים אנו כיום בפני אחת השעות הקשות, אם לא הקשה והחמורה בהן, בתולדות מערכת הרפואה הציבורית במדינת ישראל" – כך נפתח פסק הדין, וממשיך במקום אחר בדברי המבוא: "מצב דברים זה, הטומן בתוכו לא פחות מטרגדיה אישית לרופאים המתפטרים וטרגדיה כללית למערכת הבריאות בכללותה ולציבור, הובא להכרעתו של בית דין זה".

אולם, לא פחות משבית הדין נתקף "פאניקה", נראה שהוא היה עסוק בקונסטרוקציות המשפטיות החדשות שהוא יצר במסגרת הפרשה העגומה הזו, עד כדי שהוא שכח את עקרונות היסוד בדיני העבודה ובמשפט החוקתי של מדינת ישראל. בפסק דינו הקודם בפרשה קבע בית הדין שהתפטרות קולקטיבית של עובדים הינה אמצעי ארגוני להפעלת לחץ על המעסיק שאינו מוכר במסגרת משפט העבודה, ומשכך, להתפטרות קיבוצית אין כל תוקף. בית הדין הוסיף וקבע, כי גם במקרה של התפטרות אישית של עובדים רבים בבת אחת, באופן שעלול לגרום נזק למעסיק, ייתכן שהעובדים יידרשו להפגין אורך רוח ולהתפטר בצורה מדורגת. על אף שהעניין של התפטרות המונית התעורר בעבר (ואף הגיע לבית המשפט העליון), זו הפעם הראשונה שהוא מוסדר בצורה ברורה, במסגרת "חקיקה שיפוטית". אולם, לצד הקביעות הללו, צריך היה להישאר על כנו, מבלי לזוז ולו מילימטר אחד, העיקרון לפיו לכל עובד עומדת בכל עת הזכות לסיים את העסקתו באופן אישי, בהודעה מוקדמת לפי התקופה הקבועה בדין או בהסכם ההעסקה שלו. עבודה בכפייה עומדת בסתירה לעיקרון שבלב-ליבה של חירות האדם והיא שייכת למדרג הגבוה ביותר של עוולות בלתי-מוסריות. כפי שהמשפט הפלילי מושתת על העיקרון לפיו עדיף שאשמים רבים יחמקו מהדין מאשר שאדם חף מפשע אחד יורשע ויענש לשווא, כך ראוי היה לקבוע שעדיפה הכרה בטעות בהתפטרות של אדם כחלק ממהלך קולקטיבי, מאשר שאנשים שרצו להתפטר באופן אישי ייאלצו לעבוד בניגוד לרצונם. גם בתוך מהלך קולקטיבי, ייתכן שישנם אנשים שרוצים באמת ובתמים להתפטר והתפטרותם הינה – בלשונו של בית הדין – "אותנטית". ייתכן אף שאותה התפטרות אישית נובעת מהשינויים שחווה מקום העבודה במסגרת האירועים שהביאו להתפטרות הקולקטיבית. את האנשים האלה צריך לזהות בתוך כלל המתפטרים, ולהכיר בהתפטרותם. ככל שתהיה מחלוקת בין עובד לבין המעביד האם התפטרותו של העובד הינה "אותנטית" או חלק ממהלך קבוצתי מאורגן, יכריע בכך בית הדין לעבודה.

האם פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה הביא לכך שאנשים שרצו באמת ובתמים להתפטר נאלצים לעבוד בעל כורחם? לפני כמה ימים התראיינה ברדיו מתמחה שסיפרה שאירועי העת האחרונה גרמו לה להבין שהיא אינה מעוניינת להמשיך לעסוק ברפואה והיא מצאה לעצמה מקום עבודה חדש. היא הביעה תסכול על כך שבית הדין לעבודה עלול לחייב אותה להמשיך בעבודה שהיא אינה רוצה בה, ושהיא אינה יודעת כיצד לנהוג עם מקום העבודה החדש שהיא מצאה. דבריה בהחלט נשמעו "אותנטיים". האם היו עוד מתמחים כאלה? זאת לא נדע. מתוך 700 המתפטרים רק שבעה היו צד להליך בבית הדין, ובית הדין כלל לא ברר מהי עמדתם באופן אישי בנוגע להמשך העסקתם. על מנת למנוע מקרים כאלה, על בית הדין היה להורות לבתי החולים לערוך לכל אחד מהמתמחים שימוע, ולאפשר למתמחים שהתפטרותם האישית "אותנטית" לסיים את העסקתם. בחינה כללית גורפת של כל ההתפטרויות באבחה אחת, כפי שעשה בית הדין, אינה לוקחת ברצינות את מכתבי ההתפטרות, ומהווה הכללה רעה ובלתי מוסרית. בחינה קונקרטית של כל אחת מההתפטרויות והבחנה בין מתמחים שהתפטרותם אישית לבין מתמחים שהתפטרותם קולקטיבית הייתה יוצרת דין ראוי ומונעת – בלשונו של בית הדין – את "הטרגדיה האישית" שייתכן שנגרמה לחלק מהמתמחים.

מודעות פרסומת