תגיות

,

במאמר בעיתון הארץ, טוען השופט זמיר כי הבעיה האמיתית, אשר נחשפה בעקבות גל המחאה החברתית בקיץ האחרון, אינה באמת מצוקת מעמד הביניים, או אפילו מצוקת המעמד הנמוך. הבעיה אינה יוקר המחיה, דיור בר השגה, או מחירו של מוצר כזה או אחר. הבעיה העמוקה, אשר כל הבעיות האחרות הנן סימפטום שלה, אליבא דהשופט זמיר, היא שיטת הממשל. לדבריו:

השיטה היא דמוקרטיה פורמלית בלבד: העם בוחר את נציגיו, אך אינו שותף לניהול המדינה. בין בחירות לבחירות, הכנסת והממשלה מנהלות את המדינה כמו שלטון, לא כמו נציגות. אין בשיטה דבר שמחייב את הנבחרים להקשיב לעם, ואין בה מה שיאפשר לעם להשפיע על השלטון. חבר הכנסת נאמן לסיעתו ואינו חייב בדין וחשבון לעם, ועובד הציבור אינו שואל מה העם רוצה משום שהוא יודע מה העם צריך. זאת ביורוקרטיה יותר מדמוקרטיה, וודאי שאין זו דמוקרטיה מהותית.

מהו, אם כן, הפתרון שהשופט זמיר מציע? לדבריו, יש "לחזק את שיתוף הציבור בניהול המדינה", שכן "שיתוף כזה עשוי להפוך דמוקרטיה פורמלית לדמוקרטיה מהותית יותר". אוקי, נשמע יפה מאוד. אבל במה דברים אמורים? להלן אסקור אחת לאחת את הצעותיו הקונקרטיות של השופט זמיר ואוסיף עליהן את הערכתי. אקדים ואומר שלדעתי הכיוון שבו נוקט השופט זמיר נשמע אטרקטיבי בתיאוריה, אבל מבחינה אמפירית תהיה זאת טעות אם נסיט את תשומת הלב מהדרישות הקונקרטיות של המאבק ונתמקד ברפורמה הפרוצדורלית בעיקרה אותה זמיר מבקש לקדם. אין בכוונתי לטעון כאילו כל ההצעות משוללות יסוד, אלא רק לטעון שלמרות שההצעות נראות שובות לב, קיים חשש כבד כי הצעות האלה לא יפתרו את המשבר החברתי כלכלי בו מצויה החברה הישראלית.

