תגיות

, , , , ,

נחמיה שטרסלר, במאמר דעה שהתפרסם בעיתון הארץ ביום שישי האחרון, טען כי יש לשלם לחיילים בשירות חובה שכר חודשי הוגן. שטרסלר העלה מספר טעמים לכך: ראשית, נטען כי בניגוד למצופה, צה"ל אינו מספק לחיילי החובה את צרכיהם הבסיסיים; שנית, נטען כי חיילי החובה מופלים לרעה לעומת אברכים, הנהנים מתמיכה ממשלתית במהלך תקופת לימודיהם בישיבה; שלישית, נטען כי תשלום הוגן בתקופת שירות החובה ישפר את המוטיביציה לשירות; ולבסוף, נטען כי תשלום שכר הוגן יוביל הצבא לקצר משך שירות החובה.

אני מסכים. הגיעה העת כי ישולם שכר הוגן לחיילים בשירות חובה. השכר המשולם כיום, העומד על מאות ₪ בחודש, אינו ראוי. אך האם יש ביסוס משפטי לדרישה לשלם שכר חודשי הוגן לחיילי החובה? אני נוטה להשיב על שאלה זו בחיוב.

עיקרון יסוד במשפט הישראלי הוא חובתה של הרשות השלטונית לפעול באופן מידתי. אחד הרכיבים של מבחן המידתיות הינו החובה לבחור באמצעי השלטוני הפוגע בפרט במידה הפחותה ביותר. האמצעי השלטוני הוא מידתי (וחוקי) רק אם לא ניתן להשיג את התכלית (הראויה) על-ידי אמצעי אחר, שפגיעתו בזכות האדם קטנה יותר.

כעת, קשה לחלוק על חשיבות השירות הצבאי בישראל. בנוסף, קשה לחלוק על חשיבות שירות החובה בישראל (הגם שלגבי היבט זה, ניתן להעלות טיעונים שונים לגבי האפשרות להפוך את צה"ל לצבא שכיר. דיון בהיבט זה חורג מהדיון הנוכחי). לעומת זאת, המדיניות על-פיה שירות החובה נעשה שלא בעבור תשלום אינה כה ברורה מאליה. גם אם השירות הצבאי בכפייה הוא חיוני, העדר התשלום ההולם וההוגן בעבור השירות הצבאי מעורר קושי.

ניתן להקיש בעניין זה מפסיקת בג"ץ באשר לחובת הפיצוי כנגד הפקעת המקרקעין. שם, נפסק כי גם אם האינטרס הציבורי מצדיק את הפקעת המקרקעין, אין בו כדי להצדיק שלילת פיצוי כספי הוגן. וכך אמרה בעניין זה השופטת דורנר בעת הדיון בעקורי איקרית ובירעם:

"הפקעת מקרקעין פוגעת בזכות הקניין , המעוגנת בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, גם אם נעשית היא לצרכי ציבור. עם זאת, ככלל, הפקעה כזאת הולמת את ערכי המדינה והיא אף לתכלית ראויה, ואילו המידתיות מתקיימת על -ידי תשלום פיצויים הוגנים ושווי-ערך בגין המקרקעין שהופקעו. תשלום הפיצויים גם מקיים את עקרון השוויון, שכן "בלא פיצוי [כזה] תפגע ההפקעה בשוויון. שכן, רק בעלי המקרקעין הדרושים לשימוש הציבור, להבדילם מבעלי מקרקעין או נכסים אחרים, יצטרכו לשאת במימון התועלת הציבורית בלי שקיימת הצדקה להטיל את המימון על בעלים אלה בלבד" [ההדגשות הוספו].

יישום הדברים בהקשר הנדון הוא פשוט לכאורה. הפגיעה בחירות הנלווית לחיוב בשירות החובה  מיועדת לצורכי ציבור חיוניים, ועל-כן "הולמת את ערכי המדינה והיא אף לתכלית ראויה". יחד עם זאת, מידתיות הפגיעה בחירות מחייבת "תשלום פיצויים הוגנים ושווי-ערך". בנוסף, תשלום הפיצוי הכספי יאפשר להקל, ולו באופן חלקי, את חוסר השיוויון בנשיאה בנטל השירות הצבאי הקיים בישראל (הגם שלטעמי, אין בפיצוי הכספי כדי ליתן מענה לחוסר שיוויון זה). תשלום שכר הוגן גם יתן מענה לטענה, כי התשלום החודשי שמקבלים חיילים המשרתים חובה אינו מכסה את עלויות המחייה הסבירות שלהם.

