תגיות

, , , , , ,

זו הייתה כרוניקה של מוות צפוי מראש: מזה חודשים רבים אנו שומעים על משבר ברפואה הציבורית. האוצר קיים מו"מ והגיע להסכמה עם ההסתדרות הרפואית (הר"י). הרופאים הבכירים, המיוצגים היטב בהסתדרות ככל הנראה, מרוצים. הצעירים – קבוצת משנה של רופאים (הכוללת ככל הנראה מתמחים בצד רופאים נוספים), לא. הם ניסו לנהל מו"מ אולם לא השיגו בו כל התקדמות, וכשבאו מים עד נפש מבחינתם – הודיעו (כדין, לפי חוק הודעה מוקדמת) שהם מתפטרים. לקראת תום תקופת ההודעה המוקדמת הגיע העניין לבית הדין לעבודה, ושם נקבע כי ההתפטרות היא קולקטיבית, ולכן בטלה. התפטרות, הטעים בית הדין, צריכה להיעשות בהודעות אישיות. שבו המתמחים והתפטרו במכתבים אישיים. המו"מ שוב לא התקדם, ומועד ההתפטרות התקרב. שוב התערב בית הדין, והפעם גילה פגם חדש – אמנם ההתפטרות היא במכתבים אישיים, אולם היא עודה צופה פני מו"מ ולכן קולקטיבית. שוב נאלצים הצעירים להמשיך בעבודתם. עיון בפסקי הדין בנושא (הראשון מספטמבר והשני מאוקטובר) חושף נראטיב משפטי-ציבורי מעניין אודות שלטון החוק ושלטון הכוח.

א. העובדות

יסוד המחלוקת עוצב כבר בפסק הדין מספטמבר: כבר בעת המשא ומתן בין הר"י ומשרד האוצר טענו הרופאים הצעירים כי הם אינם מיוצגים כראוי ועמדותיהם אינן משתקפות בהסכם המתהווה, ועל הקמת ארגון יציג משלהם- מרש"ם. אמירות אלה זכו בפועל להתעלמות רבתי. הרופאים הצעירים גם הודיעו על התפטרותם בראשית אוגוסט, מיד כשהתגבשו הסכמות אשר הצביעו על כיוון הפתרון אליו מגיעים הצדדים, עוד לפני שנחתם הסכם קיבוצי כלשהו. למרות זאת, המדינה שקטה על שמריה ולא הגיעה לבית הדין עד סמוך לפני כניסת ההתפטרויות לתוקף. ביני וביני נחתם ההסכם הקיבוצי, וכעת יכולה הייתה המדינה לטעון כי המתמחים פועלים כנגד הסכם קיבוצי חתום. לא זו אף זו, בהסכם קיבוצי זה נחתמה תניית שקט תעשייתי לפיה הצדדים יימנעו מצעדים קיבוציים בעניינים אשר נדונו בהסכם עד ינואר 2020, וגם מעובדה זו ניסתה המדינה להיבנות בטענותיה.

ב. פסק הדין הראשון

בפסק הדין הראשון שיתף בית הדין פעולה עם סוג טיעון זה. הנחת המוצא בפסק זה היא שהר"י היא הארגון המייצג את הרופאים הצעירים (כלומר: התעלמות מטענת הייצוג), וכי פתיחת ההסכם הקיבוצי פסולה שכן תערער את היציבות במשק (כלומר: התעלמות מנושא העיתוי). למרות אלה, ביסס בית הדין את אי קבלת ההתפטרות על נימוק אחר, והוא שההתפטרות נעשתה באורח קולקטיבי, כאקט קיבוצי, ולא כהחלטה המבטאת גמירת דעת מצד העובדים להפסיק את יחסי העבודה. ואכן, מכתבי התפטרות אלה היו לאקוניים ביותר, לא הכילו תאריך כניסה לתוקף, ונומקו באמצעות "מנשרים" שצורפו לכולם כאחד, והתייחסו למשבר הקיבוצי. מכתבים אלה גם הופקדו בנאמנות אצל עוה"ד כדי להיות מוגשים כאקט קולקטיבי עם כשלון המו"מ. לאור אלה הסיק בית הדין מסקנה סבירה לפיה אין מדובר בהתפטרות סופית וברורה כנדרש בחוק, אלא כמהלך במסגרת משא ומתן, וביטל את הפיטורין. עם זאת, סגן הנשיאה, השופט פליטמן, הוסיף למסקנה זו גם את הדברים הבאים:

אפילו היה ניתן תוקף משפטי למכתבים אלה, ספק עדיין אם היה מקום מצידנו לאישור התפטרותם של כאלף מתמחים ביום אחד כאיש אחד מתוך התעלמות מצרכי מערכת הבריאות ואשר יקרה בה לאחר התפטרותם ,חרף זכותם להתפטר. במקרה שכזה חובת תום הלב אפשר שהייתה מחייבת הפסקת עבודה מודרגת על פי תפקיד המתמחה, סבלם ונזקם של חוליו נוכח המועד בו החליט להפסיק עבודתו.

