תגיות

, , , , , ,

לאחרונה פסק בית המשפט העליון, כי סעיפים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, אשר מגבילים את האפשרות להגיש תובענה ייצוגית נגד המדינה, הם חוקתיים. בין טענותיהם, טענו העותרים כנגד חוקתיות הוראות המעבר והתחולה שבחוק. בית המשפט קבע בתשובה לטענות אלה, כי "הלכה למעשה, מאז נחקק החוק פורשה הוראת המעבר בצמצום, באופן המאפשר לתביעות מסוגים שונים ובשלבים שונים להתברר על פי החוק… לפיכך, נראה כי הלכה למעשה הפגיעה – ככל שישנה – צומצמה גם בדרך של פרשנות הוראת המעבר."

זו, כמובן, לא הפעם הראשונה שבה פרשנות ויישום החוק השנוי במחלוקת חוקתית משמשים כפרמטרים להערכת חוקתיות החוק. כך לדוגמה בפסק הדין בעניין חוק טל (בג"ץ 6427/02) דחה בית המשפט את העתירה נגד חוקתיות החוק על מנת להמתין עד תום תוקפה של הוראת השעה (5 שנים) ולראות כיצד תיישם המדינה את החוק. בפרשת חרות (בג"ץ 212/03) ציין הנשיא ברק, על דעת כל חברי ההרכב בסוגיה זו, כי יש לפרש את סעיף 137 לחוק הבחירות לכנסת בצמצום, על מנת שלא להגיע למסקנה כי הסעיף אינו חוקתי.

לעומת זאת, בבש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל, שבו קבע בית המשפט, כי הוראת השעה שאפשרה לקיים דיון בהארכת מעצר ללא נוכחות העצור אינה חוקתית, דחה בית המשפט את הטענה כי יישומו של החוק במקרים מעטים בלבד מעיד על מידתיותו, וקבע: "טענה זו, המצביעה על נדירות הצורך להיזקק לאמצעי של מניעת נוכחות, מחזקת דווקא את הקושי החוקתי הנובע מקיומה של הוראת סעיף 5 בספר החוקים." בית המשפט הסתמך גם על פרשת צמח (בג"ץ 6055/95), שבה קבע בית המשפט כי המידתיות מתייחסת לקביעת החוק, ולא ליישומו.

פרקטיקה זו של בית המשפט, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסקי הדין בעניין חוק תובענות ייצוגיות, חוק טל וחוק הבחירות לכנסת מעוררת מספר קשיים, ולטעמי עדיף היה שבית המשפט יקבע את חוקתיות החוקים על פי נוסח החוק עצמו, מבלי להזדקק לפרשנות החוק או ליישומו (כפי שנעשה בפרשות פלוני וצמח).

הערה: אמנם בחלק מהדוגמאות שהבאתי מדובר על יישום החוק על ידי הרשות המבצעת ובחלק האחר מדובר על פרשנות החוק על ידי בתי המשפט, אבל לדידי אין הדבר רלבנטי להערות שאבקש להעיר.

ראשית, גישה זו של בית המשפט מניחה את התמשכות העתירות החוקתיות ואף גורמת להתמשכות זו, שכן על פיה, כדי להכריע בחוקתיות החוק יש להמתין עד שהחוק ייושם או יפורש בפסיקה. והנה, פסק הדין בעניין חוק תובענות ייצוגיות ניתן בשנת 2011, על אף שהעתירות בעניין זה הוגשו כבר בשנת 2006. ואכן, במשך חמש שנים הספיקו בתי המשפט לדון בתובענות על פי החוק ולפרש את הוראותיו בסוגיות השנויות במחלוקת. לו בית המשפט היה נותן את פסק דינו בעתירה מוקדם יותר, לא היה יכול הוא להסתמך על מקרים אלה. העתירה בעניין חוק טל אף מהווה דוגמה קיצונית יותר. החוק נחקק בשנת 2002 והעתירות כנגדו הוגשו באותה שנה. פסק הדין בעתירה ניתן בשנת 2006, וכאמור בית המשפט דחה את העתירה על מנת להמתין ולראות כיצד ייושם החוק. מאז הוארך תוקפה של הוראת השעה, והוגשה עתירה נוספת נגד חוקתיות החוק, אשר עדיין מחכה להכרעה. התוצאה היא כי בחלוף כ-9 שנים ממועד חקיקת החוק המקורי, טרם ניתנה הכרעה סופית בעניין חוקתיותו.

יתרה מכך, התמשכות העתירות החוקתיות מביאה לחוסר ודאות משפטית ולריבוי התדיינויות, במיוחד בנושאים עקרוניים כמו אלה הנידונים בעתירות אלה. כך לדוגמה, התמשכות הדיון בעניין חוק תובענות ייצוגיות הביאה לכך שבמקרים רבים שבהם הוגשה תובענה ייצוגית נגד המדינה, התובענה או הערעור לגביה נותרו תלויים ועומדים על מנת להמתין להכרעה בעתירה. אם בית המשפט היה מכריע בעתירה החוקתית מוקדם יותר, המצב המשפטי היה מתברר, ויתכן שתובעים ייצוגיים היו נמנעים מהגשת תובענה, וכך חוסכים בעלויות לעצמם, למדינה ולציבור כולו.

הקושי הנוסף שקיים לדעתי בהסתמכות על פרשנות ויישום חוקים לצורך הכרעה בחוקתיותם הוא שלא ניתן להבטיח כי בית המשפט או הרשות המבצעת ימשיכו ויפעלו באותו אופן. אם החוק אינו חד-משמעי, ייתכן שבית המשפט יפרשו בהמשך באופן אחר, או שהרשות המבצעת תחליט על שינוי מדיניות ביחס ליישום החוק, באופן שאינו חוקתי. ודאי שבמצב זה ניתן לשוב ולעתור נגד חוקתיות החוק, אולם גישת בית המשפט משאירה פתח לשינויי מדיניות מסוג זה. על כן לדעתי יש לבחון את חוקתיות החוק בהתאם לנוסח שלו, ולא להסתמך על פרשנות או יישום שעשויים להשתנות.

אני מודעת לכך כי הפתרון שאני מציעה עשוי להביא לעליה במספר העתירות החוקתיות שמתקבלות, אולם לטעמי מצב זה עדיף על פני ההשלכות שתיארתי כאן.

מודעות פרסומת