תגיות

צדק חברתי בין הכיבוש לקיבוץ

(בעקבות שלי יחימוביץ ומסעאד נ' קיבוץ גלגל)

הראיון שהעניקה שלי יחימוביץ לגידי וייץ בעיתון "הארץ", ובעיקר – חוסר נכונותה להשמיע הסתייגות ברורה וחד-משמעית ממפעל ההתנחלויות, עוררו הדים לא מעטים. בעיתונות המיינסטרימית, עיקר הדיון נסב סביב מעמדה של מפלגת עבודה כחלופה שלטונית אשר מחוייבת בתפיסה מדינית, ולא רק חברתית-כלכלית, אל מול השאיפה לקבץ אל חיקה קהלים נוספים וחדשים תחת הדגל הסוציאל-דמוקרטי, במחיר הפיכתה ל"מפלגת נישה". לכל היותר, נעשה ניסיון – חשוב כשלעצמו – לברר את הקשר בין חוליי החברה הישראלית לבין הכיבוש, ולשאול אם ניתן להביא לריפוי מבפנים תוך הדחקת המתרחש ביקום המקביל, או שמא האלימות, הבטחוניזם, הלאומנות והשוביניזם (הן במובנו המקורי והן במובנו המודרני) המלווים את הכיבוש מהווים חלק מהמחלה עצמה. כרגיל במקומותנו, הטיעונים החדים והמעניינים יותר הופיעו דווקא בבלוגים, שם הבהירו כותבים (כדוגמת אייל גרוס ועידן לנדו) שהקושי האמיתי הוא עמוק יותר. לא זו בלבד ש"אין סוציאל-דמוקרטיה ללא דמוקרטיה", ו"אין צדק חברתי ללא צדק", אלא שאפילו בהסתכלות ממוקדת יותר, שעניינו מטה לחמה של יחימוביץ' – זכויות עובדים, קשה להסביר את ההתעלמות מהמתרחש בגדה המערבית. עידן לנדו מפרט:

דווקא מול פוליטיקאית כמו יחימוביץ', שעשתה קריירה ממאבק על זכויות עובדים, צריך לשאול מה פשר השבר הטוטאלי הזה בסולידריות, כשהעובדים הם פלסטינים. דווקא אותה צריך לשאול איפה היא כשמעסיקים ישראלים משלמים לפועלים פלסטינים שליש משכר המינימום, בלי שום זכויות סוציאליות (ובניגוד לחוק) כשהם מפקירים אותם לעבודות מסוכנות ללא כל אמצעי מיגון וביטחון, משתמשים באישור עבודה כקלף מיקוח להשתקת העובדים, ועוד כהנה וכהנה.

לא שכחתי – אנחנו כאן בבלוג משפטי, והטיעונים צריכים להיות (גם) משפטיים. אז הנה: בעשור האחרון התגלגלו בבתי הדין לעבודה מספר תיקים של עובדים פלסטיניים המועסקים על ידי ישראלים בהתנחלויות ובאזורי התעשייה הגדה המערבית וברצועת עזה (קודם להתנתקות). דרישות העובדים כללו את התביעות השכיחות על ידי עובדי כפיים – שכר מינימום, דמי מחלה, הלנת שכר, דמי הבראה וכו'. הייחוד במקרה זה היה מקום ההעסקה – מפעלים ורשויות מקומיות ישראליים המצויים בשטחים. כיוון שכך, המעסיקים הישראליים טענו שהדין הירדני, ולא הדין הישראלי, הוא שחל על חוזה ההעסקה של העובדים הללו. בתי הדין האזוריים לעבודה דחו טענה זו, אך בערעור לבית הדין הארצי לעבודה (פרשת גבעת זאב), התקבלה עמדת המעסיקים (התיקים אוחדו לצורך הכרעה בשאלה העקרונית). באופן הרלבנטי לפתיח של פוסט זה, בית הדין התרשם מהטענה של חלק מהמעסיקים לפיה הבחירה שלהם למקם את עסקיהם דווקא בגדה המערבית אינה מקרית. למעשה, "המעסיקים הפרטיים אשר הקימו או העבירו את עסקיהם לתחומי השטחים המוחזקים, הסתמכו על הוזלת עלויות העבודה בשל תחולתו של דין העבודה הירדני" (מצוטט גם בפסקה 10 לפסק הדין בבג"צ). למען הסר ספק – "הוזלת עלויות העבודה" רלוונטית רק ככל שהדברים עוסקים בעובדים פלסטיניים, אך לא באשר לעובדים ישראלים.