כל המסכימים לפסק הדין העיקרי של הנשיאה ארד ציינו את הסכמתם גם לתוספותיו של סגנהּ, ובכך סימנו את כללי המשחק מכאן ולהבא. לפי כללים אלה, בית הדין דורש מן הרופאים הצעירים כי התפטרותם תהיה אקט עצמאי, אולם אינו מתיר אותה גם ככזו, כאשר יש לה אפקט קולקטיבי. כלומר, בעוד לעמדתם של מתנגדי ההסכם אין להוסיף כל שיקול קולקטיבי שהוא, לעמדת תומכיו מותר להוסיף שיקולים כאלה.

ג. פסק הדין השני

הלכו הרופאים הצעירים, קראו את פסק הדין, ויישמו מיד את הוראותיו. הם הוציאו מכתבי התפטרות אישיים וברורים. המדינה ניסתה לקיים משא ומתן. משזה לא צלח שבה המדינה ופנתה לבית הדין, יומיים לפני כניסת מכתבי הפיטורין לתוקף, וביקשה להגדיר את הפיטורין כקולקטיביים ובטלים. לחלופין ביקשה לקבוע כי נוכח חיוניות השירות המדובר יש לבצע את ההתפטרות באופן שהמכתבים ייכנסו לתוקף באורח מדורג כך שהרופאים הצעירים יעבדו לכל היותר חודשיים נוספים. פסק הדין השני פותח במילים:

עומדים אנו כיום בפני אחת השעות הקשות, אם לא הקשה והחמורה בהן, בתולדות מערכת הרפואה הציבורית במדינת ישראל. מזה חודשים רבים עוברת טלטלה שלא ידעתנו כמותה על מערכת הרפואה המפוארת לה זכתה מדינת ישראל. […] צפויה קריסה ממשית של בתי החולים הללו תוך מספר ימים – עד כדי סיכון חיי אדם.

בפתיחה זו מאמצת גם הנשיאה ארד את חוות דעתו של סגן הנשיאה פליטמן ומגדירה את מסגרת הדיון ככזו שאינה נוגעת לרופאים הצעירים ולהתפטרותם בלבד, אלא להיבט הקיבוצי של התפטרות זו. הנשיאה מציינת: נבהיר, כי במישור האישי, במשפט העבודה האינדיבידואלי, אי שביעות רצון מתנאי העסקה על פי הסכם קיבוצי יכולה בהחלט להוות טעם להתפטרות לגיטימית. מאידך, הסממן ההופך את ההתפטרות להתפטרות בלתי לגיטימית במישור הקיבוצי היא המסה וההיבט התוצאתי הקיבוצי שלה. בית הדין קובע חד משמעית כי המכתבים נערכו לפי ההנחיות שניתנו בפסק הדין מספטמבר: הם מבטאים כוונה ברורה וחד משמעית להתפטר, ללא תנאים או דרישות שהם, ותוך ציון יום מתן ההודעה ויום ההתפטרות. למרות זאת אין בית הדין מקבל את הפיטורין, וקובע כי הם קולקטיביים הלכה למעשה, משום שננקטו באופן מאורגן, מתוך כוונה לפתיחת ההסכם הקיבוצי. כתימוכין לטענה זו מציין בית הדין את העובדה שהמכתבים הזכירו את תנאי העבודה וההסכם שנחתם, את מועד הגשת המכתבים – סמוך לאחר פסה"ד שביטל את ההתפטרות הקודמת, ואת התוצאה שכל המתמחים יעזבו יחד היא לחץ חריף ולכן אקט קולקטיבי של שביתה.