  • שינוי שיטת הבחירות לבחירות אזוריות כך שכל חבר כנסת יהיה תלוי בציבור שבוחר אותו. במבט ראשון יש בכך הגיון רב. נציגים במפלגות שמבוססות על פריימריז, במיוחד כזה המבוסס על מספר קטן של מתפקדים או חברי מרכז מפלגה, ייטו לפעול לטובת אותו ריכוז של בוחרים שיש בכוחו לבחור בהם מחדש. בחירות אזוריות, אפוא, ינטרלו את כוחם של מוקדי כוח קטנים שמפעילים כוח לא פרופורציוני. הבעיה עם פתרון זה היא שבחירות אזוריות לא יבטלו את התלות של נציג הציבור בקבוצות אינטרס ובמוקדי כוח. הרפורמה פשוט תסיט את מוקדי הכוח ממרכז מפלגה או קבוצת מתפקדים ברמה הלאומית  אל קבוצות אינטרס מקומיות. כך, למשל, עצם העובדה שנציג צריך להיבחר ממחוז הדרום ולא באופן כלל ארצי, תגרום לאותו נציג להטות את אוזנו למוקדי כוח מקומיים, למשל מפעל מכתשים, או מפעלי ים המלח, או כל קבוצה בעלת כוח במחוז הדרום שיכולה לתרום סכומי כסף נכבדים לבחירתו של אותו אדם, או להפעיל את כובד משקלה הפוליטי (למשל באמצעות וועדי עובדים) כדי לדאוג שאותו נציג ייבחר. שינוי שיטת הבחירות אכן יוביל לשינוי, אבל השינוי יהיה במוקדי הכוח ובקבוצות האינטרס הרלבנטיות, ולאו דווקא בהעברת כוח לציבור בכללותו. רק לשם השוואה, הבחירות בארה"ב, הן ברמה הפדרלית והן ברמה המדינתית, מתנהלות באופן אזורי לחלוטין. לא מוכרת לי טענה לפיה השפעתן של קבוצות אינטרסים קטן. להפך, ניתן לטעון שברגע שהבחירות הופכות לאזוריות יש בכך כדי לחזק את הקבוצות החזקות ממילא, שכן רק להן יש את המשאבים להשקיע בכל האזורים.
  • הגברת השקיפות של מוסדות ציבור ושחרור מידע אודות פעילותם. שוב, נשמע אחלה. הבעיה היא שכבר מזה זמן רב קיים חוק חופש המידע שמאפשר לציבור לבקש מידע על אודות פעילות הרשות בתחומה. כך שיש חקיקה מתאימה, אלא שרשויות המנהל אינן ששות לשתף מידע עם הציבור. בקשות חופש מידע נענות בעצלתיים, אם הן נענות בכלל. ניתן לעתור לבימ"ש כנגד הרשות שלא שחררה מידע, אולם עתירות אלה לוקחות זמן רב יחסית, ומעטים האנשים שמגישים עתירה לאחר שהרשות ממסמסת אותם. לרשות יש אינטרס מובנה שלא לחשוף מידע הקשור לפעילותה, שכן מידע פירושו איום על יכולתה לנהל את ענייניה בצורה עצמאית. השופט זמיר לא מפרט, אבל נראה שהוא מכוון לכך שיש לחייב את הרשות לפרסם את המידע בעצמה, מבלי להמתין לבקשת חופש מידע. שוב, במבט ראשון הרעיון קוסם, אבל כשיורדים לפרטים בכלל לא ברור במה המדובר. איזה מידע יש לשחרר? כיצד? מי יפקח על שחרור המידע? האם הציבור יכול להתמודד עם הררי מידע? מי יקבע את הקריטריונים? הרשות עצמה? אם כן, אנו צפויים לשכפל את הבעיות שקיימות כיום. האם כוונתו לרשות עצמאית? אם כן, רשות כזו תיתקל בקשיי שיתוף פעולה רציניים מצד הרשויות עליהן היא אמורה לפקח.
  • לאפשר לציבור להביע את דעתו על תוכניות לפני שאלה מובאות לאישור, במיוחד באמצעות כלים אינטרנטיים. גם כאן אין מדובר ברעיון חדש. כבר היום ישנן פלטפורמות אינטרנטיות שמאפשרות לציבור להביע את דעתו על תכניות שלטוניות (למשל, אתר שיתוף הציבור). אין ספק שמדובר ברעיון נחמד, אולם כלל לא ברור שיש בפלטפורמות אלה כדי לשנות משהו באופן קבלת ההחלטות. לכל היותר, מדובר במתן פתח לציבור להתבטא, אבל לא נראה שיש מישהו שממש מקשיב בצד השני. היבט נוסף מגיע ממחקר חדש של קימברלי קרוויק מאוניברסיטת דיוק, שבחן את ההערות האינטרנטיות שהתקבלו במועצה ליציבות פיננסית לפני יישומה של רגולציה פיננסית חדשה שבאה להגביל את יכולתם של הבנקים לבצע השקעות ספקולטיביות שיכולות לפגוע בלקוחותיהם. לאחר ניתוח של 8000 תגובות מטעם הציבור, מצאה קרוויק כי אכן ישנה פעילות ערה מצד הציבור. דא עקא, ש- 91% מכל ההערות היו מכתבים נוסחתיים (טמפלייט) של אזרחים. מרבית ההערות היו לקוניות ולא התייחסו לרפורמה המוצעת. יחד עם זאת, התקבלו גם הערות מהותיות, מלומדות, ומעמיקות. האם אתם יכולים לנחש מי שלח את ההערות המקיפות הללו? נכון! בדיוק החברות הפיננסיות שהיו צפויות להיפגע מהרפורמה החדשה. המסקנה היא ששיתוף הציבור אינו נוסחת קסם. להפך, הוא צפוי לשכפל את אותן בעיות בהם אנו נתקלים באופליין. קל וחומר כאשר מרבית הרפורמות שהממשלה מעבירה הנן מורכבות ומצריכות ידע ומומחיות אשר אינם מצויים בידי הציבור, אלא בידי חברות או עורכי הדין שאותן חברות יכולות להרשות לעצמן לשכור. לפיכך, אינני סבור שפתרון "שיתוף הציבור" יפתור את הבעיות העמוקות שאותן השופט זמיר מזהה.
  • שיתוף גופים אזרחיים בגופים מייעצים ואפילו בגופיים מנהלים של הממשלה. בנקודה זאת אני נוטה להסכים עם השופט זמיר. ואולם, ההסכמה שלי נובעת בדיוק מכך שאין מדובר בשיתוף הציבור, אלא למעשה בשיתוף מומחים מן הציבור. עם כל האהדה שלי לארגונים אזרחיים, קשה לטעון שארגונים אלה מייצגים את הציבור. הארגונים הם למעשה קבוצות אינטרס, ייתכן טובות מאוד, אבל עדיין מדובר בקבוצות שמייצגות פלח רעיונות מסויים. אני נוטה לדעה ששילוב גורמים חוץ ממשלתיים יכול להועיל בהליך קבלת ההחלטות, אבל מכיוון שגופים אזרחיים אינם ייצוגיים, נשאלת השאלה מי יבחר אלו גופים ישתתפו, מהם הקריטריונים, וכו'. ייתכן שקיימת בעיה דמוקרטית במתן מעמד לגופים שלא נבחרו ע"י הציבור. אני סבור שניתן להתגבר על בעיה זו, אבל אני רק רוצה להסב את תשומת הלב לכך שהבעיה קיימת.