מה ניצב מנגד? ראשית, טיעון העלות הכלכלית. הטענה היא כי העלות הכספית הכרוכה בתשלום שכר לחיילי החובה היא אסטרונומית. זה ודאי נכון, אולם אין בכך כדי להצדיק שלילת החובה לשלם שכר הוגן לחיילי החובה. גם עלות הפיצויים המשולמים מדי שנה בגין פגיעות מסוגים שונים בקניינו של הפרט היא גבוהה, אולם היא אינה מצדיקה את שלילת הפיצוי[1]. כבר נאמר, כי זכויות אדם עולות כסף. כך ככלל, וכך בפרט כשהמדובר זכותו של אדם לחירותו ולשמירה על שלמות גופו. יתרה מכך, כפי שמציין שטרסלר בצדק, הטלת החובה לשלם שכר הוגן לחיילי החובה תוביל הצבא  לחשוב מחדש על מבנה שירות החובה, באופן שיצמצם השימוש ב"משאב" זה (חיילי החובה), שכיום עלותו לחברה, למשק, וליחיד, אינה נלקחת בחשבון.  שנית, טיעון התמורה העקיפה. הטענה היא כי חיילי החובה מתוגמלים בדרכים חלופיות (זיכוי ממס, מענק לפי חוק חיילים משוחררים וכד'), וכי הטבות אלו הן המצדיקות את אי-תשלום השכר ההוגן במהלך תקופת השירות עצמו. לטעמי, טיעון זה אף הוא מעורר קושי. ראשית, ספק האם ההטבות הכספיות העקיפות משתוות לעלות שכר חודשי הוגן (האם יש למי מהקוראות ידיעה בנושא?) שנית, אני נוטה לדעתו של שטרסלר, על-פיה אל לה למדינה לנקוט בעניין זה בגישה פטרנליסטית, השמה העדפות המדינה על-פני העדפותיהם של המשרתים עצמם; שלישית, קיים קושי עם הפער בגובה הפיצוי העקיף הניתן לחיילים המשרתים שירות קרבי, לעומת אלו המשרתים בעורף. כך, למצער, ככל שהמדובר בפיצוי כספי שאינו עולה כדי המינימום הנדרש. שלישית, טיעון "צבא העם". הטענה היא כי אם הצבא יחוייב בתשלום שכר חודשי הוגן לחיילי החובה, הוא יפטור משירות חובה אוכלוסיות נרחבות, שהתועלת הגלומה בשירותם הצבאי נמוכה יותר. זהו חשש לא מבוטל. עם זאת, אין בו לטעמי, כדי להצדיק אי תשלום שכר הוגן. ניתן להתמודד עם חשש זה באמצעות קביעת תקופת שירות חובה מצומצמת יחסית, שניתנת להארכה בכפוף להסכמת החייל, בתפקידים מסויימים. זאת, במקביל ליצירת שירות אזרחי נרחב, החל באופן מקיף על כלל אלו הפטורים משירות החובה.רביעית, טיעון התמיכה המשפחתית. הטענה היא כי אין צורך לשלם שכר הוגן לחיילי החובה, שכן אלו נסמכים על שולחן הוריהם. טענה זו, שנכונה במישור העובדתי, פגומה במישור הנורמטיבי במספר מובנים. בין היתר, היא מניחה כי כלל המשפחות יכולות לקיים צורכי ילדיהם הבגירים – הנחה שאינה מעוגנת בעולם המציאות; היא מובילה להטלת מס רגרסיבי על ציבור ההורים; ולבסוף, המס הרגרסיבי מוטל באופן בלתי-שיוויוני, רק על משפחות המשרתים בצה"ל.

למיטב ידיעתי, עד כה בית המשפט העליון לא נדרש לסוגיה. בהערת אגב באחת הפרשות, השופט יצחק זמיר העיר כי חוק שכר מינימום אינו חל במערכת היחסים שבין המדינה לבין חיילים בשירות סדיר. לדבריו,

"עבודה רגילה מתבססת בעיקר על אינטרסים כלכליים של המעביד מצד אחד ושל העובד מצד שני. חוק שכר מינימום נועד לשמש מכשיר לוויסות המתח בין האינטרסים הכלכליים של שני הצדדים. לכן הוא אינו הולם מצב בו אין מתח כזה, משום שהאינטרס הכלכלי אינו מניע עיקרי לעבודה, ואין חשש ממשי שהמעביד ינצל את כוחו יתר על המידה כדי לקדם את האינטרס הכלכלי שלו על חשבון האינטרס הכלכלי של העובד. דוגמאות לעבודה כזאת הן עבודה במסגרת לימודים, עבודה במסגרת של התנדבות ועבודה במסגרת של שירות חובה בצבא. אשר על כן נראה כי מי שמבצע עבודה כזאת אינו נחשב עובד לפי חוק שכר מינימום."

 אינני מסכים לפיסקה האמורה. לא הרי עבודה במסגרת לימודים או התנדבות כ"עבודה" במסגרת שירות חובה בצבא. כך, ודאי בתקופה בה הנשיאה בנטל השירות הצבאי אינה מתחלקת בצורה שווה על כלל האזרחים. מכל מקום, לגישתי, גם אם נקבל האמור לעניין חוק שכר מינימום, אין באמור כדי לשלול הטיעון המשפטי לעיל.

ועם כל שנאמר לעיל, ניתן להניח כי בתי המשפט יהססו להטיל החובה לשלם שכר מינימום או שכר הוגן לחיילים המשרתים בשירות חובה, מטעמים שונים, שלא נדרש אליהם כעת. בנסיבות אלו, ראוי לטעמי כי בית המשפט ייקבע, לכל הפחות, ששאלת תשלום השכר לחיילי החובה הינה בגדר הסדר ראשוני, שיש להסדירה בחקיקה מפורשת של הכנסת. אחרי הכל, חוק שירות ביטחון, המטיל את חובת השירות הצבאי, אינו מתייחס כלל לשאלת הפיצוי הכספי. כפי שבית המשפט העליון ראה לנכון לקבוע, בכל הנוגע לגיוס בחורי הישיבות, כי זו שאלה שטעונה חקיקה של הכנסת, כך יש לקבוע גם לגבי שאלת שכרם של חיילי החובה.


[1] כך, גם ההסדר העוסק בפיצוי בגין פגיעות תכנוניות (סעיפים 197-201 לחוק התכנון והבנייה), המוגבל יותר בהיקפו, פורש בצמצום על-ידי בית המשפט העליון.

Advertisements