ד. ניתוח

ככלל, לכל עובד זכות להפסיק את עבודתו באופן הקבוע בחוק, אלא אם הוא כפוף לחובה הסכמית או חוקית שלא לעשות כן. בית הדין פרש את ההסכם הקיבוצי כחל, ואת תניית השקט הציבורי שבו כמונעת פיטורין. הוא גם פירש את הפיטורין ככאלה שאינם עומדים בדרישות החוק, ולכן כבטלים. לכאורה, זכות הפיטורין עודנה עומדת לרופאים הצעירים, אלא שכעת לא ברור כיצד יוכלו לנצל אותה. נראה כי בית הדין נקט בקו משפטי בעייתי, וזאת שלא לצורך. הבעייתיות בפסק הדין נוגעת לעניינים הבאים:

(1) אי קבלת הטענות בדבר פיצול יחידת המיקוח. דיני העבודה מכירים במקרים בהם הארגון הקיבוצי מייצג אינטרס של קבוצת רוב, תוך דריסת קבוצת מיעוט החברה גם היא באותו ארגון, ולכן מאפשרים פיצול של יחידת המיקוח. בית הדין סרב לאורך כל הדרך להכיר ביחידת המיקוח הנפרדת של הרופאים הצעירים. בכך נמנעה ההכרה באינטרס הייחודי של קבוצה זו, ולא ניתן להם לנהל מו"מ עצמאי עם משרד האוצר. הדבר אולי מיטיב עם הקופה הציבורית, אך תוצאתו היא תסכול שהביא לאקט קיצוני של התפטרות מתוך כוונה גמורה שלא להוסיף ולעבוד במערכת הציבורית.

(2) התייחסות להסכם הקיבוצי כעובדה קיימת. כאמור, ההסכם הקיבוצי נחתם לאחר שהביעו הרופאים הצעירים את התנגדותם לאמור לו והבהירו כי הוא אינו מייצגם. המדינה התעלמה מטענות אלה ומיהרה לחתום הסכם עם הרופאים הבכירים, מתוך שיקוליה שלה. אימוצו של בית הדין את ההסכם הזה אינו נקי מספקות, וההכרעה כי פתיחתו תזיק למשק אינה נראית כנימוק מספק. נראה כי המדינה השיגה הישגים דווקא דרך היבנות מן הפער בין שתי קבוצות המיקוח, לכן מן הראוי שהנזק הכלכלי שנגרם לה כעת לא יהווה שיקול נגד הקבוצה החלשה יותר שנפגעה מן המהלך. הנזק הכלכלי גם אינו מצדיק המשך העסקה בעל כורחם של העובדים. התעלמות בית הדין מעניין זה וההתייחסות להסכם כעובדה מוגמרת אילצה את המתמחים לנקוט באקט ההתפטרות, ובכך יצרה מצב בעל פוטנציאל הרסני בהרבה עבור הציבור כולו.

(3) הכפפת האקט הפרטי של ההתפטרות לתוצאות ציבוריות. כפי שכבר הוער לעיל, אכן התפטרות היא אקט פרטי ועצמאי של עובד. אולם משכך הוא, נראה לא ראוי להכפיפה לאינטרסים ציבוריים ולאגד שורה של התפטרויות פרטיות כך שיהפכו בעל כורחן לאקט קבוצתי. אמנם הרופאים הצעירים הוציאו את הודעות ההתפטרות שלהם בטווח זמנים מצומצם, אולם הדבר נבע מכך שכולם כאחד קיבלו הבהרה מבית הדין כי התפטרותם הקודמת אינה תופסת, וכיצד עליהם להתפטר. לכן טבעי שעשו זאת כולם במועד אחד. מאחר שבית הדין מנע מהרופאים הצעירים התמודדות על קרקע שווה מול המדינה, בכך ששלל את טיעון יחידת המיקוח הנפרדת, הוא לא הותיר להם ברירה מלבד ההתפטרות, ובכך היה זה הוא שיצר את החשש לפגיעה בשירות חיוני. ההתייחסות להתפטרות כשלעצמה תוך התעלמות מפתרונות משנה אפשריים (פתיחת ההסכם) נראית כשגיאה בניתוחו של בית הדין.

(4) אי העדפת האמצעי הפוגע פחות. בכך שבית הדין שב וסיווג את ההתפטרות כקולקטיבית, הוא פגע מאוד במרחב הפעולה הלגיטימי של הרופאים הצעירים. לא זו בלבד שהוא מנע מהם את האפשרות לבחור את מקום עבודתם כרצונם, הוא גם הפך את מאזן פערי הכוחות המוכר של דיני העבודה, המכיר בכוחו החסר של העובד, וקבע כי עובד אשר המעביד זקוק לו ייכבל למקום עבודתו. גם אם החליט בית הדין שלא לפתוח את ההסכם הקיבוצי, ולכן לא לתת לרופאים הצעירים מוצא אחר מלבד התפטרות, הוא יכול היה להוציא תחת ידיו פסק מתון הרבה יותר אם היה מקבל את הטיעונים בדבר היות הרופאים הצעירים אמונים על שירות חיוני, והדרגת ההתפטרות. אם אכן בית הדין חושש לעתידה של הרפואה הציבורית בישראל בטווח המיידי, קבלת החלטה כזו הייתה מהווה איזון ראוי בין הצורך של הרפואה הציבורית להיערך לעזיבת הרופאים הצעירים (בהנחה ששתי הודעות התפטרות שנמשכו כבר חודשיים לא הספיקו), ומאידך להעניק לרופאים אלה אפשרות יציאה סבירה.