לסיכום, שיתוף הציבור נשמע רעיון מצוין, אולם הבעיה העיקרית בהצעות של השופט זמיר היא שהן סומכות יותר מדי על הציבור. מה לעשות, שהציבור, בגדול, אינו פעיל בזירה הפוליטית. בין אם משום שאין לו את הזמן להשקיע בכך, בין אם משום שהבעיות מורכבות מדי, או בין אם שזה פשוט לא ממש מעניין אותו. חשוב שיהיו לציבור אופציות השתתפותיות, אולם אין בכך כדי להסיר את האחריות מהנציגים הנבחרים, שעליהם לבצע את העבודה לשמה נבחרו, בדיוק משום שרוב האנשים לא יכולים (מסיבה זו או אחרת) להשקיע את זמנם בהשתתפות בהליך קבלת ההחלטות. השופט זמיר מעוניין להפוך את הדמוקרטיה הפורמלית של ישראל לדמוקרטיה מהותית יותר, אבל ישראל של 2011 היא לא אתונה של סוקרטס ואפלטון. האשליה של שיתוף הציבור אינה יכולה לבוא על חשבון מתן מענה קונקרטי לבעיות האמיתיות של החברה הישראלית. הבעיות של ריכוזיות השליטה במשק, שכר הדירה הגבוה, ומערכת הבריאות הקורסת, לא תבואנה על פתרונן אם ניתן לאנשים להביע דעתם על תקנות שמתקין שר האוצר. הפתרון, בסופו של דבר, צריך להיות מהותי ולא רק פרוצדורלי.

Advertisements