עמותת "קו לעובד" הגישה עתירה על פסק דינו של בית הדין הארצי, וזו התקבלה. בג"צ קבע שכאשר מעסיק ישראלי מעסיק עובד פלסטיני בשטחים – הדין הישראלי חל. לטעמי, גם פסק דין זה לוקה במספר קשיים, כששני העיקריים הם, ראשית, הסתפקות בהחלת זכויות המינימום (דיני המגן) של הדין הישראלי, ולא בחובה לשוויון בין עובדים ישראלים לעובדים פלסטיניים; ושנית, ההימנעות מקביעה שהסכמים קיבוציים (כמו זה החל במועצה המקומית גבעת זאב) חלים גם על עובדים פלסטיניים (בית הדין הארצי קבע במפורש שהם לא חלים; בג"צ לא התייחס לסוגיה). אך לא לכך ביקשתי להתייחס.

המניע המיידי לפוסט זה (מעבר לפריימריס במפלגת העבודה…) הוא פסק דין קטן שיצא זה עתה תחת ידיו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים: תע"א 1729/10 איברהים מסעאד נ' קיבוץ גלגל. בעניין זה, שבבסיסו תביעה לשכר מינימום, פדיון ימי חופשה ודמי הבראה, קבע בית הדין שהלכת בג"צ ברורה, ומחייבת את החלת החוק הישראלי ואת קבלת התביעה. אז למה, אם כן, להכביר מילים על כך? מכיוון שטענת המעסיק – קיבוץ גלגל, השוכן בבקעת הירדן – מדהימה. לא זו בלבד שהקיבוץ מודה שבמשך שנים הוא לא שילם לעובדיו הפלסטיניים שכר מינימום (למעשה – הוא שילם להם שכר הנע בין 10 ל-11 ₪ לשעה! מעט יותר מחצי משכר המינימום באותה תקופה), או זכויות אחרות. בנקודה זו חשוב להדגיש – צו המפקד הצבאי משנת 1981 החיל את שכר המינימום הישראלי על מועצות אזוריות ביהודה ושומרון, ולמעשה מחייב תשלום שכר מינימום לכל עובד, ובכלל זה – לעובדים פלסטיניים. מכאן שהקיבוץ מכיר בכך שבמשך שנים הוא נקט מדיניות של הפרה בוטה של החוק וניצול עובדים. אך במקום להשפיל ראש ולהודות בכך, הקיבוץ עוד הרהיב עוז וטען שגם היום, לאחר פסק הדין בבג"צ, אין מקום לתשלום הכספים, שכן פסק דינו של בג"צ אינו חל רטרואקטיבית!

מובן מאליו שטענה זו נדחתה על ידי בית הדין. במידה רבה – מבלי להתפלפל יותר מדי – כל פסק דין הוא רטרואקטיבי (אלו המאמינים שהמשפט הוא בגדר brooding omnipresence in the sky פשוט יטענו ש"זה היה מצב הדברים מאז ומעולם, ובית המשפט רק הצהיר על החוק"). בכל מקרה, מובן מאליו שאם הלכת בג"צ חלה "רטרואקטיבית" על המקרים הקונקרטיים שהגיעו לפתחו בעניין קו לעובד, אין כל בסיס לטעון שהיא לא חלה על מקרים אחרים, שלא התמזל מזלם להיכלל בפסיקה אך נסיבותיהם דומות. מיותר להשחית על כך הקלדות מקלדת.

ובכל זאת – המעסיק טען זאת. נדגיש – הקיבוץ טען זאת. יש להניח שהוא לא באמת האמין בסיכויי הטענה, אלא שבהבינו (ולו באופן אינטואיטיבי) כי קיים פער בין החוק עלי ספר לחוק בחיי המעשה, הוא קיווה שהפועל הפלסטיני פשוט יתייאש, לא ימצה את זכויותיו, ושכך יעשו גם חבריו. ניצול ציני ושקוף של יחסי עוצמה כפולים: מעביד-עובד; כובש-נכבש. על רקע מערכת יחסים עוצמתית זו, אין להתפלא שאידיאלים סוציאל-דמוקרטיים, או אפילו, רחמנא ליצלן, סוציאליסטיים, אשר להלכה, ולעתים גם למעשה, עמדו בבסיס הרעיון הקיבוצי משך עשרות שנים, נדחקו לקרן זווית?

מודעות פרסומת