(5) איזון בעייתי בין כוח מגשר לכוח כופה. הסבר אפשרי לקו בו נקט בית הדין הוא רצונו ליישב את הסכסוך תוך צמצום הנזקים לשני הצדדים. נראה כי הכרעה לפי שורת הדין הייתה מחייבת את בית הדין להגביל חלקית את יכולת הפעולה של הרופאים הצעירים ככאלה שמספקים שירות חיוני, ומאידך לקבל את הודעות ההתפטרות שלהם וליצור אלף מובטלים בין לילה. תוצאה זו אינה לרצון אף אחד מהצדדים ככל הנראה. ואכן, בית הדין שב ומציין בפסקיו את העדפתו להידברות ולסיום העניין בדרכי שלום ובהסכמה בין הצדדים, העדפה שהפכה זה מכבר לשיטת פעולה קבועה של בית הדין בסכסוכי עבודה גדולים. במקרים רבים שיטה זו עובדת, ומאפשרת לצדדים להיעזר בכוחו הכופה של בית הדין כדי להגיע להסכמות ביניהם. כך היה בשביתת המרצים הגדולה בשנת 2008. אולם בשונה מהשביתה ההיא, בה בית הדין נמנע באופן עקבי מהוצאת צווים לסגל הבכיר, הפעם אי הוצאת צווים מתפרשת על ידי בית הדין כחמורה בהרבה (ואכן מהי שנת לימודים אקדמית מול סגירת מחלקות שלמות). נראה כי המדינה מודעת לכך, ומכלכלת את צעדיה בהתאם, תוך שהיא פוסחת על שתי הסעיפים ומצד אחד מגדירה את הרופאים הצעירים כעובדים חיוניים, ומצד שני אינה מוכנה להתייחס אליהם ככאלה במסגרת משא ומתן קיבוצי. התוצאה היא שבית הדין הגיב כמי שגורל הרפואה הציבורית נתון בידיו, ולא כמי שצריך להכריע בסכסוך קיבוצי בין שני צדדים עקשנים. באיזון בין אינטרס העובדים והמעבידים ככאלה (עליהם בית דין זה אמון בדרך כלל) לאינטרס הציבורי, נכנע בית הדין לפאניקה הציבורית והוציא צווים לרופאים הצעירים. בכך הפך בית הדין למשקף אג'נדה ציבורית, ולא משפטית. בכך גם פגע בית הדין באוטונומיה של הרופאים הצעירים, בחופש העיסוק שלהם, וביכולתם לומר "לא". זהו אולי ניצחון קטן למשרד האוצר היום, אך הפסד גדול – משפטית, ולפי הטענות גם רפואית – לציבור כולו לאורך זמן.

ה. ומה ייצא לי לשבת?*

הרופאים הצעירים ממתינים כעת  להכרעת בג"ץ בעתירה שהגישו. עד ההכרעה או עד בכלל, ביכולתם להוציא, כל אחד בנפרד, מכתב מפורט המודיע כי מטעמים אישיים, בלי כל קשר לסכסוך עבודה קיבוצי כלשהו, אין כותב/ת המכתב מעוניין/ת  להמשיך בעבודתו/ה. מכתבים אלה יהיו אישיים עוד יותר, ויש לקוות שהדבר ייאלץ את בית הדין להתייחס להתפטרות ככזו, וככל שהוא אינו מעוניין לקבלה – לשוב להנמקה הנכונה יותר (וזו שמניעה בפועל את החלטותיו) בדבר שירות ציבורי חיוני, והפסקת עבודה מדורגת. בית הדין יוכל עדיין למנוע את הפיטורין בנימוקים מסוג תום לב, אך יש לקוות שלמדרון זה לא נגיע.

____

* כלומר, פינת התכל'ס, בלשונה האלמותית של נירה רוסו.

Advertisements